תפארת יעקב על חולין חלק ב קצט

לפטור השני' מבעי' לן ח"כ הא פשיטא לי' שאינו קדוש מכח בהמה שאינה אמו רק הספק דפוטרה מן הבכורה ולפי דבריהם הי' יכול למבעי באינו בכור כלל ומהתימה על הרמב"ם דנראה דמפרש האבעי' רק לפטור השני' ומפרש לה בבכור ולי נראה ראי' דהספק הי' לענין הולד הזה אי קדוש בבכורה מחמת פטירת רחם השני דאי ס"ד דרק לענין לפטור הבא אחריו מבעי לן א"כ מלבד דלא הוי הך בעי' כמו כלהו אבעיות דמעיקרא דמבעי' לן על אותו הולד אבל בלא"ה קשה למה מעיקרא בחולדה פריך הא אפיקתי' והוצרך לומר שהכניסתו והקיאתו הא שפיר מצי למבעי דאפיקתי' וקודם שהקיאתו יצא אחיו אי נימא דלא בעינן אויר א"כ שניהם אינם קדושים ואי בעינן אויר השני קדוש כיון שיצא קודם שיצא ראשון לאויר וע"כ דרוצה למבעי על אותו הולד בעצמו אי קדוש א"כ ה"ה בב' רחמים ודוק היטב:

שם נגממו כותלי בית הרחם. הך נגממו לאו היינו נעקרו דכבר פשט מעיקרא נעקרו הא ליתנייהו אלא שיש לדקדק היכי פשיט מר"ז התם בנעקרו דליתנייהו אבל נגממו שפיר יש לומר דמקדש וצריך לומר דלשון פרוץ לא משמע לי' הכי רק כמו נגממו אלא שיש לדקדק למה לא בעי באמת בנעקרו רובן או מיעוטן וצ"ל דרבותא קמש"ל אפי' נגממו ומ"מ מוכח מינה דנממם כולו לא מבעי לי' ודע דעיקר הגירסא ע"כ לא איבעי' לי' לא כמו שהגיהו איבעי' לי או לן משום דר"ז לא השיב רק קא נגעת בבעי' דאיבעי לן והך דבעי ר' זירא הוא לשון הש"ס דמפרש תשובת ר' זירא א"כ שפיר גרסינן איבעי' לי' ודו"ק:

בתוס' בד"ה כרכתו אחותו פי' בקונ' וכו' וקשה לר"ת וכו' ונראה לר"ת כמו גירסת ר"ח כרכתו אחותו וכו' משום דליכא בכורה כלל. הנה כל קושיות התוס' יש ליישב דשפיר יש לומר דדרך אשה לילד הבהמה והך כרכו דמעיקרא אינו לילד כלל רק שכרכו בפנים לסי' ואיזה תועלת כדי שידע אח"כ מי הוא שנולד מזו שלא יתערב או איזה תועלת אחר אבל לא לילד ודרך בהמה שתלד מעצמה רק כשמקשה לילד אשה מילדת אותה וכמו כן הושיט הרועה את ידו ונגע בו אינו לילד אותה ולא ידע כלל שמת רק אח"כ כשילדה היו יודעין שהי' מת מבפנים גם מה שהוכיחו דאפי' בפנים יכול להכניס ידו דאי הוציא נטמא במה שבחוץ הוא להיפוך ממה שכתבו לקמן (ד' ע"ב ע"א) בד"ה וחכמים והכריחו דאפי' נגע במה שבחוץ טהור. מיהו בהא יש לומר דכוונת התוס' דוודאי הושיט משמע בהדיא שנגע בפנים ולקמן הכריחו דלאו דוקא ונקט הושיט לרבותא דריה"ג דאפי' בפנים בטמאה טמא אי נמי דבטמאה מודו רבנן דטמא בחוץ רק בפנים הוקש טמאה לטהורה עיי"ש והשתא שפיר כתבו דע"כ עכ"פ מיירי בלא הוציא דאי הוציא במה נפשך מקמש"ל בהושיט אי לריה"ג דאפי' בפנים טמא הא בלא"ה טמא מכח חוץ ואין כאן רבותא במה שהושיט לפנים ואי לרבנן ובטמאה מודו דטמא א"כ ע"כ בלא הוציא מיירי והא פשיטא להו לתוס' שאי אפשר לפרש לשון הושיט הרועה היינו שנגע בחוץ רק פשיטא להו דהיינו שנגע בפנים רק שבאו לדחות נהי דנגע בפנים אבל מ"מ מיירי בהוציא דאז יכול ליגע אבל בלא הוציא אי אפשר ליגע בפנים ועל זה דחו דאי בהוציא הך הושיט למאי אתי ובין אי נימא דנקט רבותא לריה"ג ולרבנן טהור בכל גווני בין אי נימא לרבנן ובטמאה מודו דטמא מ"מ ס"ס אין כאן חידוש בהושיט דבלא"ה טמא דכל שהושיט ידו לפנים אי אפשר שלא יגע ג"כ במה שיצא לחוץ ודוק [ועמ"ש לקמן ע"ב בתוס' בד"ה מ"ט] מיהו עיקר הוכחה שלהם יש לדחות דוודאי לכרכו בידי' בפנים להוציאו אי אפשר קודם שהתחיל לצאת לחוץ אבל פשיטא שיכול להכניס אצבע וליגע בו בפנים גם על פיר"ת וגירסתו אני תמה הרבה חדא דשפיר מצי לומר דרך ראשו ומונח בין ירכותי' גם כיון דעיקר השאלה על הנקבה דדרך ראשה פטרתו והיכי קאמר אי דנפק דרך רישי' לשון זכר ועוד דלמה לי כרכתו אחותו הא בפשיטות קיי"ל מקצת רחם אינו מקדש והוי לי' למבעי ביצא עמו נקבה דמפסקת בצד אחד גם תמוה מאוד מה שכתבו דלכך לא נקט אחיו דבא לומר דליכא בכורה כלל והוא תמוה דפשיטא דבכרכו אחיו ג"כ ליכא בכורה כלל דראשון לא נגע ברחם ואינו קדוש ומ"מ כיון שיצא קודם לא גרע מיוצא דופן דהבא אחריו אינו בכור א"כ אפי' כרכו אחיו ליכא בכורה כלל, וטפי הוי להו לומר דאחיו הוי מינו ואינו חוצץ שהרי יכול להיות בכור כמו זה והוי מין במינו אבל בנקבה שאינה ראוי' להיות בכור כלל מבעי לי' אבל לפי זה פשיטא דהוי לי' למבעי כהך משנה דבכורות בילדה שני זכרים דאחד מהן הוי בכור אף דמקצת רחם אינו מקדש דמין במינו אינו חוצץ והוי לי' למבעי בילדה זכר ונקבה אי הנקבה הוי מינו או לא מיהו התוס' בסוכה גבי לולב כתבו סברא דאפי' אי מקצת רחם אינו מקדש אבל חציצה לא איכפת לן כיון דאיכא עכ"פ מקצת רחם בלי חציצה ולפי זה שפיר מבעי' לי' הכא רק בכרכתו אבל מכל מקום כל זה דחוק מאוד והעיקר נראה לי כמה שנאמר בגמרא דהכוונה דוקא במקשה לילד הוי אורחי' להוציא בידי' ולא הוי חציצה אבל בנפק דרך ראשו שנולד כדרך הנולדים לאו אורחי' לילד ואפי' הכניסה ידי' להוציא כל הגוף כבר נפטר הרחם בהוצאת הראש ואי הכניסה ידי' קודם שהוציא הראש והוציאה הראש כיון דלאו אורחי' כבר נפטר מן הבכורה בחציצה של הראש כנ"ל ועוד יש לדבר הרבה בענין מין במינו בהך סוגי' דבכורות ולולב אלא שלא רציתי להאריך כ"כ:

(ע"ב) במשנה בהמה שמת עוברה וכו' ובין בבהמה טמאה בין בבהמה טהורה טהור. נראה לי דהכא מיירי שלא נשחטה הבהמה רק מתה או נהרגה או שיצא הולד מת ונולד כדרך הנולדים דאי ס"ד שנשחטה האם בעוד העובר במעי' א"כ למה לן לאהדורי בתר טעמא ולמילף מק"ו הא פשיטא אי ס"ד דמעיקרא הי' העובר נבלה ומטמא פשיטא דלא הי' אפשר שיותר בשחיטת אמו דכי אפשר לנבלה שלא תהא נבלה וכי מהני שחיטה לנבלה גם טומאתו האיך נפקע וכיון דלכ"ע הולד מותר באכילה אי אפשר לומר שיהא הרועה שנגע בו מעיקרא טמא כנוגע בנבלה רק הכא מיירי שנולד העובר דרך רחם והשתא שפיר ס"ד כמו בהוציא העובר ידו ואח"כ נהרגה האם דמותר הולד בשחיטת עצמו אפי' האבר היוצא ולא אמרינן כיון שיצא חוץ למחיצה כבר נאסר כטרפה ואין לו תקנה וכמו אי נולד הולד כדרכו אחר שהוציא ידו מותר כולו בשחיטת עצמו ולא אמרינן כבר נאסר האבר וע"כ דכל שלא נשחטה אמו בעוד העובר בתוכה רק נהרגה או נולד קודם איגלאי מילתא למפרע שלא היתה מחיצת אמו מחיצה לעולם ואף כאן ס"ד כיון שנולד העובר המת דרך רחם איגלאי מילתא שלא היתה אמו מחיצה מעולם ואף מעיקרא נבלה הי' ונטמא הרועה והיינו דבעי מ"ט דרבנן וקאמר ר"ח ק"ו כיון דאי נשחטה אמו בעודו במעי' מהניא לי' לעובר שחיטה זו להתירו באכילה והיינו דכל זמן שהוא במעי' חשיב כחי כאמו אלמא דמהניא חיותא דאמי' לולד שיהא חשיב כחי שיותר באכילה כ"ש דמהני חיותא דאמו שיהא כחי כל עוד שהוא בפנים שלא יהא נבלה והוי שפיר ק"ו דהא להיתר אכילה בעינן חיות טפי מלענין טומאת נבלות דטרפה שאינה חי' גמורה אין לה היתר אכילה בשחיטה ומטומאה נטהרת ע"י שחיטה וכן אפי' מפרכסת אינה נבלה עדיין אלמא דלענין שלא תהא נבלה סגי בחיות כל דהו א"כ אי מועיל חיות האם להתיר הולד באכילה שיהא חשיב חי גמור כ"ש דמועיל חיות האם לעובר לטהרו מידי נבלה דבהא סני בחיות מועט כנ"ל ועמ"ש בגמרא:

בגמרא מאי טעמא דרבנן אר"ח ק"ו אם הועילה לו אמו להתירו באכילה לא יועיל לטהורי' מידי נבלה. לשון זה קשה לכאורה דהא אינו מתירו באכילה רק בשחיטה ואם נתכוונו כאן ג"כ ע"י שחיטה בהא לא שייך לומר ק"ו דפשיטא כיון דמותר באכילה לאו נבלה הוא ועוד הא הכא דנין על מה שנגע בו הרועה קודם שחיטת אמו ואם הכוונה כיון שניתר אח"כ בשחיטה לאכילה ע"כ מעיקרא לאו נבלה היא שאין נבלה ניתרת בשחיטה א"כ ממילא לא שייך לדון בק"ו רק היינו הך כיון דניתרת באכילה ע"כ לאו נבילה היא ולא היתה נבלה וברור דהכוונה שנולד אח"כ דרך רחם וס"ד דאיגלאי מילתא דהי' נבלה מעיקרא כמ"ש לעיל במשנה ובזה דנין ק"ו אם הועילה לו אמו שיהא נקרא חי על ידה שיועיל לו שחיטת אמו להתירו באכילה דאין שחיטה לגוף מת וע"כ דבעודו שאמו חי' גם העובר חי הוא אף שמת א"כ ממילא כל עוד שאמו חי' אין העובר מטמא טומאת נבלה דאכתי הוי כחי וק"ו הוא דלענין להתיר באכילה בעינן חיות גמור טפי מלעכב טומאת נבלה כמ"ש במשנה וכיון דהוי חי לענין היתר אכילה כ"ש דהוי חי שלא יהא עדיין נבלה לטמא וכן מדויק בלשון רש"י ז"ל בזה:

ודע שיש לדקדק בלשון רש"י ז"ל שציין ק"ו וכתב על זה כלומר אפי' לר"ע וכו' ולא נתבאר מה ביקש בכלומר זה ואם הוקשה לו מה צורך לק"ו הא טומאה בלועה אינה מטמאה דא"כ הוי לי' להקשות על המקשה דפריך מאי טעמא דרבנן וקשה הא טומאה בלועה הוא גם על המקשה לא שייך לתרץ אפי' לר"ע דעכ"פ לא הוי לי' להקשות מאי טעמא דמנא לי' דכר"ע ס"ל ונראה לי דוודאי המקשה שפיר מקשה דקשיא לי' דמתניתין ע"כ גם אפי' הוציא ידו לחוץ ונגע בו ג"כ בטהורה טהור דהא רבנן מטהרין האבר היוצא אפי' בעובר מת בשחיטת אמו ואי ס"ד דאי נגע בחיים של אמו מטמא האיך יפקיע שחיטת אמו מה שכבר הי' טמא משום נבלה כמ"ש התוס' לקמן בד"ה וחכמים והוכיחו מזה דהושיט נקט משום רבותא דריה"ג אבל לחכמים אפי' הוציא ידו בטהורה טהור והשתא שפיר מקשה מאי טעמא דרבנן דאי משום טומאה בלועה עכ"פ מה שבחוץ יהא טמא הנוגע בו ואי באמת טמא יקשה היכי מטהרו רבנן בשחיטה