תפארת יעקב על חולין חלק ב כ

פליגי לכאורה דלרב במשהו הוי נבלה כיון דמקום שחיטה הוא והוי כמו נקובת הושט דמתניתין ולשמואל אפילו ברובו אינה נבלה רק טרפה דלמעלה ממקום שחיטה לאו נבלה היא דמהאי טעמא למסקנא דקי"ל במשהו ואינו מקום שחיטה לא הוי באמת רק טרפה כמו שפסק הרמב"ם ז"ל בהדיא ומנה ניקב תורבץ בכלל ע' טרפות וניקב ושט בכלל נבלה:

לכן נראה לי דכל שנפסק רובו של סימן בין בקנה בין בושט אפי' למעלה ממקום שחיטה לכ"ע אין הסימן ראוי עוד לשחיטה דהוי ליה כאילו נחתך כולו, שאין הסימן ראוי לשחיטה רק כשהוא דבוק למעלה ושמוטת סימן אינה ראויה לשחיטה וכ"ש נחתכו וכל שנחתכו רובן הוי כנחתך כולו ולא שייך בהו שחיטה וממילא ע"כ תהא נבלה, והיינו דלא משני לעיל דפריך אמתניתין דקתני נקובת הושט ופסוקת הגרגרת בכלל טרפות והא נפסלו בשחיטה והוי נבלה ודחיק התם בכמה אנפי ולא סליק פירוקא רק משנה לא זזה ממקומה דקודם חזרה ולמה לא מוקי לה למעלה ממקום שחיטה דניקב ושט ונפסק גרגרת שם הוי טרפה, וע"כ דושט משמע ליה ושט ממש ולא תורבץ ופסוקת גרגרת כיון דברובו הוא אפי' למעלה ממקום שחיטה ע"כ נבלה תהא, וכלהו טרפות דקא חשיב שחיטתן מטהרתן מידי נבלה וע"כ משום משנה לא זזה ממקומה נקט להו, תדע דהא חזינן לר"ל דסובר שחט רוב הקנה וניקבה ריאה כשרה דהוי כמאן דמנחא בדיקולא א"כ נהי דלענין טרפות לא קי"ל כוותיה משום דכיון דחזינן דהריאה לא הותרה עדיין רק בשחיטת סימן השני ואי כמו שהוציאה לחוץ היכי ניתרת בשחיטת סימן השני, אבל מ"מ בהא כ"ע מודו שאין שחיטה עוד לקנה כל שנפסק רובו למעלה ממקום שחיטה:

ובהכי ניחא מה שתמה מרן הכ"מ על הרמב"ם ז"ל דמאחר שכתב דנפסק רוב הקנה במקום הראוי לשחיטה הוי נבלה א"כ למה לא מנה בכלל ע' טרפות נפסק רוב הקנה למעלה ממקום שחיטה והניח בצ"ע, ולהנ"ל ניחא דהנך דמנה בנבלה הכוונה דהוי נבלה מחיים אף דאינו מטמא אבל מ"מ לוקה משום נבלה, והנך דמנה בין הטרפות היינו אותן דשחיטתן מטהרתן ואינן נבלה כלל לכך ממילא בכלל נבלה לא חשיב רק נפסק רובו במקום שחיטה דהוי נבלה מחיים אבל שלא במקום שחיטה נהי דאין שחיטה מטהרת אותו אבל אינו לוקה משום נבלה מחיים, אבל בין הטרפות דשחיטתן מטהרתן לא חשיב רק ניקב תורבץ אבל נפסק קנה למעלה מרובו שוב אין לו שחיטה ואין שחיטה מטהרתו, ובהכי ניחא ג"כ מה דקשיא ליה להכ"מ על מה שכתב הרמב"ם גבי הגרמה דאי שחט בתורבץ ולמעלה משיפוי כובע שחיטתו פסולה וכללא כייל הרב ז"ל דכל היכא דקאמר שחיטתו פסולה הוי נבלה והרי למעלה ממקום שחיטה רק טרפה היא ולא נבלה, הן אמת דבלא"ה קושיא זו אינה קושיא כלל דוודאי אי שחטה במקום זה להכשיר אותה בשחיטה זו שחיטתו פסולה והוי נבלה אבל אי שחט במקום אחר לא הוי רק טרפה בחסרון זה, אבל מ"מ קצת יש לדקדק שלא היה לו להחליט דשחיטתו פסולה דהא יכול לשחוט תיכף במקום אחר לטהרה מידי נבלה, ולהנ"ל ניחא דאפי' ישחוט במקום אחר כיון שכבר נפסק מלמעלה רוב הסימן שוב אין מועיל שחיטה אפילו מלמטה ושפיר כתב שחיטתו פסולה שאי איפשר שתטהר מידי נבלה כנ"ל:

שם יונה אמר זירא מבלעתה. נחלקו בזה הב"י והד"מ סימן כ' דהב"י מפרש יונה ממש ושיעור אחר יש לה, והד"מ פי' דהוא שם חכם ומבלעתה קאי על בהמה מבלעתה של בהמה, ולכאורה נראה כך דאי יונה ממש הוי ליה לומר יונה מאי אמר זירא מבלעתה, ועוד מאיזה צד נסתפק אותו השואל שיהא ליונה שיעור אחר, ואם האמורא חידש שיעור אחר ביונה הוי ליה לומר אמר ר' זירא וביונה מבלעתה, מיהו גם אי נפרש שם חכם קשה לי ג"כ היכי שואל וכמה דהיינו כמה הוא השיעור מבלעתה והיכי שייך לשאול שיעור בדבר שמתחלף שיעורו בכל מין ומין כי פשיטא דאין שיעור מבלעתה של שור שוה לשיעור מבלעתה של עז ושה וכ"ש עופות, והרי לקמן הקשו על מה שאמרי כדי תפיסת יד דהיינו ד' אצבעות דבעוף מאי וכתבו דזהו בראמים גדולים וזה לא שייך כאן שיהא שיעורו כשעורה, ועוד דהנך דכאן דאמרו שיעור שחותכו ועומד הוי הך שיעור דלקמן כדי תפיסת יד והיינו ג' או ד' אצבעות והיכי יחלוק ר' זירא כ"כ דשיעורו כשעורה ומכ"ש דלא שייך לשאול על מבלעתה וכמה, ואפילו לפי' בה"ג דסובר לקמן כל שהוא היינו דמפרש כדי תפיסת יד כל שהוא ושוה בכל המינים אבל כאן דקאמר מבלעתה פשיטא דבית הבליעה אינו שוה בכל המינים, לכן נראה לי יותר לומר דיונה ממש היא וכלפי שאמר מעיקרא שיעור חותכו ועומד חותכו וכויץ קאמר ביונה זהו מבלעתה משא"כ במינים אחרים כל מין כפי מה שהוא רק במין יונה שיעור אחד מבלעתה שם חותכו ועומד ושיעורו כשעורה סמוך לנקב, משא"כ בשאר מינים אין לו שיעור ידוע רק כל אחד כל שחותכו ועומד זהו תורבץ, ומ"מ יש לפרש עוד דיונה שם אמורא וקאי על הך דמעיקרא ואין הפירוש כמו שפירש"י מבלעתה סמוך לנקב רק שהמאכל מגיע לצואר לתוך הושט מתחילתו עדיין הושט פועל בו והבהמה פעיא בגרונה עוסקת לבלוע המאכל ובמקום שהוא גמר הבליעה שפוסקת לפעול בצוארה שבמקום הזה נבלע המאכל ושוב הולך מעצמו לתוך המעים והוא באמת שיעור קטן מאד בגמר הבליעה וזהו נקרא תורבץ והוא שיעור שעורה קודם התחלת ושט עצמו כנ"ל:

שם רמינא עליה חומרי דרב וכו'. נראה לי דרבא לא ס"ל הא דאמרינן לעיל דהנך ב' מחלוקת אי תורבץ במשהו ואי הוי מקום שחיטה הא בהא תליא דא"כ הרי הוא שקר מפורש להחמיר כי בוודאי כשרה היא, ולא הוי ליה למר בריה דרבינא להקשות מברייתא דהעושה כחומרי ב"ש וחומרי דב"ה דהכא גרע מכל צד דהתם עכ"פ מי שאינו יודע להכריע יכול להחמיר ומוכרח להחמיר כדין כל דבר תורה שנחלקו שני גדולים צריך להחמיר ופשיטא דצריך לילך הכא והכא לחומרא רק דמיקרי כסיל שהיה לו ללמוד כמו שכתב הריטב"א בחידושיו שם, ועכ"פ פשיטא דלא שייך כה"ג תשלומין, אבל כאן שור זה כשר לכ"ע ואפילו מסתפק הלכה כמי אין מקום להחמיר כלל דוודאי כשרה לכ"ע בלי שום ספק, רק דרבא שמע מר"י דנחלקו רב ושמואל בתורבץ אי במשהו או ברובו וכמו כן. נחלקו אי הוי מקום שחיטה ואנן הוא דתלינן הא בהא אבל רבא סובר דלא תליא הא בהא כלל רק שני מיני מחלוקת הם ופסק בהא דבמשהו להחמיר כרב ובהא דלא הוי מקום שחיטה להחמיר כשמואל, והיינו דמקשה עליה רב בריה דרבינא דמ"מ כמו שאין לתפוס חומרי דב"ש וחומרי דב"ה רק אי כב"ש בקולי' וחומרי' או כב"ה בתרווייהו ולמה פסק הוא להחמיר כרב ולהחמיר כשמואל, ואף דבעירובין מסיק דהיינו דוקא בתרי חומרי דסתרי אהדדי כגון שדרה וגולגולת לענין טרפה ולענין טומאה אבל כאן כיון דלרבא ב' ענינים הם לא סתרי אהדדי כלל, הא לא קשיא דהתם דוקא בשני דברים באדם לט מאה ובבהמה לטרפה בעינן דוקא דסתרי אהדדי משא"כ כאן בבהמה אחת דבין לרב בין לשמואל כשרה פשיטא דהוי כמו תרי חומרי דסתרי בב'. דברים כנ"ל, אף דמדברי רש"י ז"ל לא נראה כן:

שם דלישלם דמי תורא למריה. פירש"י שכבר האכילו לכלבים דאילו הוי קמן הוי הדר ומשתרי באכילה דקי"ל טעה בדבר משנה חוזר ע"כ, ואיכא למידק אכתי מה הועיל הרב ז"ל הא התם מבואר דכה"ג פטור מלשלם ואפי' אינו מומחה לרבים דכיון דאילו הואי הוי הדר השתא נמי לאו כלום עביד כמבואר שם דף ל"ג דחדא ועוד קאמר א"כ רבא אף דלא היה סמיך וגם לא קבלו בעלי השור מ"מ פטור, והתוס' כתבו דבידים האכילו לכלבים אבל רש"י ז"ל לא זכר דבידים האכילו רק שהוקשה לו למה לא חזר והתירו ומה יעשה בתשלומין, ודוחק לומר דסבר דהך סוגיא סנהדרין כרבנן אבל לר"מ חייב אפי' אי הואי הוי הדר, לכן נראה לי דסובר רש"י ז"ל כדעת הנ"י פרק אד"מ דהך דהכא דרך צחות אמר ולא מן הדין ולכך לא קשיא ליה רק על החזרה ולא על התשלומין וזהו דלא כש"ך ח"מ סימן כ"ה שכתב להוכיח מדברי רש"י דלא כהנ"י ונהפוך הוא כמו שכתבתי:

מיהו בעיקר מה דקשיא ליה להנ"י דהיכי חייביה ר' אבא לשלם הא באו"ה כיון דמחויב להורות הוי אינו סמוך כסמוך ומתוך כך הכריח דדרך צחות אמר ולא מן הדין, ולפע"ד בלא"ה לא קשיא כלל דהך דהכא פשיעות גמור הוא דדוקא טעה בדבר משנה כהך דר"ט דפרק אד"מ וכמו כן טעה בש"ה שלא ידע דסוגיא דעלמא כאידך אבל הך טעות דהכא הרי המשנה אמרה דמי שעושה כן הרי זה כסיל בחושך הולך הרי דמי שעושה מעצמו כן ואינו יודע כלל מן המשנה נקרא כסיל א"כ רבא דפסק כתרי חומרי בדבר אחד מה דלשניהם כשר הרי זה פשיעות גמור ולא שייך לפוטרו משום דמחוייב להורות, ועמ"ש בתוס', ונידון מה שכתב הרשב"א בחידושיו על פי דברי הרי"ף פרק אד"מ כבר נתבאר בספרי ת"י בח"מ סי' כ"ה באריכות:

בתוס' בד"ה ישב לו קוץ פי' בקונ' וכו' ונראה דאין לחוש וכו' כבר כתבתי דלכאורה דברי רש"י ז"ל מוכרחין דאי ביש בו קורט דם ראוי להטריף מצד שאי איפשר לבדוק החיצון על קורט דם ובביה"כ נמי בעי בדיקה על קורט דם בחוץ ומעכבא דיעבד כמ"ש והרשב"א בחידושיו גבי ביה"כ, אבל היכא דליכא קורט דם בפנים לא חיישינן בתרתי דניקב מחיים והבריא, וסובר עולא דהך דביה"כ דלקמן ג"כ ביש קורט דם בפנים דידוע דניקב צד אחד מחיים בדקינן בצד החיצון אבל כל שאינו ידוע שניקב צד אחד מחיים לא חיישינן שניקב מחיים והבריא, ואולי אין כוונת התוס' לומר רק דכל שאין בחוץ על עור הפנימי אין לחוש דאי ניקב עור הפנימי מחיים היה קורט דם על עור הפנימי מבחוץ ואי הוי חיישינן שהבריא לחוץ היה מקום לומר דהקורט דם נסתרך לחוץ ואינו ניכר אבל כיון דלא חיישינן שהבריא רק מחמת קורט דם שבפנים כל שאין בעבר הב' קורט דם אין לחוש שבא המחט לשם א"כ כיון דפנימי לא ניקב כ"ש חיצון, וזהו שכתבו שלא בדרך קושיא על רש"י רק ונראה דאין לחוש והיינו שבאו לחדש דבר זה דבעי קורט דם בעבר הב' ג"כ, ואיפשר דס"ל לתוס' דרק ארס של דריסה אינו ניכר בחוץ אבל קורט דם של נקב ניכר הוא מבחוץ כיון דס"ל דיש לנקב בדיקה בחוץ ע"כ דלא ס"ל קורט דם