תפארת יעקב על חולין חלק ב יט

שחיטה ובלי בדיקה טרפה ושפיר מוכח דהלכה כעולא דכל בצד אחד אין בדיקה מעכבת ואפילו לא בדק לא חיישינן שהבריא להטריף אבל לפי זה יש לתמוה ביותר על דברי הרא"ש ז"ל דהיכי כתב דלפי זה הכוונה להקשות מספק דרוסה דמשמע ליה דאפי' בדיקה לא בעי דהא בלא"ה דברי עולא עצמו ע"כ לא יתפרשו רק אפילו לא בדק אין חוששין דאי ס"ד דוקא ע"י בדיקה אין חוששין דכיון דסובר הרא"ש דנקב ניכר מבחוץ א"כ פשיטא דלכ"ע אין חוששין דהבריא כיון דבדק מבחוץ ואין שם נקב הרי בוודאי לא הבריא, ובלי הך קושיא מספק דרוסה אי איפשר לפרש דברי עולא רק אפי' לא בדק כשרה ואין חוששין דהבריא, וליכא למימר דהרא"ש מפרש הבריא נתרפא והשתא לולא הקושיא מדרוסה שפיר היה מקום לפרש דברי עולא שבדק ולא נמצא נקב וקמש"ל דלא חיישינן שנתרפא רק דמקשה מספק דרוסה, והא לא שייך להקשות לחוש דנתרפא משום דחיישינן לספק דרוסה וע"כ משום דמשמע ליה דעולא אפי' בדיקה לא בעי והשתא ניחוש עכ"פ לנקב כמו דחיישינן לספק דרוסה, הא ליתא דהא הרא"ש הקשה על רש"י דסובר דאין לנקב בדיקה מבחוץ דהיכי משכחת ניקב פנימי בלא חיצון דכשר ותירץ ע"י חולי והשתא תיקשי ליה להרא"ש עצמו לדידן דחיישינן שנתרפא היכי משכחת ניקב פנימי בלא חיצון דכשר ניחוש דנתרפא החיצון וע"כ ע"י חולי א"כ גם לרש"י לא קשיא, וע"כ דהרא"ש מפרש הבריא ניקב אבל נתרפא לכ"ע לא חיישינן וא"כ קשה כנ"ל, וכמו כן ליכא למימר דכוונת הרא"ש דגוף דברי עולא יש לפרש דבדק על נקב ולא חיישינן שמא יש קורט דם בחוץ ואינו ניכר רק כיון דמקשה מדרוסה ע"כ דאפי' לא בדק כלל מכשיר דאי מחשש קורט דם דאינו ניכר אין זה ענין לספק דרוסה, אבל באמת הא ליתא דהא היינו הך שיטת רש"י דאין לנקב בדיקה מבחוץ דטיפת דם נכנסת לו בנקב ואינו ניכר א"כ מה בא הרא"ש להשיג על רש"י כיון דאיהו ג"כ ס"ל הכי, וכמו כן הך קושיא מניקב זה בלא זה יקשה ג"כ על הרא"ש דלדידן דחיישינן שמא הבריא דחיישינן לקורט דם מבחוץ ואינו ניכר היכי כשר ניקב פנימי בלא חיצון וע"כ דסובר הרא"ש דרק ארס דרוסה אינו ניכר מבחוץ אבל קורט דם שע"י נקב ניכר שפיר מבחוץ וא"כ כל דבריו צ"ע לכאורה כנ"ל. ונראה לי דכוונת הרא"ש כך דוודאי סובר הבריא היינו ניקב ובשלמא לפירש"י דנקב אין לו בדיקה כלל א"כ מקשה בפשיטות מספק דרוסה דבעי בדיקה דוקא וכאן דאי איפשר לבדוק ראוי להטריף, אבל להרא"ש דיש לנקב בדיקה בחוץ קשה מאי פריך מספק דרוסה דילמא עולא מכשיר כשבדק על נקב וקמ"ל דס"ד אף שאין רואין נקב ניחוש שהבריא דהיינו ניקב רק שאינו ניכר לפי שנתרפא קמ"ל דלא חיישינן לזה, ואתי שפיר באמת מילתא דעולא להלכה גם לדידן דחיישינן לספק דרוסה, אבל לקרום לכ"ע לא חיישינן ולכך באמת בושט מהני ניקב פנימי בלא חיצון לכ"ע, ועל זה הוצרך הרא"ש לומר דמשמע ליה למקשה כיון דהבריא היינו ניקב ואיהו קאמר אין חוששין שהבריא משמע דאפילו בדיקה על נקב לא בעינן דיעבד, ואפילו לא בדק לא חיישינן כלל שניקב, וא"כ שפיר קשה מדרוסה דבעי בדיקה דוקא, מיהו כבר כתבתי והוכחתי מהך סוגיא דלעיל דכ"ח כפירש"י דאין נקב ניכר בחוץ כמו דרוסה ועמ"ש בסמוך ובתוס' בד"ה קסבר. שם קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה. כל הפוסקים הסכימו דאין הלכה כעולא כיון דקי"ל חוששין לספק דרוסה, אבל הרא"ש הביא בשם הראב"ן דהלכה כעולא מהך דבית הכוסות דלקמן דבצד אחד כשרה, ודוחק לחלק משום דבית הכוסות עור עב הוא וגס משא"כ ושט דמשום עובי כל דהו אין לחלק ופסק הרא"ש כהראב"ן, ואני תמה מאד כיון דסובר הרא"ש דיש לנקב בדיקה מבחוץ והך דעולא בלי בדיקה א"כ היכי מייתי מביה"כ בצד אחד דמבואר התם להדיא דהפכה רבי ובדקה ש"מ דבעי בדיקה התם ג"כ והרי זה דלא כעולא, ואי דכוונת הרא"ש מעיקרא דרק דיעבד מכשיר בלי בדיקה א"כ עכ"פ היכי מייתי מביה"כ היכן נזכר בביה"כ דלקמן דאי לא בדק כשר, אדרבא לכאורה משמע דלקפידא בדק רבי, ואי משום דקשיא ליה מה נ"מ בין צד אחד לב' אי בדק ולא מצא קורט דם בב' נמי כשר ואי בדק ומצא קורט דם אפילו בצד אחד טרפה ומזה דייק דע"כ דנ"מ דיעבד בלא בדק דבצד אחד כשר ובב' טרפה, אבל מ"מ הוא תמוה לא מיבעיא לפי מה שפירשו כוונת הטור בסי' מ"ח דנ"מ בין צד אחד לב' דבצד אחד בעינן דוקא עליו כנגד פי המחט ממש ובב' צדדים אפי' סביב המחט טרפה א"כ לא מוכח כלל דבלא בדק טרפה, ועוד אפי' לפי מה שהשגתי על זה בחידושי לי"ד שם דלא היה כוונת הטור כך מ"מ פשיטא דלא מוכח מידי דבלא"ה לא קשיא כלל דבצד אחד הכוונה בידוע שצד אחד נעשה מחיים וב' צדדים בידוע דב' נקבו מחיים והיינו אי נמצא קורט דם בפנימי לבד בפנים או מבחוץ על עור הפנימי מ"מ כשרה כיון דלא ניקב רק צד אחד אבל אי נקבו ב' צדדים מחיים והיינו אי נמצא קורט דם על עור החיצון אפילו לא נתחב המחט לפנינו רק בצד אחד מ"מ קורט דם שעל החיצון מעיד דנקבו שניהם מחיים, ואי נקבו שניהם לפנינו איפשר דקורט דם של פנימי בלבד סגי להטריף ואיפשר שצריך שימצא על החיצון דוקא, ועכ"פ אין להכריח מכח קושיא זו דבצד אחד בלא בדק כלל כשרה, לכן לא ידעתי מה הרעש הזה על הרי"ף עד שהוצרך לחלק בין ביה"כ לושט בדוחק ופסק מתוך כך כהראב"ן והוא תמוה לפע"ד:

שם ומ"ש מב' חתיכות. תמוה לי דאטו ס"ד דמותר לעולא לאכול חתיכה אחת מב' חתיכות דאחת אסורה ואפי' חתיכה אחת ספק חלב ספק שומן פשיטא דאסור לאוכלה אפילו למ"ד דאינו חייב אשם תלוי ורש"י ז"ל פי' דהקושיא משום דחייב אשם תלוי ולכאורה אין צריך לזה דעכ"פ אסורה ואפילו מחתיכה אחת היה יכול להקשות, ונראה לי דוודאי פשיטא ליה דעולא מודה שאסור לאכול ספק איסור רק דמדמה לה להך דהכא כמו דכאן ידוע שהיה כאן קוץ ואנו מסופקין אי נכנס הקוץ הזה לתוך הושט לעור החיצון או לא ואין אוסרין הבהמה מספק ואמרינן שלא נתחב בה הקוץ כמו כן בחתיכה אחת מב' חתיכות אף שאנו יודעין שהיה בכאן חתיכה של איסור מ"מ אי אכל אחת מהן אין לחייב האדם האוכל אשם תלוי דיש לנו לדון דאותה חתיכה של איסור לא נכנסה בגופו ולא אכלה כלל רק עדיין מונחת כמו שהיתה, ולכך מחתיכה אחת לא קשיא ליה דבאמת אינו חייב אשם תלוי אבל מב' חתיכות קשיא ליה דחיוב אשם תלוי על האדם הוי כמו שאין מטילין כאן איסור על הבהמה מספק ודנין דלא נכנס הקוץ בושט, ואהא משני דשאני ב' חתיכות דאחת מהן אסורה והיה עליהן שם איסור אכילה מעיקרא לכך אי אכל אחת חייב אשם תלוי אבל קוץ זה כל שלא נכנס בגוף הבהמה לא היה בכאן איסור אכילה אף שהיה אסור לתחוב קוץ בושט לכתחילה לסמוך דלא ניקב ב' העורות מ"מ אין בכאן שום אכילת איסור רק בנתחב לב' העורות אבל שם קודם שנאכל אחת היה בכאן איסור אכילה מאותן חתיכות לכל אדם לכך האוכל מהן חייב אשם תלוי, ועמ"ש בתוס' בד"ה שאני התם:

שם ומ"ש משוחט בסכין וכו'. יש לדקדק כיון דפליגי ר"ח ור"ה בהא ולר"ח כשרה א"כ מאי קושיא לעולא דילמא סבר כר"ח, ונראה לי דהכי מקשה דאף דר"ח פליג אפילו בלא שיבר בה עצמות מ"מ כיון דבהדיא קאמר עצם וודאי פוגם עור ספק פוגם ש"מ דסובר דאפילו נגע רק בעצם מפרקת מ"מ כיון דמפרקת פוגם טפי מעור א"כ אי היה הסכין זה עלול ליפגם אפילו מעור א"כ כ"ש דמפרקת פגמו ואי לא נפגם מעור ג"כ ע"כ מפרקת פגמו א"כ אין ספק מוציא מידי וודאי, אבל הכא לכ"ע יש לחוש דלא שייך אין ספק מוציא מידי וודאי:

שם ולטעמיך נדמייה לספק טומאה בר"ה. פי' דתיקשי למ"ד חוששין להיפוך מספק טומאה בר"ה וע"כ הלכתא גמירי לה א"כ למ"ד אין חוששין נמי לא קשיא מספק טומאה ברה"י דהלכתא גמירי לה, מיהו יש לדקדק כיון דבאה ההלכה על רה"י לטמא ועל ר"ה לטהר א"כ במה נפשך אי חוששין לא צריך הלכה לטמא ברה"י ואי אין חוששין לא צריך הלכה לטהר בר"ה כיון דמדמה קוץ וספק דרוסה לספק טומאה ממש, וצריך לומר דבאמת לא צריך הלכה רק באחת או בר"ה למ"ד חוששין או ברה"י למ"ד אין חוששין רק מ"מ הוצרכה ההלכה מפורש בר"ה או ברה"י דאי הוי הוזכרה סתם אי הוי סתם לטהר היינו אומרין אף ברה"י טהור מכח ההלכה וכן להיפוך אי הוי הוזכרה סתמא לטמא היינו אפילו בר"ה טמא דכך הלכה אף דבעלמא אין חוששין כנ"ל:

שם נמצאת איתמר אבל ישב חיישינן. פירש"י שמא ב' העורות נקבו והבריא החיצון, ויש להבין דעתו למה פי' כאן אליבא דהך פי' הבריא נתרפא דוודאי משמע דפי' ניקב עיקר דלא שייך כלל על זה הקושיא מספק דרוסה וכן משמע לעיל דתפס פי' זה לעיקר דקאמר דהכא לא איפשר למיבדקיה דנקב משהו בעור חיצון דושט לא מינכר, ונראה לי דטעמו דע"כ הך מ"ד דס"ל דעולא מודה בישב היינו אפי' לא נתחב רק במקצת פנימי לא מעבר לעבר דאי ס"ד דוקא בניקב פנימי לגמרי אז חיישינן לחיצון דלא מינכר אבל בניקב מקצת פנימי דיש לבדוק מעבר הב' של פנימי מודה דכשר א"כ הוי ליה לחלק בישב עצמו דוקא בישב בכל הפנימי ולא בישב במקצתו. ובהא לא היה יכול להקשות עליו דכלהו חיוי ברייתא קוצי אכלן דכלהו לא נתחבו בושט רק נמצאו, ועולא קמ"ל אפילו תחוב אין חוששין, וע"כ דהאי מרבנן רוצה לאסור אליבא דעולא בישב בכל גווני א"כ ע"כ דהוא סובר דחיישינן שנתרפא החיצון דאי רק לנקב חייש א"כ בישב במקצתו הרי יש לבדוק בפנימי עצמו דלא ניקב וכ"ש דלא ניקב חיצון, וע"כ דחייש דנתרפא וגם החיצון נתרפא הילכך אוסר כל שתחוב בכל גווני, וראיה לזה שהרי הך מ"ד מוקי הך דעולא בנמצאת א"כ היכי קאמר אין חוששין שמא הבריא דהא חזינן דלא ניקב רק נמצא ועור פנימי לכ"ע יש לו בדיקה וע"כ דלהך מ"ד החשש שנתרפא ובנמצא לא חיישינן אבל בתחוב חיישינן כנ"ל:

שם איתמר תורבץ הושט רב אמר במשהו ושמואל אמר ברובו וכו'. משמע דלא נחלקו אלא למר במשהו ולמר ברובו אבל רובו של שמואל הוי כמו משהו דרב, ויש לדקדק הא בהא נמי