תפארת יעקב על חולין חלק ב קצו

אי יש כאן קדושה מכאן ולהבא אבל אי מחותך לאו כלום הוא אין כאן קדושה מכאן ולהבא עד שנאמר דקדוש למפרע והוי ממש כמו יצא שליש דרך רחם והשאר דרך דופן דלכ"ע אינו קדוש שאין כאן עכשיו קדושה כלל שיהא קדוש למפרע וע"כ דמחותך הוי לידה לענין בכור א"כ גם למ"ד מכאן ולהבא קשה כיון דמחתך ומניח היכי משליך לכלבים והתוס' הקשו כזה מהך דפרק המפלת ובאמת מכאן גופה קשיא דאי אמרת מחותך לאו לידה היא גם למ"ד למפרע קדוש לא קשיא כלל גם יש להבין היכי מקשה מסיפא יצא רובו כיון דרישא מחתך ומשליך ומכי יצא רובו ואילך יקבר כמ"ש התוס' א"כ שפיר קתני יצא רובו כיון דמעיקרא לאו ביצא רובו מיירי גם היכי פשיטא לי' דהך יצא רובו היינו בבת אחת ושפיר יש לפרש ואם לא השליך עד שיצא רובו יקבר כולו ועוד למה מחתך ומשליך לכלבים ניחא לי' מ"מ כיון דלמפרע קדוש כל שיצא אח"כ הרוב הי' קדוש למפרע נמצא שהשליך למפרע לכלבים דבר שהוא קדוש:

לכן נראה לי דהא בהא תליא וודאי מחותך לא קדוש ואף דאמו טמאה לידה אין ראי' מזה שיהא קדוש בבכורה וכן מה שפוטר מבכורה אין ראי' שיקדש בבכורה דהא נקבה ויוצא דופן פוטרין הבא אחריו והן אינן קדושים כמו כן מחותך וודאי לידה הוי אבל אינו קדוש בבכורה רק למ"ד למפרע קדוש כיון דעכשיו נולד הוי כילוד למפרע בשעה שהי' שלם א"כ קדוש למפרע משא"כ ביצא דרך דופן בשני שלישי האחרונים לא שייך לומר דלמפרע הי' דרך רחם כיון שלא יצא למפרע רק שליש אבל מחותך כיון שעכשיו נולד אמרינן דלמפרע קדוש כשהי' שלם והרי שלם הי' כשיצא שליש אבל אי להבא קדוש אינו קדוש רק בשלם לא במחותך ומשני דמחתך ומשליך כיון דליכא רובא בעולם לא שייך ליתן לו עכשיו שם לידה שיהא ילוד למפרע כשהי' שלם שגם עכשיו אין לו לידה כלל כיון שאינו בעולם והיינו דמקשה הא קתני יצא רובו וע"כ בבת אחת דהא מעיקרא נמי ביצא רובו משתעי כיון דבאמת מחתך ומשליך לכלבים א"כ כך הדין אפילו כולו [וכן למ"ד מכאן ולהבא אפי' מניח כך הדין אפי' כולו] וע"כ יצא רובו בבת אחת א"כ למה לא קתני במניח ואפי' לא יצא בבת אחת רק כהך דרישא ומשני נעשה וכו' ועמ"ש בסמוך בתוס' בד"ה מאי לאו:

בתוס' בד"ה תימה וכו' נפטרה מן הבכורה ומיהו מכי יצא רובו ואילך וכו'. כוונתם לפי מה דמשמע להו מפרק המפלת דאפי' יצא מחותך באופן שכל מה שיצא קודם רובו כבר כלה ונאכל לכלבים או נשרף ונאבד ואיננו מ"מ אמו טמאה לידה כשנשלם יציאת רובו א"כ ע"כ אותה חתיכה שיש עמה רוב ואילך תקבר אפי' נאכל לכלבים מה שיצא קודם רוב דכיון דאמו טמאה לידה ונפטרה מן הבכורה תקבר משום דקדוש:

אך יש לתמוה לפי זה כיון דע"כ הך דרישא דמתניתין דקתני מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים לא קאי ביצא רובו דמרוב ואילך לכ"ע אסור להשליך א"כ ממילא יש לפרש יצא רובו יקבר דמרובו ואילך אסור להשליך לכלבים ואפי' כבר השליך מה שיצא מעיקרא ולא מיירי כלל ביצא רובו בבת אחת רק כלפי שאחר ברישא משליך אבר אבר קאמר בסיפא דזהו עד רובו יצא רובו יקבר. אבל כל זה הוא לפי מה שכתבו לדמות הך דהכא לטומאת לידה ולפטור מן הבכורה אבל לפי מה שכתבתי בגמרא שאין לדמות כלל קדושת בכורה לפטור מן הבכורה דנקבה פוטרת ואינה קדושה שפיר יש לומר דלמ"ד מכאן ולהבא מחותך לא קדוש כלל אפי' ישנם לכל החתיכות לפנינו ולדידי' אתי שפיר רישא אפי' כולו מחתך אבר אבר א"כ וודאי סיפא ביצא בבת אחת והיינו דמקשה למ"ד למפרע דלדידי' נמי במחתך ומשליך אפי' כולו יכול לחתך ולהשליך דמחתך ומשליך למ"ד למפרע הוי ממש כמו מחתך ומניח למ"ד מכאן ולהבא א"כ ע"כ סיפא ביצא רובו בבת אחת ושפיר קשיא לי' ליפלוג בדידי' ומה שכתבו ואמאי דמחתך עמ"ש לעיל בתוס' בד"ה ר"ה בזה:

בגמרא בעי רבא הלכו באברים אחר הרוב וכו' פירש"י דהאבעי' הוא דאם רצה מחתך ומשליך לכלבים וכתב עוד דמשום מטיל מום בבכור ליכא דמותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם. ואיכא למידק מה בא הרב ז"ל להשמיענו כאן ליישב קושיא זו דמטיל מום בבכור הא במשנה עצמה מפורש דמחתך ומשליך לכלבים אבר אבר וע"כ משום דמותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם גם קשה הא כתבו התוס' לעיל דלמ"ד למפרע הוא קדוש באמת אסור להטיל מום וע"כ מתניתין בנפל או דמחתך בפנים קודם שיצא מיעוטו ובוודאי קשה לומר שיפרש רש"י למ"ד מכאן ולהבא קדוש דלמה לו לפרש כך כיון דמצי לפרושי בנפל מיהו בהא יש לומר דסובר כיון דמשליך לכלבים קודם שיצא רוב מותר להטיל בו מום כיון דביציאת רוב ליתנייהו לא שייך למפרע קדוש והתוס' לא כתבו בד"ה מאי לאו רק בס"ד דהי' סובר מחתך ומניח הוי לי' להקשות היכי מטיל בו מום ועל זה כתבו דמצי לאוקמא בנפל אבל במחתך ומשליך לכלבים קודם רוב שוב ליכא משום הטלת מום לכ"ע ומ"מ לעיל כתבו דר"ה לית לי' דר' יהודא דמותר להטיל מום בבכור דהתם מתיר ר"י אפי' אינו משליך לכלבים כלל ונולד אח"כ כדרכו ולענין מום לא אמרינן דליתנייהו כמ"ש לעיל בתוס' בד"ה ר"ה עיי"ש או דסובר רש"י ז"ל דמותר להטיל מום לכ"ע דלא כתוס' הנ"ל כמ"ש לעיל מילתא בטעמא עיי"ש. מיהו הא וודאי קשיא דלמה נטר הרב ז"ל בדבר זה כאן בהך בעי' ונראה לי דסובר רש"י ז"ל דהכא וודאי לא מבעי' לן רק לענין בכור מדבעי לה רבא הכא ולא לעיל לענין איסור ולזה סובר רש"י ז"ל דלענין איסור לא שייך למבעי יצא רובו במיעוט אבר דנשדי אבר לגואי דכיון דחזינן דאפי' לא יצא רק מיעוט של ולד ואפי' מיעוט אבר מ"מ נאסר משום בשר שיצא חוץ למחיצה אלמא דלא שדינן לי' לגואי כאילו לא יצא הלכך פשיטא דאי יצא רובו במיעוט אבר לא שדינן לי' בתר רובה שבפנים משא"כ לענין בכורה דחזינן כל שעדיין לא יצא הרוב מותר להטיל מום אפי' במה שיצא ואפי' אי אינו מטיל רק בפנים הרי ממילא בכולו הוא מטיל ומ"מ מותר ש"מ שאין יציאת מיעוטו חשיב יציאה כלל הילכך שפיר מבעי' לי' אי יצא רק מיעוט אבר דבתר רובה שבפנים שדינן לי' [ובתר הכי דבעי ביצא חציו ברוב אבר ג"כ סובר דלא שייך למבעי לענין איסור דתליא אי יש לידה לאברים משא"כ לענין בכור אפי' אין לידה לאיברים מ"מ כיון שחציו שבחוץ כחו חזק דיש בו רוב אבר הוי פטר רחם או להיפוך אפי' למ"ד יש לידה לענין פטר רחם בעינן רוב ממש כמו שאבאר לקמן] ולכך הוצרך רש"י ז"ל להזכיר כאן הך דמותר להטיל מום כנ"ל ומהאי טעמא לא פירש בבכור בעל מום דמותר להטיל בו מום משום דבא לאשמועינן עיקר סברת האבעי' דמותר להטיל מום ביציאת מיעוטו ש"מ דיציאת מיעוטו אינו כלום לענין בכורה משא"כ לענין איסור דמיעוטו נמי נאסר כנ"ל אך אין זה ברור אצלי אי מותר לנבל בכור בעל מום להביאו לאכילת כלבים או לקבורה ומדברי רש"י ז"ל פרק טבול יום בסוגי' שהבאתי לעיל בתוס' בד"ה יצא רובו משמע קצת דאסור ודו"ק:

שם ה"ד אילימא כגון שיצא רובו במיעוט אבר וכו', לפי שלא נתבררו לי בכאן דברי הרשב"א ז"ל בחידושיו בשם הרמב"ן צריך אני להאריך קצת. מה שכתב לס"ד דהאבעי' יצא רובו במיעוט אבר דהאבעי' הוא בין למ"ד אין לידה בין למ"ד יש לידה לאיברים והיינו דלמ"ד יש לידה דילמא התם נפיק רוב אותו אבר עצמו ומיעוטו למיפק קאי אבל הכא לא שהרי לא יצא אלא מיעוטו של אבר ודבר זה מן התימה דמילתא דפשיטא הוא דליכא למ"ד ביצא מיעוט אבר שיהא כולו כילוד והיכי ס"ד הכא שיהא כילוד ועיקר הכוונה הכא בהיפוך אי נימא כמו דשם נמשך המיעוט אחר רובו שבחוץ כמו כן כאן יהא נמשך המיעוט שבחוץ אחר רובו שבפנים וכן מבואר בלשון האבעי' האי מיעוט דבראי בתר רוב אבר שדינן לי' או בתר רובה דעובר שדינן לי' אלמא דהספק הוא כמו דשם יש לידה ונמשך המיעוט שבפנים אחר רובו שבחוץ כמו כן כאן יהא נמשך מיעוט שבחוץ אחר רובו שבפנים והיכי קאמר הרב ז"ל לחלק דהכא לא יצא רק מיעוטו אדרבא הוא הנותנת שיהא כאילו כולו בפנים דהלכו באיברים אחר הרוב כמו דהלכו ביצא רוב אבר לחוץ כאילו כולו בחוץ כמו כן להיפוך וכך הי' לו לפרש דצד אחד הוא כמו דשם יש לידה מחמת דנמשך אחר הרוב כמו כן כאן להיפוך נמשך אחר הרוב ולא הוי כילוד או דילמא התם לא נשתנה דין העובר מחמת לידת האבר אבל כאן שנאמר דאזלינן בתר רוב אבר מה דבלא זה הי' העובר כילוד ומחמת רוב אבר ישתנה דין העובר שלא יהא כילוד בהא לא אזלינן בתר רוב אבר לעשות שינוי על ידו בכל העובר ולפי דברי הרמב"ן ז"ל יהא הכוונה אי נימא כמו דהתם הוי כילוד אף כאן יהא כילוד או דילמא הכא לא יצא רק מיעוט וזה תימה גדולה דהיאך יעלה על הדעת לומר דכמו התם הוי כילוד כן הכא מה דהתם יצא רוב הכא מיעוט והרי האבעי' היתה אי הלכו אחר הרוב והיכי נימא דנסתפק לילך אחר מיעוט שיהא כילוד כולו:

גם מה שכתב עוד למ"ד אין לידה דהספק הוא התם משום דרוב עובר בפנים אבל הכא רוב עובר בחוץ וכו' וגם זה תמוה בעיני דנראה מדבריו דהספק הי' אי נימא כמו דהתם אין לידה ואינו כילוד כמו כן כאן לא יהא כילוד והרי האבעי' כאן אי הלכו באברים אחר הרוב א"כ הספק הוא כמו דהתם לא הלכו אחר הרוב כמו כן כאן לא נילך אחר הרוב א"כ אי שם אינו כילוד ממילא כאן הוי כילוד דאין משגיחין על רוב אבר שבפנים לעכב הלידה או דשם אין הולכין אחר הרוב שאין הדבר נוגע רק לאבר שיהא כילוד ואין לידה לאיברים אבל כאן לילך אחר רוב שלא יהא כילוד כולו שפיר אזלינן בתר רוב דרק לידה לא אמרינן