תפארת יעקב על חולין חלק ב קצה

מיעוט אינו מקלקל הבכורה רק אינו מחויב ומ"ד אינו קדוש סובר דמ"מ כיון שאינו מחויב אי אפשר לומר למפרע קדוש מתחילת יציאתו כיון שהתחלת יציאה זו אינה לידה לחייב בבכורה וכל שאי אפשר שיקדש למפרע אפי' להבא אינו קדוש:

אלא שיש לדקדק בהא דקא עביד צריכותא בהך פלוגתא ופלוגתא קמייתא דלכאורה אין ענין זה לזה כלל דמעיקרא יש לומר בהא ס"ל לר"ה דכל שיש מקום שתחול למפרע חלה למפרע ופקע מכירת העכו"ם אבל שנאמר דכל שאי אפשר שתחול למפרע אף אח"כ לא חלה מאן שמעת לי' ועכ"פ יש לומר דחלה מכאן ולהבא ואולם בהך פלוגתא דדרך דופן שמענו מר"ה דבר חדש דכל שאינה יכולה לחול למפרע אף מכאן ולהבא לא חלה. אבל באמת לק"מ ואדרבא מהא הוי סייעתא דודאי יש להבין בהא דקאמר ר"ה משום דלהיפוך הוי קולא וכו' ויש לתמוה חדא דהיכי ס"ד דר"ה מספקא לי' בהא דהא לאו ספיקא קאמר ומצד הספק הרי איכא קולא בקדושתו להקריב למזבח חולין בעזרה ועוד דמשום זה לא הי' מהצורך לחלוק שנית בדרך דופן רק שיאמר קדוש ליקרב. לכן נראה לי דאין הכוונה מצד ספק לחומרא רק דס"ד דכך סובר ר"ה הכל לחומרא דכל היכי דיכול להתפשט למפרע קדוש למפרע ואי אינו באפשר שיקדש למפרע קדוש מכאן ולהבא עכ"פ. קמש"ל דסברת ר"ה היא שאי אפשר שיהא קדוש כלל רק אי אפשר שיהא קדוש למפרע אבל דרך דופן דאי אפשר לומר כן לא קדוש כלל כנ"ל:

בתוס' בד"ה יצא רובו הרי זה יקבר. אע"ג דתנן וכו' ושמעינן לי' לר"ע בפרק טבול יום וכו'. קצרו התוס' בכאן בדבריהם דממתניתין דפרק טבול יום אין ראי' כלל דשאני שוחט הבכור כיון שנשחט בעזרה בפנים ליקרב ונמצא טריפה אסור בהנאה ככל קדשים שנפסלו אבל בכור שלא נכנס לפנים כלל כגון הכא וכן בכור בעל מום שפיר יש לומר דמותר בהנאה אך בגמרא התם מקשינן עלי' דר"ע ומוקמינן לי' בבכור בגבולין משמע דבגבולין נמי אסור בהנאה ובזה צריך לחלק בין היכי דמותר לישראל להיכי דאסור. מיהו גם בזה יש לי לאומרה בלשון אחרת בפשיטות ואדרבא מדלמד ר"ע מדברי ר"ח סגן הכהנים דלא קאמר רק בקדשים ומנין לו ללמוד בכור בגבולין וע"כ דסובר ר"ע כמו דזריקת דם בתם מפקיע קדושתו להתיר עורו ולאכול הבשר לכהנים כן בעל מום בגבולין שחיטתו מפקיע קדושתו וכל שנשחט והופשט העור העור מותר רק הבשר אסור דשחיטת טרפה לא מהני עכשיו לבשר רק לעור שהופשט קודם שנמצא טרפה מהניא לי' שחיטתו ואינו נכלל עם הבשר והיינו דבעינן התירו מומחה דוקא ואי לא"ה אין שחיטתו כלום הלכך כאן דלא הי' לו שחיטה כלל לא נפקע מקדושתו וב"ה מתירין רק בכור שנשחט במומו כדין:

בד"ה ר"ה אמר הא דאמר ר"י וכו' והיינו דלא כר"ה לפי מה שכתבתי בגמרא וכפי הנראה לכאורה מפירש"י דרק במכר אותו שליש שיצא לעכו"ם סובר ר"ה דקדושה נתפסת בחלק הישראל ומתפשטת למפרע על חלק העכו"ם להפקיע מכירתו אבל במכרו כולו לעכו"ם שאין. כאן התחלת קדושה מכאן ולהבא אינו קדוש למפרע א"כ והטיל בו מום כיון דמום זה בכולו הוא דכולו נעשה בעל מום א"כ הוי כאילו מכרו לעכו"ם כולו דשוב אין קדושה נתפס בו להבא שיחול למפרע א"כ הכא נמי אין קדושת בכור תם נתפס בו להבא שיהא קדוש קדושת תם למפרע שיהא כאילו עשה מום בבכור תם מיהו אפילו אי נימא דר"ה פליג אפי' מכרו כולו לעכו"ם וכמ"ש לעיל לדחות דאין מפירש"י ראי' ברורה להנ"ל מ"מ נראה לי דלק"מ ושאני מום דע"כ אין בו להבא קדושת תם וע"כ לא אמרינן למפרע קדוש רק אי יקדש למפרע יהא קדושתו בשוה להבא ולמפרע אבל בעשה בו מום קודם שיצא רובו הרי להבא וודאי אין קדושה של תם נתפס בו כלל א"כ היכי שייך לומר שיהא למפרע קדוש קדושת תם טפי ממה שהוא קדוש להבא ודוקא במכירה לעכו"ם כיון דפקע המכירה ממילא קדוש הוא למפרע ולהבא בשוה אבל לא שיהא קדוש למפרע טפי ממה שהוא קדוש להבא:

וראיתי למהרש"א ז"ל שכתב וז"ל ולא דמייא להא דמחתך ומשליך וכו' ולכאורה תמוה דבהדיא כתבו התוס' לקמן בד"ה מאי לאו דלכך לא קשיא אמחתך היכי מטיל בו מום דאיכא לאוקמא בנפל או קודם שיצא לאויר העולם ולכך לא הקשו כאן רק על ר' יהודא דהתם דמוכח אפי' בכור של קיימא ויצא מיעוטו מותר להטיל בו מום ואה"נ אי הי' במתניתין בן קיימא ולא נפל ויצא מיעוטו הי' אסור לחתך ולעשות בו מום וזהו דלא כמהרש"א וצריך לומר דעל מחתך לא קשיא לי' למהרש"א כלל כמ"ש התוס' לקמן בנפל או שלא יצא כלל רק על משליך לכלבים קשיא לי' נהי דיכול להטיל בו מום כיון דנפל הוא אבל עכ"פ כיון דנפל ג"כ אסור להשליך לכלבים דעכ"פ קדוש קדושת בכור נפל א"כ כיון דאח"כ יצא רובו א"כ הרי למפרע קדוש קדושת נפל א"כ אסור להשליך לכלבים מעיקרא ואהא תירץ כיון דליתנייהו לא שייך למפרע קדוש מיהו יש להקשות כיון דעל משליך לכלבים ע"כ צ"ל משום דליתנייהו א"כ על מחתך נמי נימא האי טעמא ולמה להו לתוס' לקמן לאוקמא בנפל או לא יצא לאויר. אבל באמת ניחא דוודאי על משליך היינו קושית הש"ס לקמן דס"ד מניח הא איתנייהו ולמה יהא מותר להשליך וקשיא להו לתוס' למה לא מקשה על מחתך וכתבו דבהא יש לומר בנפל אך לפי זה לא חידש מהרש"א כלום כי דבריו הם דברי הש"ס בהדיא דמקשה למ"ד למפרע היכי משליך ומשני מחתך למשליך ולא מניח וליתנייהו ולא שייך למפרע קדוש וכן פירש"י לקמן בהדיא. אך באמת דברי מהרש"א נכונים וזהו באמת כוונתו לבאר דקשיא לי' כמו במתניתין דקתני מחתך ומשליך לכלבים דמוכח בהדיא לקמן דאי משליך ולא מניח לא אמרינן דקדוש למפרע א"כ הכא נמי לענין להטיל בו מום נחלק בין הך דר"ה להך דר"י דבהך דר"ה להבא יש כאן בכור קדוש לגמרי ושפיר אמרינן גם למפרע קדוש אבל בהך דר' יהודא כיון שהטיל בו מום כשהי' חולין הרי קדושת תם שלו ליתנייהו בגמר יציאתו ולמה נימא דקדוש למפרע כאילו עשה מום בבכור תם כיון דלהבא ליתנייהו לתמות שלו ואהא תירץ לחלק דלא דמייא למחתך ומשליך דליתנייהו כלל בעולם אבל בהך דר' יהודא כיון דגוף הבכור ישנו וקדוש קדושת בעל מום הרי הטיל מום למפרע בבכור תם משא"כ לענין להשליך לכלבים כל שהושלך מעיקרא כשהי' חולין ואיננו בעולם לא שייך קדוש למפרע:

והארכתי בזה לפי שיצא לנו עכ"פ מזה ישוב נכון לדעת הרמב"ם דפסק כמ"ד למפרע קדוש ופסק כר"י דפרק פסולי המוקדשין. ולהנ"ל ניחא דס"ל כמו דמותר להשליך לכלבים באינו מניח משום דליתנייהו ה"ה דיכול להטיל בו מום כיון דקדושת תם שבו חלף ואיננו ולא יקדש בקדושה זו לעולם לא שייך לומר למפרע קדוש בקדושת תם וכ"ש הוא שאינו בדין שיהא קדוש למפרע טפי ממה שהוא קדוש להבא כיון דכל קדושתו מפרע בא מכח להבא ודוקא במכירה לעכו"ם דקדוש למפרע ולהבא בשוה אמרינן למפרע קדוש אבל מום דלא שייך לומר דפקע אינו בדין שיהא קדוש למפרע טפי ממה שהוא להבא:

בא"ד שכבר יצא רוב הראש. לכאורה תמי' דלמה לי רוב הראש אפי' מיעוט אסור להטיל בו מום כיון דלמפרע קדוש. אבל כוונת התוס' פשוט דכיון דאימרא אין דרכו לצאת במיעוט הראש דמהאי טעמא חיישינן שיצא רוב א"כ לולא דיש לחוש לרוב ממילא אפי' למיעוט לא היינו חוששין דהא אין דרכו לצאת במיעוט וע"כ שיצא דרך צדעיו כדאיתא התם א"כ ממילא אמרינן דאפי' מיעוט לא יצא כיון דאין כאן שום הוכחה לחוש כיון דס"ס צריך לומר שיצא דרך צדעיו ולכך הוצרכו לומר דבאמת חיישינן שיצא רוב הראש וחזר והיינו לפי שאין דרכו להיות נראה אזנו רק כשיצא רוב הראש ודרך צדעיו לא שכיח לכך אסור להטיל בו מום וזה ברור. ולא הוצרכתי להאריך בזה אל לפי שראיתי למהרש"א ז"ל שפי' משום דיכול להטיל מום במה שבפנים אפי' לר"ה ולכך צריך לומר דחיישינן שיצא הרוב והוא תמי' בעיני דנהי דאמת הוא דר"ה לא ס"ל דקדוש למפרע רק מה שיצא ולא למפרע מה שהי' בפנים כמ"ש לעיל בגמרא באריכות אבל מ"מ כשהוא מטיל מום בבכור בכל מקום שהוא בכולו הוא מטיל וכולו נעשה בעל מום אף מה שיצא לחוץ גם מה שפירש מהרש"א לפי דרכו בהך סוגי' דכיצד מערימין ג"כ צ"ע דמאי קשיא להו לתוס' כיון דעיקר החשש רק רוב נקט רוב וטפי הוי לי' לומר דלכך הוי סגי במיעוט דקמש"ל דיכול להטיל מום בחוץ אך זה ג"כ אינו דאי עיקר חידושו על בחוץ לא הוי לי' לומר מותר להטיל מום סתם והעיקר כמו שכתבתי:

בא"ד וכן הא דאמר לי' ר' עמרם וכו'. ולדעתי נראה ליישב בפשיטות דכיון דעולה ובכור שווין ממש כל שיש לעולה שום קדימה חיילה והיינו דקדושת בכור צריך ללהבא ואז יקדש למפרע ואי בעי חתיך לי' במיעוטו ומשליך לכלבים אבל עולה קדושה תיכף הלכך ממילא ראוי שיהא עולה דעולה קודמת לבכור כיון דאפי' אמרת למפרע קדוש לא יהא בכור קודם לעולה רק אז יהיו שווין א"כ הרי עולה עדיפא שאינה צריכה לקדושתה להבא ולא מצי מפקיע קדושתה הילכך קדושת עולה נתפסת תיכף וממילא אינו קדוש להבא כלל בקדושת בכור עד שיקדש למפרע. ומה שכתבו אם לא נחלק בין מכירה לעכו"ם להנך היינו מום ועולה וכוונתם דמום ועולה לא פקע כמו מכירה לעכו"ם דבקל נפקע המכירה משא"כ קדושת עולה ומעשה המום לא פקע מחמת קדושתו להבא ודו"ק:

(דף ע' ע"א) בגמרא תנן וכו' מאי לאו מחתך ומניח וכו' ליפלוג וליתני בדידי' וכו'. סוגי' זו צריכה ביאור דקשה במה נפשך אי מחותך לאו כלום הוא גם למ"ד למפרע קדוש לא קשיא דע"כ לא אמר למפרע קדוש רק