תפארת יעקב על חולין חלק ב קצג

וודאי קשיא דהוי לי' לאוקמא כרבנן ומזה באמת הוכיחו התוס' לעיל בד"ה ואליבא ובד"ה אלמא דלרבנן כיון דמותר בנולד לא גרע פנים מחוץ א"כ ע"כ הכא רק לר"ש פריך ולא לרבנן:

הן אמת שיש לתמוה אי לר"ש פריך היכן מצינו דר"ש מתיר קלוט בן פרה ואי משום דלעיל אמרינן דשרי אפי' לר"ש הרי נלמד באמת מהך קרא דפרסה והשתא דלא ס"ד מהך קרא מאי קושיא ליתסר אבל אכתי אין בזה מעלה ארוכה אי נפרש הקושיא לרבנן דכיון שפירש"י דעיקר הקושיא דאנן אמרינן לעיל דשרי אפי' לר"ש והרי לא אמרינן הכי רק מהך קרא דפרסה וע"כ צ"ל דהקושיא דלא מצינו לחלק בפנים בין קלוט לאינו קלוט א"כ שפיר יש לומר דלר"ש פריך דלא מצינו שיחלקו ר"ש ורבנן בהא ואולי יש לומר דסובר רש"י דלעיל אזיל לפי המסקנא דהכא דילפינן מבהמה בבהמה וממילא אימעט דמות יונה דלאו בהמה היא וקלוט בכלל בהמה היא ולא צריך קרא ומהאי לא קאמר לעיל דאיצטרך לרבנן לדמות יונה אבל לר"ש כיון דאסור בנולד א"כ בהמה טמאה היא לדידי' וס"ד דבהמה בבהמה היינו בהמה טהורה כמותה קמש"ל אפי' קלוט אבל הכא דס"ד דלאו מבהמה ילפינן רק מוכל בבהמה והכל איתרבי וכתיב קרא פרסות למעוטי דמות יונה א"כ ממילא קלוט נמי אימעט אפי' לרב דלית לי' פרסות והשתא ניחא מה שפירש"י ואנן אמרינן לעי דשרי אפי' לר"ש ואף דלעיל ילפינן לה באמת מפרסה מ"מ ס"ד דדוקא לר"ש ילפינן הכי דלדידי' וודאי עובר במעי אמו מבהמה בבהמה ילפינן דלא קשיא לדידי' ימירו בו דמקיש למעשר רק לרבנן דס"ד השתא דלדידהו נמי אין ממירין בו וע"כ דלאו בהמה היא רק מוכל בבהמה ילפינן ופרסות למעוטי דמות יונה א"כ קלוט ליתסר וכיון דלר"ש שרי אין סברא דלרבנן אסור והיינו דמשני הא תנא דבי' ר"י סובר כר"ש פרסה בבהמה תאכלו ורבנן נמי כוותי' ס"ל בהא להתיר קלוט מפרסה אבל לפי מה דס"ד הוי ס"ל דרבנן רק פרסות דרשי ולא פרסה דר"ש ולכך קשיא לי' קלוט ליתסר אבל ר"ש וודאי דריש פרסה דאיהו מבהמה בבהמה יליף דמקיש תמורה למעשר ודריש מפרסה דאפי' קלוט דהוא טמאה מותרת בפנים ומשני דרבנן נמי פרסה דרשי ולא פרסות ודו"ק:

אלא שיש לדקדק במה שפירש"י ז"ל בד"ה בעינא פרסות וז"ל דהכי משמע שתי פרסות ומעלת גרה בבהמה אותה תאכלו משמע דעל מעלת גרה נמי קם דינן א"כ מאי משני פרסה בבהמה תאכלו אבל מ"מ סוס או חמור הנמצא במעי פרה ליתסר דאינה מעלת גרה וצריך לומר דוקא לס"ד דפרסות אתי להכי א"כ מעלה גרה נמי בעינן דקרא הכי כתיב שתי פרסות מעלת גרה אבל השתא משני דפרסה אתי להכי אבל פרסות ומעלת גרה על בהמה דעלמא קאי שלא נמצאת כלל ובהא בעינן שתהא מעלת גרה ומפריס פרסה לרבנן אפי' נולדה ממעלת גרה ומפריס פרסה סגי ולר"ש שיהא הוא עצמו אבל נמצאת בבהמה שהיא מעלת גרה ומפריס פרסה סגי בפרסה בלבד ולא בעינן מעלת גרה כלל כמו דלא בעינן שתי פרסות ובזה מדויק לשון רש"י בד"ה פרסה בבהמה וז"ל או פרסה בבהמה או פרסות וכוונתו או פרסה כשנמצאת בבהמה או פרסות בבהמה דעלמא אבל יונה לא:

ונראה לי ראי' לפירש"י דאי ס"ד דהקושיא רק לר"ש אבל לרבנן לעולם מותר אפי' בלי פרסה כלל הואיל ומותר בנולד א"כ מאי משני פרסה בבהמה מ"מ תיקשי בנמצא בהמה ורגלי' כרגלי יונה בלי פרסה כלל ליתסר לר"ש דהא לדידי' אסור בנולד וליכא למימר נמי לדידי' לפי שיש במינו פרסה דא"כ אפי' אי ילפינן מפרסות מאי קושיא כיון דאפי' בלי פרסות כלל מתירין לפי שיש במינו פרסות כ"ש בפרסה וע"כ דלר"ש דאסור בנולד לא שייך זה א"כ בלי פרסה כלל ליתסר ואי נימא דבאמת אסור לר"ש בהא א"כ מנין לו להקשות על קלוט לר"ש דילמא באמת אוסר ואי מכח סוגי' דלעיל הא דריש מפרסה וע"כ משום דלא מצינו שנחלקו ר"ש ורבנן בהא א"כ הרי ע"כ השתא נמי נחלקו בלי פרסה כלל דלר"ש אסור דליכא קרא ולרבנן מותר כיון דמותר בנולד אבל אי הקושיא לרבנן אתי שפיר דס"ד כיון דר"ש מתיר [דזה ידעו מהך ברייתא דפרסה החזיר אכול דדריש עובר מבהמה בבהמה דלא קשיא מתמורה דמקיש למעשר כמש"ל] רבנן ג"כ מתירין וכיון דקאמרת דרבנן דוקא פרסות דרשי קלוט ליתסר לדידהו ומשני דאינהו נמי דרשי פרסה כר"ש ובלי פרסות כלל באמת לכ"ע אסור אבל לפי' התוס' קשה. ומ"מ יש ליישב קצת פי' התוס' ג"כ דוודאי מעיקרא מקשה שפיר לס"ד דפרסות דרשינן דלא מהני מה דנימא דקרא לא קפיד רק שיהא במינו פרסות דמ"מ סוס וחמור שאין במינו לא מעלה גרה ולא פרסות מא"ל ואינהו ליתסרו ולא מצינו מחלוקת בהא בין ר"ש לרבנן כיון דלרבנן וודאי שרי דמותר בנולד אבל לפי מה דמשני פרסה דרשינן ומעלת גרה דכתיב גבי פרסות קאי על בהמה דעלמא א"כ שפיר יש לומר כל שיש במינו פרסה ואפי' סוס וחמור מותר והוא דחוק גם כיון דמצינו בכל מקום דקאמר קלוט בן פרה היכי דביקש הש"ס לומר לר"ש נקט בהדיא לר"ש ומדלא זכרו כאן לר"ש ש"מ דאפי' לרבנן פריך כפירש"י:

שם ממנה קודש ולא כולה קודש. הנה בקרא כתוב ממנו קודש והוה לי' לומר ממנו קודש ולא כולו קודש ושם בתמורה באמת קאמר הכי וחשבתי שזה טעות סופרים כאן אבל בקרא גופה הלשון תמוה דכתיב וכל בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לד' כל אשר יתן ממנו יהא קודש לה' ופתח ממנה וסיים ממנו וראיתי במסורה שהם ז' דכתיב ממנו והכוונה ממנה אבל פשיטא דצריך טעם על ששינה הכתוב וכ"ש דבאותו קרא כתיב ממנה והדר ממנו ונראה דהיינו דדרשינן דלא כולה עולה והכוונה כל אשר יתן ממנו היינו שיהא הנתינה מן הנודר עצמו שהוא יתן כך זה יהא קודש ולא כשהוא לא ירצה ליתן מצידו רק רגלה לא אמרינן שיהא כולה קודש בע"כ ולפי זה הגירסא ממנו קודש ולא כולה קודש כנ"ל:

שם אילימא לר"מ ור' יהודא מי אית להו האי סברא. פי' משום דעיקר דקאמר מנא תימרא הוא משום דדחיקא לי' לאוקמא סתם משנה דלא כר"מ וממילא כיון דע"כ כר"מ לא אתיא דהיכי קאמר לי' מילתא דלא סבירא לי' א"כ ממילא אתיא כר"ש וכן משמע מפירש"י ודו"ק:

מיהו קשיא לי הא אמרינן התם בהדיא דבאבר שהנשמה תלוי' בו לכ"ע כולה עולה ובוודאי תמורה לא הוי בשום אבר אפי' הנשמה תלוי' בו ושפיר קאמר להו ר' יוסי כיון דאתם מודים באבר שהנשמה תלוי' בו למה אין ממירין באברים כלל והכי מוקמינן להדיא הך משנה בתמורה (דף י' ע"ב) באבר שהנשמה תלוי' בו דאל"כ תיקשי תמורה הוא דלא הוי הא מיקדש קדשי עיי"ש וא"כ שפיר קאמר לי' ר' יוסי והלא במוקדשין ובאמת ר' יהודא ס"ל התם דוקא מיקדש קדשי אבל תמורה לא כדפירש"י שם בד"ה כגון עיי"ש:

ונראה לי דלא קשיא ואדרבא בהכי ניחא לי מה דמשני ר"י טעמי' דנפשי' קאמר והיכי שייך שיאמר לבר פלוגתי' טעמי' דנפשי' והלא במוקדשין מה דפליג נמי בהא אלא משום דעיקר הקושיא דר"י סתמא קאמר האומר רגלה של זו עולה והוי לי' לומר מארכובה למעלה ומזה משמע דמקשה מסתם רגל ואהא משני דלכך נקט ר' יוסי סתמא שרצה להקשות על ר' יהודא וגם ליתן טעמי' דנפשי' לכך נקט סתם רגלה דקשיא לר' יהודא מארכובה ולמעלה וטעמי' דנפשיה מארכובה ולמטה כנ"ל מיהו יש לדקדק מ"ט דר"ש באמת כיון דמודה באבר שהנשמה תלוי' בו כולה עולה ולמה אינו עושה תמורה ואי משום דמקיש למעשר א"כ מה השיב לו ר' יוסי וע"כ דלא דמי דדוקא עוברין שייך למעט מהיקש למעשר דכתיב כל אשר יעבור תחת השבט ועובר אינו עובר אבל אבר כיון דכולה קדוש הרי עובר תחת השבט וצריך לומר דטעמא דר"ש כיון דכתיב ימיר בהמה בבהמה בעינן בשעה שיצאת תמורה מפיו תהא בהמה הלכך עוברין כיון דמיקרי בהמה הרי יצא מפיו בהמה ובעינן מכח היקש למעשר אבל אברים כיון דאבר לאו בהמה הוא אף דאח"כ קדושה כולה והוי בהמה אבל בשעה שיצאת תמורה מפיו לא זכר בהמה כנ"ל:

בתוס' בד"ה תמכר לצרכי עולות לא דמי לבהמה של שני שותפין וכו'. הנה לפי מה שהקשו שם בתמורה הא הוי מחוסרת אבר והיינו דכיון דנחית בה קדושת הגוף אין לו פדיון לאבר זה ואי אפשר למכרו א"כ ללוקח הוי לי' מחוסר אבר ומשני באומר הרי עלי עולה בחי' ופירש"י שם שלא הקדיש רק האברים שהוא חי' על ידם וכאן כיון שלא נחסר אבר שהנשמה תלוי' בו א"כ שפיר היא חי' עיי"ש והשתא בבהמה של שני שותפין והקדיש חצי' דלא מהני אפי' הנשמה תלוי' בו דחבירו מעכב א"כ אי אפשר למכרו לאחר לעולה דאינה חי' בחצי השני בלבד מיהו פירש"י שם צ"ע לפע"ד לפי הסוגי' דבתר הכי ונראה לפרש בע"א ואין להאריך כאן אבל בלא"ה לא ידעתי מה ס"ד לדמות הך דהכא להתם כיון דמחלק התם בין קידושין לבהמה הכא דעת אחרת הא לא דמי' אלא לבהמה של שני שותפין והיינו כיון דחבירו מעכב אי אפשר שתפשוט בכולה מחמת הקדישו של זה א"כ פשיטא דאינה נמכרת לצרכי עולה דחבירו מעכב דאי נמכרת בע"כ וחבירו מקבל דמי חצי' מן הלוקח א"כ הוי פשטה בכולה וזה ישלם חלקו וע"כ דחבירו מעכב בזה א"כ הוי דיחוי מעיקרא ולא מהני אפי' חזר ולקחה ועוד דדוקא באומר רגלה של זו עולה נמכרת חוץ אבר זה שהוא הקדיש אבר ידוע אבל בב' שותפין כל אחד יש לו חלק בכולה ואין כאן. אבר ידוע השייך לזה ולא לזה ולא שייך למכרה חוץ מדמי אבר דשניהם שותפין בכולה:

במשנה המבכרת המקשה לילד וכו' ומשליך לכלבים. הנה בגמרא פליגי בה מר סבר מחתך ומניח ואף אחר