תפארת יעקב על חולין חלק ב קצ

אז היתה מחיצה אוסרת האבר א"כ ה"ה לר"מ בבן ח' דאי היתה נשחטה אז היתה מחיצה שוב אין לו תקנה:

וקושיא זו קשה ג"כ אפי' לפי מה שהעליתי בדעת הרמב"ם ז"ל דכל ולד שהוציא ידו ונולד דרך איברים וודאי לא הוי בשר שיצא חוץ למחיצה דא"כ כל בהמה שנולדה דרך איברים תהא אסורה רק אי הוציא ידו והחזירה ואח"כ נולד כדרך הנולדים דאז מוכח דהוצאה דמעיקרא לא היתה לידה רק בשר שיצא חוץ למחיצה ואסור אפי' נולד קודם שחיטה א"כ קשה ג"כ קושיא הנ"ל דלר"מ ג"כ משכחת איסור יוצא כשהוציא ידו כשהוא בן ח' והחזירה ואח"כ נולד כשהוא בן ט' כדרכו דאז וודאי ראוי שיהא בשר שיצא חוץ למחיצה:

ואין לי מקום ליישב דבר זה אלא שנאמר לחלק בין רבנן לר"מ דלרבנן כיון דאין הולד חשיב לעצמו רק בלידה הלכך כל שלא נולד והוציא אבר אף שאח"כ נולד מ"מ מעיקרא הי' מחוסר מעשה הלידה וחשיב בשר שיצא חוץ למחיצה אבל לר"מ כיון דחדשים גרמי וזמן ממילא אתי ממילא כל שהגיע הזמן מעיקר לא חשיב בשר שיצא חוץ למחיצה דמחוסר זמן לא חשיב כמחוסר מעשה כנ"ל:

שם אי לר"י איסור יוצא איכא איסור חלב ודם ליכא. הך ודם לאו דוקא דדמו אסור ומדברי רש"י ז"ל נראה דלא הי' גורס רק איסור חלב ליכא ומ"מ אפשר לומר כיון דר"ל סובר לקמן לדברי המתיר בחלבו מתיר בדמו נקט נמי דם ואף דאיכא לפרושי בעי' דר' ירמי' אליבא דר"י דסובר דדמו אסור לכ"ע לא חש לזה משום דעכ"פ קשיא חלב. ודע דכאן נמי יש להקשות דהא משכחת לה באבר היוצא מן הטריפה דבהא וודאי איכא איסור חלב ודם לר"י ולפי מה שכתבתי לעיל ניחא דכל שהעובר טעון שחיטה אף דהאבר אינו מותר בשחיטה זו אבל כח האבר כשבא בבהמה מעליותא והוליד שב להיות ניתר בסימני עצמו כיון שעכשיו יש לו סימנים:

שם הכא לית לי' תקנתא לאיסורי' בשחיטה. לכאורה תמוה דכל חלב בא מחלב ודם ג"כ ולית להו תקנתא בשחיטה ומ"מ החלב מותר ואי משום דכל מצח שרי א"כ מכח אבר מן החי נמי שרי. אבל באמת לק"מ דוודאי חלב לא חשיב מכח רק התורה התירה ושאני חלב ודם דהאיסור נשתנה דמעיקרא חלב ודם השתא חלב אבל איסור אבר מן החי הבא מאבר היוצא הוי הוא עצמו אבר מן החי כמו האבר היוצא ולפי שאין לו היתר בשחיטה אסור ולכך לא חשיב כל מכח שהוא עצמו אבר מן החי משא"כ חלב ודם שאין בחלב הזה איסור חלב רק שבא מכח ושרי וזה ברור:

ודע שיש לתמוה לפי סוגי' זו על מה שכתבו הראשונים ז"ל לדעת בה"ג דשמוטת סימנים החלב מותר לפי שאינה טריפה ולמה כאן אמרו דהחלב אסור משום דלית לי' תקנתא בשחיטה וביותר יש לתמוה על דעת הב"ח דסובר דבן פקועה שבא על בהמה מעליותא והוליד אף דאסור ולית לי' תקנה מ"מ החל מיתר והרי הכא אמרינן בהדיא דמשום דלית לי' תקנתא בשחיטה אסור החלב הבא אפי' מכח האבר וכ"ש מכל הבהמה דלית לה תקנתא בשחיטה וליכא למימר דהכא שאני דכתיב ובשר בשדה טריפה הוי לה כחלב טריפה דהא ליתא דהא בגמרא לא אמרו האי טעמא ועוד דכבר הוכחתי לעיל דכל בחיים אינו טריפה רק שאין לו סימנים ונראה לי דלא קשיא כלל דשאני אבר היוצא דבאמת נשחט העובר שחיטה הגונה ומ"מ אין לאבר זה תקנה הלכך חשוב טפי כחלב הבא מכח איסור אבל שמוטה והולד מבן פקועה ובהמה דעלמא אינו שחוט כלל דחציו שחוט מכבר ואותו חציו הטעון שחיטה אי אפשר לשחטו ולא הי' לו שחיטה הלכך החלב מותר אבל אבר היוצא שנשחט העובר לגמרי בשני סי' ע"י אמו ומ"מ לית לי' תקנתא לאבר שפיר מיקרי לית לי' תקנתא בשחיטה שהרי נשחט ולא הותר משא"כ ולד הנולד מבן פקועה ובהמה מעליותא ושמוטת סי' דלא שייך לית לי' תקנתא בשחיטה שלא נשחט כלל ודו"ק:

ועוד נראה לי דכך הכוונה דוודאי איסור בשר שיצא חוץ למחיצה אינו איסור אבר מן החי שהרי אבר מן החי מטמא כאבר מן הנבלה ואבר זה אפי' חתכו אינו רק מגע טריפה שחוטה רק הספק אי נימא כמו דחלב דעלמא מותר אף דבא מכח אבר מן החי כמו כן חלב זה הבא מכח אבר היוצא ג"כ מותר או דשאני איסור אבר מן החי דעלמא דחזינן דיש לאיסור זה היתר בשחיטה אבל איסור יוצא שנשחט שהרי הותר מידי נבלה ומ"מ אסור הלכך חלב הבא מכחו אסור והשתא אין קושיא משמוטה דמה בכך סוף סוף אין לשמוטה זו איסור אחר רק כמו בהמה דעלמא וכיון דאיסור זה יש לו היתר בבהמה דעלמא בשחיטה מ"מ גם בשמוטה מותר החלב שאין בשמוטה איסור אחר אבל באבר היוצא שנשחט ואינו אבר מן החי ומ"מ אסור איסור זה שפיר איסר החלב הבא מכחו וכמו כן ולד הנולד מב"פ ובהמה דעלמא שאין לו איסור אחר רק אבר מן החי דעלמא ולפי זה בבן פקועה הנולד מטריפה דגוף העובר צריך שחיטה ואבר זה הוי אבר מן החי שאינו נטהר מידי נבלה כלל א"כ ממילא החלב מותר כמו הבא מכח אבר מן החי דעלמא כנ"ל:

בתוס' בד"ה דאתא אבן פקועה דכוותי'. שיש בו איסור יוצא בחד אבר. כתב מהרש"א דטעמייהו דאל"כ הוי זו"ז גורם ובזה כתב ליישב דלא מוקי לה להיפוך בב"פ נקבה ובא עלי' בהמה דעלמא למ"ד אין חוששין לזרע האב עיי"ש וכל דבריו תמוהין לפע"ד מלבד דפשטות דברי התוס' לעיל בהך דאמימר נראה דהכוונה להיפוך מה בכך דחוששין הא הוי זו"ז גורם וכתבו לחלק דבתרווייהו היתר לא שייך זו"ז גורם אבל להיפוך אי אין חוששין בוודאי לא שייך היתר מכח גורם דאב ואמימר באמת חוששין ס"ל ואף דהלכה דהוי ספק מ"מ אמימר בלא"ה הוי דלא כהלכתא התם [מיהו לפי מה שפירשתי לעיל כוונת התוס' שם אתי שפיר ודו"ק] אבל בלא"ה תמוה מאוד לומר כאן שני הפכים בנושא אחד שנאמר אין חוששין לזרע האב ומתוך כך הולד מותר בלא שחיטה והאבר נתיר מכח גורם דאב שאם אתה תופס היתר לאבר מכח גורם דאב הרי צריך שחיטה מצידו ועוד תימה דמה יענה בהא דקאמר אי דבא על בהמה מעליותא וכו' הא אמר ר' משרשי' וקשה הא בלא"ה היכי נחוש לזרעו הא היי זו"ז גורם ממש בהמה מעליותא הותר ואיהי איסור ואין כאן איסור יוצא כלל ועוד אי ס"ד דכוונת התוס' מכח זו"ז גורם א"כ היכי כתבו שיש בו איסור יוצא בחד אבר והוי להו לומר שיש בו איסור יוצא באבר הזה ממש דאי בחד אבר דעלמא היכי קאמר אי אבר מוליד אבר חתוך לי' ושרי הא אי אבר מוליד אבר א"כ אכתי כל אבר הוי זו"ז גורם כיון שזה יש לו באבר זה וזה באבר אחר ועוד דאכתי תיקשי היכי קאמר דמיבלבל זרעי' א"כ כל אבר ואבר יש לו כח איסור והיתר מצד האב וכח איסור והיתר מצד האם א"כ ממילא יש לו זו"ז גורם מב' גופים ובהא פשיטא לן דמותר דהוי ממש כהך דאמימר לעיל כמו שכתב מהרש"א עצמו ועוד תימא דאפי' נימא דנתכוונו התוס' באמת שיש לו איסור יוצא באותו אבר עכ"פ הא גופא קשיא למה לי' להש"ס לומר הכי דהוא מציאות רחוק שיש לזה איסור יוצא באבר הזה של זה ומתוך כך הוכרח לומר הספק אי אבר בלבד אסור או כולו אסור והוי לי' למבעי בפשיטות שיש לו אבר אחר יוצא בשני ואי אבר מוליד אבר כולו מותר דכל אבר של ולד הנולד מהם יש לו גורם היתר מצד אחד וגורם איסור מצד השני ולמה לי' למבעי באופן דלשני הצדדים האבר אסור וגם במציאות רחוק והוא תמוה לפע"ד וברור לפע"ד דלא נחתי התוס' כלל השתא בענין זו"ז גורם דשפיר יש לומר דאיסור יוצא כיון שאינו רק מצד שאין לו סימנים לשחטו ומחוסר שחיטה לא הוי רק כהיתר בהיתר תדע דבן פקועה שבא על בהמה מעליותא נימא שיהא מותר בשחיטה דהוי זו"ז גורם וע"כ דזהו היתר בהיתר וכמו כן אבר הטעון שחיטה אם בת פקועה שאינה טעונה שחיטה הוי היתר בהיתר רק אח"כ בד"ה תלתא כתבו תימא וכו' הא זו"ז גורם מותר כמו שאבאר דבריהם לקמן עיי"ש:

אבל כוונת התוס' נראה לי פשוט כך דהם דקדקו מדלא מוקי לה שבא על בהמה מעליותא ונשחטה ונמצא בתוכה וע"כ דאיסור יוצא ג"כ הותר במעי בהמה מעליותא (כמ"ש לעיל באריכות] ולזה ס"ל לתוס' דה"ה בבא על בת פקועה כיון דמ"מ קיי"ל לקמן דפודין בו פטר חמור דכיון דרהוט ואזיל שה הוא א"כ ממילא קרינן בי' כל בבהמה תאכלו וכיון דהאם מותרת ממילא כל הנמצא בה מותר וממילא אפי' נולד מותר דלידה זו הוי כנולד דרך בית הרחם אחר שחיטה דמותר מכח כל בבהמה וכן דעת הב"ח בי"ד סי' י"ג הביאו הש"ך ס"ק י"ד אך מדברי הב"ח נראה דוקא כשנמצא בתוכה אבל לא בנולד וזה באמת צ"ע דבמה נפשך אי לא הותר מכל בבהמה רק כשצריכה שחיטה א"כ אפילו נמצא בתוכה יש לאסור וכ"כ הש"ך שם באמת ואי אמרינן דכל שאמו מותרת הותר כל מה שבה כמ"ש כיון דבהמה היא שהרי פודין בו פטר חמור א"כ ממילא אפי' נולד דלא שייך לידה בבת פקועה דהוי כנולד אחר שחיטה דרך בית הרחם דמ"מ הותר ולפי זה יש להוכיח באמת כסברת הב"ח דאי ס"ד דבת פקועה לא מיקרי בהמה להתיר הנמצא בה. למה לי' לר' משרשי' לומר בן פקועה שבא על בהמה מעליותא דבזה בעינן דוקא שנולד דאי נמצא פשיטא דמותר בלא שחיטה הוי לי' לומר רבותא טפי בהמה שבאה על בת פקועה אפי' נמצא בתוכה אין לו תקנה וע"כ דכה"ג באמת מותר דהותר מה שיש בה מכח כל בבהמה וממילא אפי' נולד מותר דאין בבת פקועה הפרש נמצא אי נולד כיון דשחיטה קודם ללידה ואהא קשיא להו לתוס' מה בכך דבא על בת פקועה דכוותי' מ"מ הא ר' משרשי' לא קאמר רק בן פקועה על בהמה מעליותא אבל להיפוך הכל הותר במעי