תפארת יעקב על חולין חלק ב קפט

בי' רחמנא דהיינו דנימא דולד הנולד מב"פ ובהמה דעלמא מניחין סימני אמו של הב"פ ויש לאותו ולד סימני עצמו דא"כ גם כח אבר היוצא יש לו סימני עצמו אבל מ"מ אינו מוכרח דסובר ב"פ הבא על בהמה מעליותא הולד אין לו תקנה דשפיר יש לומר אף דחלק האב כבר נשחט מ"מ שוחטין אותו עכשיו ונשחט גם חלק האם ור' משרשי' חידש דכה"ג הוי שהי' בשחיטה או דלא מהני שחיטה למי שאין לו סימנים שלימים לשחטו ולכך מקשה מדר' משרשי' דכה"ג אין לו תקנה א"כ מאי אורי' יוצא ובהא אין חולק על ר' משרשי' בסברא זו רק מי שסובר ד' סימנים אכשר בי' רחמנא והא ע"כ לית לי' לר' ירמי' כמו שבארנו:

ובזה נראה לי ליישב מה שיש לתמוה לדעת הפוסקים דבן פקועה הנולד מן הטריפה אף דבן פקועה עצמו מותר בשחיטה דד' סי' אכשר בי' רחמנא אבל אינו מותר לאבר היוצא ממנו והשתא תיקשי מאי מקשה הכא מר' משרשי' הא איכא למימר דבעי' דר' ירמי' בנולד מן הטריפה דבלי איסור יוצא אי בא על בהמה דעלמא מותר דשני הצדדים צריכין שחיטה אבל מצד איסור יוצא מבעי' לן שפיר ולהנ"ל ניחא והוא דהתב"ש נתן טעם לשיטה זו לפי דאף דאבר היוצא שחיטת אמו מטהרת אותו מידי נבלה אבל ה"מ אי שחיטת אמו היתה שחיטה גמורה להתיר באכילה האם ועובר שבפנים אז מועלת לאבר היוצא לטהר מנבלה עכ"פ אבל אי שחיטת אמו לא הועילה לעצמה ולעובר שבפנים רק לטהר מנבלה ממילא אינה מועלת לאבר היוצא כלום והשתא ממילא אין שחיטת העובר שכבר נטהר מידי נבלה מועלת לאבר היוצא שבו לטהרו מידי נבלה ע"כ אבל לדעתי דבריו תמוהין מאוד דא"כ בן פקועה מן הטריפה שבא על בהמה מעליותא ג"כ לא יהא לולד תקנה דחציו מצד אביו כבר נטהר מידי נבלה ואין לולד זה שני סימנים שלימים לטהרו מידי נבלה דחציו מצד אביו שכבר נטהר מידי נבלה אינו יכול להצטרף לטהר חציו הבא מכח אמו כמו שאינו מועיל לאבר היוצא ולהיפוך שמענו מדברי המחבר בש"ע והש"ך שם דדוקא בנמצא במעי שחוטה כשרה אין לו תקנה אבל אי נמצא בטריפה יש לו תקנה ואם באנו לקיים דברי התב"ש הנ"ל אין מקום לומר רק אף דקי"ל דבן פקועה הבא על בת פקועה והולידו אין הולד צריך שחיטה עד סוף כל הדורות היינו דוקא אי כבר הותרו באכילה לגמרי אבל בן פקועה הנולד מן הטריפה שבא על בת פקועה שנולדה מן הטריפה הולד הנולד מהם אי לא נשחט אפילו מידי נבלה לא נטהר והטעם בזה דאין שחיטה מתרת מידי נבלה רק שחיטה שלימה גמורה ושחיטת טריפה שחיטה גמורה היא רק מצד אחר אינה מותרת באכילה מחמת טריפותה אבל אין חסרון בגוף השחיטה לכך מטהרת עצמה ועובר שבפנים מידי נבלה אבל אותו עובר עצמו אין לו שחיטה גמורה שהרי עדיין צריך לשחטו להתירו באכילה הלכך אינו יכול לטהר הולד הנולד מכחו שזה בא מכח אב ואם שלא נשחטו שחיטה גמורה ואינן מטהרים תולדתם מידי נבלה רק הן עצמן טהורים מכח אמם שנשחטה שחיטה שלימה ודוק ולפי זה יפה פסק המחבר דבן פקועה מטריפה שבא על בהמה מעליותא הולד יש לו תקנה שאותו הולד צריך שחיטה אפי' לטהרו מידי נבלה ואין חלק האב מטהר תולדותיו מידי נבלה כנ"ל אבל אבר היוצא מבן פקועה של טריפה לא מהני לי' שחיטה של עובר דגוף העובר נטהר מידי הנבלה בשחיטה שלימה של אמו ולפי זה מיושב ג"כ כאן דלא מצי לאוקמא באבר היוצא של ב"פ הנולד מטריפה דמה בכך כיון שבא על בהמה מעליותא והולד הנולד צריך שחיטה אף לטהרו מידי נבלה א"כ ממילא גם כח אבר היוצא שיש בו ניתר בשחיטת עצמו וזה ברור:

מיהו עיקר דברי התב"ש הנ"ל תמוהין לפע"ד דהיכי ס"ד דב"פ מטריפה טהור מידי נבלה ע"י שחיטת אמו ושחיטת עצמו מטהרת מידי טריפה דהיכי ס"ד שיצטרפו שני שחיטות שחיטת האם ושחיטת הבן להיות שחיטה אחת והרי כל שחיטה צריך שתטהר מידי נבלה ולהתיר באכילה והיכי יצטרפו שני שחיטות כאלה והרי אילפא בעי בהוציא ידו בין סי' לסי' אי מצטרפין כ"ש כה"ג דלכ"ע וודאי אין מצטרפין כיון שהיא מחולק מן ב' בהמות ועכ"פ אין לך שהי' גדולה מזו בין שחיטת אמו לשחיטת עצמו והוא תמוה לפע"ד וברור דכך הכוונה דאמרינן ד' סימנים אכשר בי' רחמנא ואין שחיטת אמו יכולה להזיק לולד רק להיפוך להתירו וכל ששחיטת אמו מזקת לו אמרה תורה להניח סימני אמו ולהתירו בשחיטת עצמו הלכך אי באמת מת טהור מידי נבלה דאז משתמשין בסי' אמו שאין לו סימני עצמו כלל וסימני אמו באין להתירו מידי נבלה אבל כשהוא חי ואנו רוצין לאכלו מניחין סימני אמו ומשתמשין בסימני עצמו לגמרי הן לאכילה הן לטהר מידי נבלה כמו כל שחיטת בהמה דעלמא ומ"מ יפה כתבו הש"ך והב"ח דאבר היוצא אינו ניתר בשחיטת העובר שלא נתנה תורה ד' סימנים רק לעובר שבפנים שיש לו סימנים ולא יצא חוץ למחיצה אבל היוצא שאין לו סימנים מצד עצמו אין נותנים לו סימני העובר כיון שיצא חוץ למחיצה ואף כל ולד הנולד אפי' דרך אברים ניתר בשחיטת הולד אפי' אבר היוצא היינו דזהו לידה שלו ולא יצא חוץ למחיצה רק נולד אבל באבר היוצא ולא נולד העובר רק נמצא במעי טריפה נהי דעובר מותר בסימני עצמו אבל אבר זה הרי לא נולד רק יצא חוץ למחיצה שוב אינו ניתר לא בסימני האם ולא בסימני עצמו כיון שיצא חוץ למחיצה שלהם ולפי זה ג"כ מיושב קושיא הנ"ל דלמה לא מוקי באבר היוצא מטריפה דמה בכך כיון שבארנו דע"כ אי לבשר שיצא שם איסור מחיים דאל"כ הוי לי' לאוקמא בבא בהמה מעליותא ונמצא בתוכה אחר שחיטה ולד דמשום דר' משרשי' ליכא ומשום אבר היוצא איכא וע"כ דאיסור אבר אינו רק שאין לו סימנים ואין משתמשין עבורו בסימני עצמו ולא בסימני אמו לפי שיצא חוץ למחיצה א"כ השתא כשבא על בהמה מעליותא והוליד הרי יש לו סימנים גמורים לשחטו ועכשיו שב כח אבר היוצא להיות לו סימנים וזה ברור:

ובהכי ניחא מה שיש לתמוה על דעת הב"ח דסובר דאף דבן פקיעה הבא על בהמה מעליותא הולד אין לו תקנה בשחיטה אבל חלב ולד זה מותר כמו חלב שמוטה לדעת בה"ג אף דאין לו תקנה בשחיטה והשתא תיקשי היכי מקשה עלי' דר' ירמי' אילימא דבא על בהמה מעליותא מאי אירי' איסור יוצא הא ב"פ דעלמא נמי וקשה הא נ"מ שפיר לזרעו דאי מצד ב"פ שבא על בהמה מעליותא חלבו מותר עכ"פ אבל מצד איסור יוצא שיש בזרעו חלבו אסור ובחלב עצמו לא קא מבעי לי' דוודאי אסור כדמסיק אבל חלב זרעו מספקא לי' אי משום דבא מכת איסור אסור החלב או כמו כל בהמה בא מכח חלב ודם ומותר אף כאן לא איכפת לן מכח ואין כאן רק משום ב"פ שבא על בהמה מעליותא והחלב מותר ואין צריך לאוקמא בבא על ב"פ דכוותי' והוא תמוה לכאורה ולהנ"ל ניחא דאפילו אי כל מכח אסור מ"מ איסור יוצא זה שהוא משום שאין לו סימנים כשבא על בהמה מעליותא הרי מצטרף הוא עם חלק האם דג"כ צריך שחיטה ואין כאן מעכב רק חלק האב שאינו טעון שחיטה ומצד זה החלב מותר ומאותו הצד הטעון שחיטה ג"כ החלב מותר דהוי כמו שמוטה מיהו וודאי צריך לחלק מ"ש דחלב אבר היוצא עצמו מסקינן דאסור משום דלית לי' תקנתא בשחיטה ומ"ש שמוטה וולד הנולד מב"פ ובהמה דעלמא דהחלב מותר אף דלית לי' תקנתא בשחיטה ויתבאר לקמן בגמרא בס"ד אבל עכ"פ כל הבא מכח אבר היוצא כגון ולד הנולד מכתו אפילו אי מכח אסור מ"מ שב עכשיו רק כמו ולד מב"פ ובהמה דעלמא כמו שבארנו ועמ"ש בסמוך:

שם אי לר"מ איסור חלב ודם איכא איסור יוצא ליכא. לכאורה קשה הא מודה ר"מ בבן ח' דשחיטת אמו מטהרתו א"כ משכחת לה שהוציא ידו כשהי' בן ח' ונשחטה אמו כשנעשה בן ט' א"כ אבר זה שיצא כשהי' בן ח' הרי הוא בשר שיצא חוץ למחיצה ואין לו תקנה וצריך לומר דמ"מ כיון שאח"כ נעשה בן ט' איגלאי מילתא למפרע דלא היתה מחיצה מעולם אלא שיש להקשות לכאורה למ"ד דסובר אבר היוצא מן הטריפה אין לו תקנה ומ"ש דלר"מ אפילו הוציא כשהי' בן ח' יש לו תקנה והיינו כיון שמותר בשחיטת עצמו אח"כ לא היתה מחיצה לעולם א"כ בנולד מן הטריפה ג"כ שלא יצא חוץ למחיצה מעולם לפי מה שהוכחתי לעיל דע"כ בן פקועה הנולד מן הטריפה דמותר בשחיטה אין משתמשין בסימני אמו כלל אפילו לטהרו מידי נבלה רק הכל הוא בשחיטת עצמו ואף דמעיקרא היתה מחיצה אי הי' מת העובר לטהרו מידי נבלה מ"מ הא הכא לר"מ ג"כ מעיקרא היתה מחיצה כשהי' בן ח' והי' מת הי' ניתר בשחיטת אמו מ"מ כיון דנעשה בן ט' וניתר בשחיטת עצמו חשיב כלא הי' מחיצה מעולם אבל מ"מ לא דמי דהכא בעוד שהוציא כשהי' בן ח' עדיין לא נשחטה אמו כלל ולא חשיב מחיצה רק כשנשחטה אמו וידו בחוץ אבל כשלא נשחטה ואח"כ נעשה בן ט' לא איכפת לן מה שהוציא ידו כשהי' בן, ח' אבל בן פקועה הנולד מן הטריפה בשעה שנשחט והאבר בחוץ אז היתה מחיצה גמורה כשימות העובר אח"כ לטהרו מידי נבלה הילכך אפי' לא מת ונשחט לעצמו מ"מ מעיקרא בשעת שחיטה היתה מחיצה והוי האבר בשר שיצא חוץ למחיצה ושוב אין לו תקנה שאין לו סימני אמו ולא סימני עצמו כיון שהי' חוץ למחיצה:

מיהו הא וודאי יש לתמוה לדעת הפוסקים דכל ולד שהוציא אבר ונולד אח"כ כולו ולא נשחטה האם מ"מ האבר אסור א"כ נהי דלר"מ בבן ט' לא שייך זה דאין כאן מחיצה כלל דחדשים גרמי אבל כשהוציא כשהי' בן ח' פשיטא דלדעה זו אפילו לר"מ יש איסור יוצא ואף שנעשה בן ט' אח"כ מה בכך הא לא גרע לדידן מבן ט' שהוציא אבר ונולד אח"כ קודם שנשחטה אמו דהוי בשר שיצא חוץ למחיצה והיינו כיון דאי היתה נשחטה