תפארת יעקב על חולין חלק ב קפח

אלא שיש לתמוה למה לי' לאילפא למבעי לענין אבר היוצא הא בכל בהמה דעלמא שייך למבעי הכי בנטרפה בין סי' לסי' אי מצטרף ראשון לשני לטהר מידי נבלה דראשון בא להתיר באכילה ושני רק לטהר מנבלה ובהא לא שייך ק"ו דרבא כלל אם הועיל ראשון לשני להתיר באכילה לא יועיל לטהר מידי נבלה דזהו באבר היוצא דמועיל לעובר שבפנים ולאם אבל בנטרפה בין סי' לסי' אינו מועיל כלל [וכמו כן בנטרפה בין סי' לסי' והוציא ידו ג"כ איכא למבעי גם על האבר אי מצטרף לטהרו מנבלה דאינו מועיל כלל להתיר באכילה מיהו בהא יש לומר דאין שחיטת טרפה מטהרת לאבר היוצא מידי נבלה כלל וכן דעת קצת פוסקים אבל הנ"ל ודאי קשיא] ונהי דבהא יש לומר דכוונת רבא היא דכיון דחזינן דהיכי דהוציא בין סי' לסי' עכ"פ מותרת האם והעובר שבפנים אף שאין השחיטות שוות דסי' ראשון בא להתיר באכילה אף האבר וסי' שני רק לאם ועובר שבפנים ומ"מ מצטרפין כ"ש דמצטרפין כה"ג לטהר מידי נבלה דהא חזינן דאפי' לענין היתר אכילה אין משגיחין במה שראשון רצה להתיר יותר מהשני כ"ש לענין טהרת נבלה. אבל מ"מ לאילפא דמספקא לי' ולא ידע מסברת רבא פשיטא דקשיא לדידי' דהוי לי' למבעי בבהמה דעלמא בנטרפה בין סי' לסי' מיהו בהא איכא למימר דסובר אילפא אין טריפות לחצי חיות ואפי' נקבו בני מעיים בין סי' לסי' אף באכילה מותרת כמבואר לעיל (דף ל"ב ע"ב) עיי"ש:

אמנם מה שיש לתמוה בהך ק"ו דרבא דק"ו פריכא הוא דלאכילה מועיל שפיר דלעובר שבפנים ולאם שניהם שווין להתיר באכילה אבל לטהר האבר מידי נבלה הרי אינן שווין בטהרת האבר דסי' ראשון בא להתיר אבר באכילה וסי' שני רק לטהרו מידי נבלה תדע דתיקשי לאילפא עצמו מה הי' דעתו בהיתר אכילה של עובר ואם אי גם בהא מספקא לי' למה בעי לטהרת נבלה הוי לי' להסתפק אי האם ועובר שבפנים מותרין באכילה ועוד היכי פשיט רבא ק"ו כיון דלאכילה ג"כ מספקא לי' וע"כ דהא פשיטא לי' לאילפא דהעובר והאם מותרין באכילה ומ"מ מספקא לי' באבר ש"מ משום דבעובר ואם שניהם שווין להתיר באכילה משא"כ באבר אינן שווין א"כ היכי פשיט לי' רבא מק"ו דהיתר אכילה של עובר ואם לטהרת נבלה של אבר היוצא והוא תמוה לכאורה לפענ"ד:

ומה שנראה לי בענין זה לפי שאני מסתפק ספק גדול למ"ד דמועיל חזרה לאבר היוצא וכן למ"ד דאין מועיל חזרה עכ"פ למקום חתך מועיל חזרה לכ"ע. אם הוציא ידו קודם שחיטה והחזירה בין סי' לסי' אי נימא כיון דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כל שהיתה ידו בחוץ בתחילת שחיטה לא מהני חזרה לאבר או למקום חתך או דילמא כיון דהיתר העובר שבמעי בהמה הוא משום דכתיב כל בבהמה תאכלו והיינו כל שהותרה הבהמה באכילה כל הנמצא בה מותר ובוודאי לא התירה תורה הנמצא בבהמה רק אחר שהותרה הבהמה א"כ בתר גמר היתר אזלינן כל שהי' בפנים בשעת גמר שחיטה הותר עם הבהמה וכיון שהבהמה היתה לה שחיטה הגונה שהותרה בה ממילא כל שהי' בתוכה קודם גמר שחיטה הותר עמה. והנה לעיל ריש פירקין מייתי ברייתא שחט את אמו ואח"כ החזירה אסור באכילה משמע דוקא שהחזירה אחר שחיטה אסור אבל קודם גמר שחיטה מהני חזרה אלא שיש לדקדק מרישא איפכא דקתני החזירה ואח"כ שחט מותר משמע דוקא קודם שחיטה בעי חזרה ומזה נראה לי כיון דע"כ הך שחט דרישא היינו דגמר שחיטתו דאי לא גמר פשיטא דלא מהני להתיר א"כ ממילא שחט דסיפא נמי הכוונה דגמר ואח"כ החזיר ואין כאן סתירה כלל ומעתה יש לומר דהיינו דקא פשיט לי' רבא דאם מועיל סי' ראשון לשני להתיר באכילה בהחזיר בין סי' לסי' לאבר או למקום חתך אף דסי' ראשון לא התיר מקום חתך דאז עדיין לא החזיר מ"מ כיון שהותרה הבהמה ע"י סי' ראשון ג"כ בתר גמר היתר אזלינן וממילא מותר גם האבר שהחזירה או מקום חתך א"כ ה"ה בלא החזיר לענין לטהר מידי נבלה כיון דסוף סוף הותרה הבהמה ע"י ב' סימנים ממילא כל שהבהמה מותרת באכילה ממילא מטהרת האבר מידי נבלה דלענין לטהר מידי נבלה הוי לא החזיר כהחזיר ושפיר הוי ק"ו דלענין היתר אכילה בהחזיר בין סי' לסי' הרי לא פעל ראשון כלל לאכילה לאבר או למקום חתך ומ"מ מצטרף כיון שהותרה הבהמה כ"ש לטהר מידי נבלה דסי' ראשון ג"כ פעל בו לטהר מידי נבלה רק שרצה להתיר באכילה ג"כ כ"ש דמצטרף לטהרו מידי נבלה ודוק ועמ"ש לעיל (דף ל"ב) באריכות בזה:

שם בעי ר' ירמי' מהו לחוש לזרעו. פירש"י ז"ל מהו שיאסר אבר כיוצא בו הנולד ממנו ע"כ. ודברי תימא הם דבין לס"ד ובין למסקנא לא היתה הכוונה להסתפק אי אוסר אבר כיוצא בו או לא דלמסקנא אין הספק רק על חלבו אבל הנולד מכחו שרי דכל מכח שרי ובס"ד הי' הספק אי אוסר אבר או כולו ובתר הכי או כולו אסור או כולו מותר אבל לעולם לא ס"ד להסתפק אם אוסר אבר כיוצא בו או לא ודוחק לפרש כוונתו מהו שיאסר רק האבר או כולו. וברור שיש ט"ס ברש"י וכך צ"ל מהו שיאסור אבר היוצא בו הנולד ממנו וכוונתו דבעי אם האבר היוצא שיש בו אוסר מה שנולד מולד זה:

שם דאמר ר' משרשי' לדברי האומר חוששין וכו'. יש לתמוה לפי מה שפירש"י ז"ל לקמן (דף ע"ה) דר' משרשי' לית לי' ד' סימנין אכשר בי' רחמנא וסובר ב"פ הנמצא במעי טרפה אסור א"כ היכי מקשה עלי' דר' ירמי' דילמא סבר כרבא דס"ל לקמן ד' סימנין אכשר בי' רחמנא א"כ יש לו תקנה בשחיטה ושפיר בעי באבר היוצא מהו לחוש לזרעו. ואפשר לומר כיון דלא זכר בהאבעי' לדברי האומר ד' סימנים אכשר בי' רחמנא כדבעי לעיל לדברי האומר אין לידה וכן לקמן דבעי רבא הלכו באברים אחר הרוב או לא דקדקו הרשב"א והרמב"ן ז"ל מדלא קאמר לדברי האומר אין לידה או יש לידה ש"מ דלכ"ע קא בעי וה"ה הכא ואף דלעיל קאמר ותבעי לך קדשים קלים ופירש"י למ"ד אין לידה היינו משום דבאמת לא בעי לה כלל רק דמקשה עלי' דהוי לי' למבעי ודייק מזה דאין כאן ספק כלל הילכך לא חש להזכיר אליבא דמאן דהוי מצי למבעי אבל הכא וודאי הוי לי' להזכיר לדברי האומר כיון דר' משרשי' פליג ובהכי ניחא קושית מהרש"א דלמה לא קאמר דלהיפוך בעי לה באבר היוצא של נקבה ולמ"ד אין חוששין לזרע האב [ואף דאמר מהו לחוש לזרעו הא למסקנא ג"כ בנקבה מיירי דמסיק דבעי לענין החלב מיהו בגמרא משמע דר' ירמי' עצמו הדר בי' ושפיר יש לומר דלפי לשונו לחוש לזרעו לא ניחא לן ליפרושי בנקבה] ולהנ"ל ניחא דהוי לי' לומר לדברי האומר אין חוששין מהו לחוש לזרעו ומדקאמר בפשיטות מהו לחוש לזרעו משמע דלכ"ע בעי ושפיר מקשה תינח למ"ד אין חוששין איכא לספוקי באבר היוצא של נקבה אבל למ"ד חוששין ליכא לספוקי כלל דבין בנקבה בין בזכר בלא"ה אין לו תקנה:

אמנם נראה לי ליישב דברי רש"י ז"ל בענין אחר לפי שאני תמה בלא"ה מאי קושיא מהך דר' משרשי' הא ע"כ לא קאמר רק בבן פקועה שבא על בהמה מעליותא והוליד אבל אם נמצא בתוכה מותר בשחיטת אמו א"כ באבר היוצא כיון דקרא כתיב ובשר בשדה טרפה הוי כאיסור דעלמא דלית לי' תקנתא בשחיטה והשתא אף דכתיב כל בבהמה תאכלו היינו להתיר בשחיטת אמו כאילו נשחט כל הנמצא בה אבל איסור אחר דלית לי' תקנתא בשחיטה לא הותר מכל בבהמה ואף דאמרינן לעיל דאפי' קלוט בן פרה לר"ש דאסור מ"מ בנמצא בה מותר הא אמרינן טעמא דלא אסר ר"ש רק ביצא לאויר העולם אבל קודם שיצא לאויר העולם לא נאסר מעולם והרי יצירתו בהיתר מרי אבל וודאי קלוט שנולד לר"ש ובא על בהמה טהורה ונמצא בה ולד שהיתה יצירתו מאיסור וודאי אסור בפרט השתא דסובר כל מכח אסור א"כ ממילא אבר זה כיון דאסור לחלוטין ואין לו תקנה לא הותר מכל בבהמה ושפיר מבעי' לי' מהו לחוש לזרעו וע"כ צריך לומר דאבר היוצא זה כל שהוא בחיים לא חשיב איסור רק שאין לו סימנים להתירו דסימני עצמו כשחוטין וסימני אמו אין מועילין לו לפי שיצא חוץ למחיצה והשתא ממילא כשבא על בהמה מעליותא ונמצא בתוכה ולד אף שיש באותו ולד מכח האבר היוצא מ"מ לא איכפת לן דהאבר הי' אסור לפי שאין לו סימנים אבל כח האבר כיון שיש לו סימני אמו הרי יש לו סימנים וניתר בשחיטת אמו ואי אפשר להסתפק רק בנולד וא"כ בלי האבר היוצא אין לו תקנה וזה ברור:

ומעתה גם דברי רש"י ז"ל נכונים דע"כ סובר ר' ירמי' כר' משרשי' דלא אמרינן ד' סימנים אכשר בי' רחמנא דאל"כ ליכא למבעי באבר היוצא דנהי דעכשיו אסור כיון דגוף העובר מותר באכילה בלא שחיטה לא שייך ד' סימנין אכשר בי' רחמנא אבל כשבא על בהמה מעליותא דיש לו תקנה דד' סימנין אכשר בי' רחמנא א"כ אבר זה שיצא שלא הי' לו סימנים אסור אבל כח האבר הרי יש לו סימנים כיון דכל העובר צריך שחיטה הרי יש לו סימנים גם לכח שיש בו מאבר היוצא וכמו אי נמצא בתוכה יש לו לכח אבר זה סימני אמו כמו כן בנולד יש לכח זה סימני עצמו וע"כ דלית לי' ד' סימנים אכשר בי' רחמנא ועדיין חלק הבא מכח האב הוי כשחוט א"כ כח זה ג"כ אין לו רק חצי סימנים והשתא פריך שפיר למה לי מחמת אבר היוצא כיון דבלא"ה אין לו תקנה מהך דר' משרשי' ואל יבהלוך רעיונך ס"ס היכי מקשה דאמר ר' משרשי' דבין אי אית לי' דר' משרשי' בין אי לית לי' קשה או על דרך זה דמדמקשה דאמר ר' משרשי' משמע דהוא חידש זה והרי דברי ר' משרשי' מוכרחין בדברי ר' ירמי' בעצמו לפי מה שבארנו. אבל באמת הא ליתא דוודאי מוכח מדברי ר' ירמי' עצמו דלית לי' ד' סימנים אכשר