תפארת יעקב על חולין חלק ב קפז

משא"כ הכא כל פעם חתך מיעוט שיצא ולא יצא רוב עובר ביחד או דהתם מיירי שיצאו ב' ח' ביחד ובשניהם רוב אבל כאן כיון שכל פעם יצא מיעוט וחתכה שפיר מספקא לן. ועוד נראה לפע"ד דהכא מבעי לן כשהולד שלם בפנים וכשהוציא המיעוט הי' דבוק בכולו לכך ס"ד דמצרפין כל הוצאות להיות מה שבפנים כילוד כיון דבכל הוצאה והוצאה הי' המיעוט מחובר ואף דאח"כ חתכו בתר שעת הוצאה אזלינן ונמשך מיעוט שבפנים אחר רוב שהוציא אבל אם בשעה שהוציא המיעוט לא הי' דבוק והי' מחותך בפנים בוודאי אינו מושך אחריו מה שבפנים כיון דגם בשעת הוצאה לא הי' לו דביקות עמו כלל ולפי זה נצטרך לומר כסברת התוס' דהתם לענין טומאת לידה אבל הכא לענין מה שבפנים רק מה שנראה מדברי התוס' דבהך דהתם מסתפק הכא לענין מה שבפנים ולהנ"ל אין בזה ספק דוודאי אין מה שבפנים חשיב כילוד בכה"ג דהתם:

מיהו אי נימא כן יתחדש עלינו קושיא בהא דפשיט ממתניתין מאי לאו כה"ג וקשה מנ"ל מתניתין בחתך מבפנים כדקתני חותך מעובר שבמעי' ובהא מה שנשאר הותר בשחיטת אמו דלא חשיב כילוד כיון שהי' מחותך בפנים אבל כאן דחתך מבחוץ לאחר שהוציא העובר את האבר שפיר יש לומר דגם מה שנשאר בפנים נמשך אחר הרוב שהוציא לחוץ כיון שכל הוצאה והוצאה הי' דבוק במה שבפנים:

לכן נראה לי לומר בהיפוך דהיכי דנחתך העובר לחתיכות מבפנים בהא פשיטא דכל שיצא רובו של עובר הוי כילוד כולו אפי' יצאו חתיכות כיון שהעובר הזה מחותך לחתיכות כך הוא לידה שלו שיצא חתיכות חתיכות והכא לא מספקא לן רק בעובר שלם שהוציא אבר וחתכו דכיון דיש עובר שלם בפנים הוי מה שחתך כמאן דליתא וכאילו יש עתה בפנים עובר בלא אבר וצריך שיצא רוב מהנשאר בפנים משא"כ עובר שנחתך בפנים לחתיכות בוודאי כל שיצאו רוב מן החתיכות הוי כילוד כולו כמו ביצא רוב מעובר שלם והשתא שפיר פשיט ממתניתין דע"כ מיירי כה"ג דהכא דאי בנחתך בפנים פשיטא לן דמה שבפנים אסור דהוי כילוד כנ"ל (דף ס"ט ע"א) בגמרא לא לאתויי קלוט בן פרה. פרש"י ז"ל אפי' הנמצא שלם במעי פרה. ותמהני על פירושו דהא במשנה קתני זה הכלל דבר שגופה אסור ושאינו גופה מותר א"כ כמו דגופה אסור הכוונה בנחתך ממנה כמו כן אינו גופה הכוונה שנחתך ממנו והיכי ס"ד דמחלק בין גופה לאינו גופה כיון דאינה גופה לא חתך כלום. ועוד אי ס"ד דאתי להכי מאי ענין זה להך דינא דמתניתין דלא מיירי כלל בהכי שישמיענו דין קלוט בן פרה במחלוקת ר"ש ורבנן. ועוד קשיא לי טובא דאי ס"ד שנוכל לפרש מתניתין שאינו גופה דהתנא בא לחדש דין בלא חתך כלל. א"כ תיקשי הא לעיל תרתי מבעי לן חדא בהוציא ידו והחזירה ולא חתך ואת"ל כיון דהדור הדור הוציא ידו וחתכה מאי והשתא כיון דע"כ בעי למיפשט הך בעי' שני' כמו שפירש"י דראשונה באת"ל אתיא כמו שכתב הרשב"א ז"ל להדיא א"כ עכ"פ כיון דהי' נסתפק בראשונה ג"כ נהי דקאמר את"ל אבל מתניתין שפיר יש לומר דקמש"ל כהך גוונא קמייתא ולא שייך לומר מה דמעיקרא מספקא לי' שוב השתא פשיטא לי' כ"כ עד שאי אפשר לומר דתנא קמש"ל הא לרוב פשיטותו ולמה לו לומר קלוט בן פרה לר"ש כיון דבהך גוונא גופה דבעי לה מעיקרא איצטריך:

לכן נראה לי ברור דהכא הכוונה ג"כ דקמש"ל בחתך מקלוט בן פרה ג"כ מותר ואיכא רבותא בחתך משלם דבשלם יש לומר דהוי כאמו דעובר ירך אמו וכאבר מאבריה וכיון דאמו יש לה פרסות הותרו כל אברים שלה ועוברה ג"כ דהוי כאבר ממנה אבל בחתך ממנו במה נפשך אם כאמו משוית לי' הרי מגופה אסור ואי משום שחתך ממנו לא הוי כאמו הרי גמל הוא ואסור קמש"ל דהיתר גמל במעי אמו לאו משום דהוי כאמו רק שלא אסרה תורה גמל רק כשיצא לאויר העולם אבל בפנים שרי אפי' אינו כגופה דאמו רק בפני עצמו כמו חלב שלא נאסר רק כשיצא לאויר כנ"ל ברור:

מיהו יש לדקדק למ"ד עובר ירך אמו למה באמת חותך מעובר שבמעי' מותר באכילה בשלמא בנטרפה אמו כתבו התוס' לעיל דשאני חיות שיש לעובר חיות בפני עצמו וטריפות בחיות תלוי אבל חתך ממנו כיון דהוי כאבר מאמו מ"ש מטחול וכליות וצריך לומר דרק כשהעובר שלם בה הוי ירך אמו אבל נחתך ממנו חתוכה חשיב החתוכה בפני עצמה ומ"מ מותר בשחיטת אמו מכח כל בבהמה אבל בחתך מקלוט אי תאמר דהוי בפני עצמו ס"ד שיאסר דהוי גמל וכיון שאין גמל בחוץ ניתר בשחיטה אף שחיטת אמו לא מהניא לי' קמש"ל דאפילו גמל וחתך ממנו מותר בשחיטת אמו שאין עליו שם ג ל כלל כל שלא יצא לאויר העולם כנ"ל:

שם ותבעי לך קדשים קלים בירושלים. הנה הא וודאי שאי אפשר דמחיצות ירושלים תהא מחיצה להתיר אבר היוצא בשחיטת אמו דהא אין מחיצת ירושלים מחיצה כלל לענין שחיטה דהא אסור לשחוט בירושלים רק כיון דסופו של עובר זה שיהא נאכל בירושלים א"כ לא מיקרי בשר בשדה אבל וודאי כל בבהמה נמי לא הוי והוי כמו מקום חתך דתליא בהחזיר. והך חזרה בעינן דוקא קודם שנכנס לעזרה לשחיטה דמחיצת העזרה לא הוי רק בעת כניסה וכל שלא היתה מחיצה לאבר זה בכניסתו אפי' החזיר בפנים למעי אמו שוב אינו ניתר מחמת מחיצת העזרה דנהו דבשעת שחיטה הוי בבהמה אבל בעזרה בעינן נמי מחיצת העזרה וכל שבכניסתו לא הועילה לו מחיצת העזרה שוב הוי כאילו הוא מחוץ לעזרה שאין חזרתו למעי אמו מביאה מחיצת העזרה רק כניסתו לעזרה אז נעשית העזרה מחיצה ובזה כל דברי רש"י ז"ל מבוארין דלמ"ד אין לידה אין ספק כלל דאי החזיר פשיטא דהוי כל בבהמה אפילו בלי מחיצת ירושלים כלל ואי לא החזיר הרי מה שבחוץ אסור דלא הוי כל בבהמה מחמת מחיצת ירושלים דאין שם שחיטה כלל וכן למ"ד יש לידה ליכא למבעי רק בהחזיר דדילמא מועיל מחיצת ירושלים דלא ליהוי עכ"פ בשר בשדה ובחזרה הוי כל בבהמה כמו מקום חתך ודוקא בהחזיר מעיקרא אבל בעזרה אינו מועיל חזרה דאף דהוי בבהמה מ"מ בכניסתו לא הי' לו מחיצת העזרה אבל בעי' דר"ח בעזרה שפיר בעי דכיון דעזרה הוי מחיצה לשחיטה אלמא דכל שבאה הבהמה לעזרה נעשה לה חלל העזרה מחיצה א"כ כל שלא יצא האבר חוץ לחלל העזרה הוי כמו שהוא בבהמה עצמה כי גוף הבהמה עם חלל העזרה כגוף אחד הוא ודברי מהרש"א בענין זה לא נתבררו לי כלל דמה שביקש לומר דמה שנכנס לעזרה הוי כחזרה לרחם אינו נראה כלל שלא אמרו רק בעזרה אינו יוצא מכלל כל בבהמה אבל לא שייך לומר שמה שכבר הי' בלעדי העזרה חוץ לבהמה תועיל לו העזרה לעשות בו מה שלא הי' קודם הא וודאי לא אמרינן ודברי רש"י ז"ל ברורים כמ"ש ובזה יתבארו דברי התוס' בסמוך:

בתוס' בד"ה ותבעי לך קדשים קלים בירושלים ר' חנניא הוי מבעי לי' בעזרה וכו' ומיהו בנולד כולו וכו' לא נתבאר לי כוונתם מהו ומיהו שכתבו גם הוי להו לומר דבר זה מעיקרא בדברי ר' חנניא. ונראה לי פשוט דבלא"ה ס"ד דעיקר ספיקו של ר' חנניא הי' דלא ליהוי בשר בשדה שלא יועיל לו חזרה אבל לא דליהוי כמו שהוא בבהמה וספיקו הוא בהחזיר דכיון דלא יצא עדיין חוץ למחיצה מועיל חזרה כמו מקום חתך כמו שכתבתי לעיל והשתא פשיטא דאין ספק בנולד דלא מהני לי' חזרה כלל דלא הוי מטעם בשר שיצא חוץ למחיצה רק דהוי כילוד ואין העזרה משוי לי' כאינו ילוד דהא גם האבר לא משוי לי' כאילו הוא בפנים רק שתועיל לו חזרה ואהא כתבו כיון דר' חנניא לא בעי בקדשים קלים בירושלים ש"מ דניחא לי' למבעי בעזרה דחשיבה מחיצה לענין שחיטה א"כ שפיר הוי מצי למבעי בנולד ג"כ כיון דבהא ס"ד דהוי כמו בבהמה דאי לענין בשר בשדה בירושלים נמי הוי מצי למבעי וע"כ דהתם לאו מקום שחיטה היא ולא הוי ספק רק שלא יהא בשר בשדה אבל בעזרה הוי ספק דהוי כל בבהמה ואפי' חזרה לא ניבעי א"כ הוי לי' למבעי בנולד ואהא כתבו דמ"מ בנולד לא מבעי לי' דלא נסתפק רק מה שאיסורו בא ע"י יציאת חוץ למחיצה דעזרה מצלת אבל בנולד דאין מה שטעון שחיטה משום שיצא חוץ למחיצה רק דהוי כנולד בהא לא מהניא עזרה דליהוי כלא נולד כנ"ל ברור:

בגמרא בעי אילפא וכו' כבר כתבתי לעיל סי' ל"ב ביאור סוגי' זו על שני פנים לפי גירסת רש"י ז"ל ולפי הגירסא שמחק רש"י ז"ל שם הכל בארתי שם על נכון ומיושב בזה כל מה שיש לדקדק בסוגי' זו ובסוגי' דלעיל דל"ב ולא אכפול הדברים ומי שירצה לעמוד על מה שכתבתי יעיין שם היטב:

שם מי מצטרף סי' ראשון לשני לטהר מידי נבלה. לכאורה איפכא נמי מצי למבעי בהוציא ידו קודם שחיטה והחזיר בין סי' לסי' אי מצטרף סי' שני לראשון לטהר מידי נבלה עכ"פ כיון דסי' שני בא להתיר האבר אפי' באכילה למ"ד דמהני חזרה או לכ"ע לענין מקום חתך וסי' ראשון לא בא רק לטהר מידי נבלה כיון שהי' אז בחוץ אבל באמת נראה לי דהא ליתא דדוקא בהוציא בין סי' לסי' מבעי לי' דסי' ראשון בא להתיר אף באכילה כיון שעדיין לא הוציא אבל בהיפוך כשהוציא מעיקרא והחזיר בין סי' לסי' כיון דסי' ראשון לא בא להתיר באכילה ממילא אין שחיטת שני בא להתיר באכילה שאין הבהמה ניתרת בסי' אחד אבל בהוציא בין סי' לסי' שפיר ס"ד דראשון הוי להתיר באכילה דאז הי' אפשר שלא הי' מוציא אח"כ ובשעת שחיטה עכ"פ בא להתיר באכילה רק שנתקלקל אח"כ אבל להיפוך בשעת שחיטת שני לא בא להתיר באכילה כיון שכבר נתקלקל ובראשון: