תפארת יעקב על חולין חלק ב קפה

בד"ה יכול אף זה כן וא"ת וכו' דהוקשי בקרא. מעיקרא לר"י דלעיל ג"כ קשה דקאמר דמחטאת מוכח דכולן מותרין כשחזרו א"כ למה לי קרא בשעריך להתיר מעשר שני וביכורים הא כבר אימעט הכל להיתר מחטאת וע"כ צריך לומר ג"כ משום דס"ד דהני לא אימעטו מחטאת כיון דהוקשו בפסוק אחד כשם דחטאת אסורה בחזרה ה"ה מעשר וביכורים קמש"ל קרא דמותרין:

בד"ה אבל יצאו חוץ למחיצתן וחזרו מותרין וא"ת ודילמא הכי קאמר וכו'. ואני תמה על קושיא זו דהא מפורש בגמרא דהכי דייקינן דהך בשעריך למה לי דכיון דכתיב לא תוכל לאכול מעשר דגנך וכו' כי אם וכו' במקום אשר יבחר וכו' הרי מפורש שלא יאכל אלא בירושלים ומה צורך להכתוב לפרט המקום אשר לא יאכל כיון דכתיב שלא יאכל אלא בירושלים הרי כל המקומות נתמעטו וע"כ דלדיוקא אתי בשעריך הוא דלא תיכול אבל בירושלים תאכל ואי בלא יצאו כלל הא מפורש דיאכל בירושלים ובאיזה מקום יאכל אם לא בירושלים וע"כ דבא להורות דאפי' יצאו אינן אסורין רק בשעריך אבל בירושלים מותרין וזה ברור וכן דרשו בספרי על פסוק לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך וכו' כי אם אל המקום וכו' ודרשו דוקא כשכל ישראל מכונסין במקום אחד אין אתה זובח ולא כשהן מפוזרין דהיינו בשעת היתר הבמות והיינו ממש כהך דהכא:

ומ"מ אפשר ליישב דברי התוס' בשום לב שכתבו ודילמא הכי קאמר בשעריך הוא דלא תיכול וכו' ומאחר שלא הי' כוונתם לחדש דבר רק דילמא הכוונה פשוט דמעשר לא יאכל בביתו רק יביא לירושלים והיכי שייך לומר ודילמא הכי קאמר גם למה כתבו בשעריך הוא דלא תיכול לכן נראה לי דידעו התוס' דהכוונה לדרוש מבשעריך שהוא מיותר מאחר שאמר שלא יאכל רק בירושלים מה צורך להזכיר מקום שלא יאכל רק כוונת התוס' לפי שכתוב כי אם לפני ד' אלקיך תאכלנו ורש"י ז"ל בחומש פי' לפני ד' לפנים מן החומה הרי שהי' באפשר לפרש לפני ד' בעזרה דוקא ואהא קשיא להו לתוס' דמנ"ל דהך בשעריך להורות דיוקא דבירושלים מותר אפי' יצאו וחזרו רק הכוונה להורות דיוקא דבירושלים יכול לאוכלן ולא בעזרה דוקא וזהו הכוונה דכתיב בשעריך למידק בשעריך הוא דלא תיכול אבל בירושלים יאכל אותם אבל לא מיירי ביצאו וחזרו ואהא תירצו דלאו מיתורא דבשעריך דריש כך רק דמשמע באלו הן הלוקין דיליף דאינו לוקה עד שיראו פני הבית א"כ ע"כ הך לא תוכל היינו בנכנסו ויצאו א"כ ממילא מוכח דבירושלים יכול לאכול אפי' כבר יצאו כנ"ל:

בגמרא במערבא מיתני הכי רב אמר יש לידה ר"י אמר אין לידה וכו' איבעי' להו וכו' פירש"י רב סבר יש לידה ולא מהניא לי' חזרה ר"י סובר אין לידה ומהניא לי' חזרה ומאי בינייהו היינו בין לישנא דמערבא ללישנא קמא וקאמר דנ"מ אליבא דרב דנקט לה בלשון לידה דאפי' מיעוט שבפנים אסור וצריך לומר דמ"מ לא קשי' לי' לרב ממתניתין דקתני מותר באכילה ואוקימנא לה למקום חתך דכיון דכל המיעוט שבפנים אסור כ"ש מקום חתך דיש לומר מתניתין שיצא מיעוטו דאז אפי' לרב אינו אסור רק המיעוט ומ"מ מקום חתך אסור או שיצא כולו ומקום חתך מגופו אסור]. ואמת דלישנא דמאי בינייהו אתי שפיר לפירושו דלא אשכחן שישאל מאי בינייהו היכא דבפי' מר אמר כך ומר להיפוך רק הוי לי' לפרושי מילתייהו למאי נפקא מינה הך פלוגתא אבל לא שייך לשון מאי בינייהו אבל אי קאי לשאול מה בין לישנא קמא ללישנא דבני מערבא אתי שפיר כיון דלתרווייהו רב אוסר האבר ושמואל מתיר מה בינייהו וקאמר למיסר מיעוט אבר שבפנים דללישנא דבני מערבא הוי לרב כילוד כולו:

והרשב"א ז"ל הקשה על פירושו של רש"י ז"ל מהא דבעי בסמוך למ"ד אין לידה הוציא ידו והחזירה וחזר והוציא וכו' דכיון דלר"י האבר היוצא מותר ג"כ בחזרה א"כ פשיטא דלא מיצטרף עיי"ש ובאמת אי משום הא לא אירי' דדוקא היכי דאין נ"מ בלידה רק לאבר בלבד אז אמרינן דאין לידה לאברים ומהני חזרה אבל כיון דלכ"ע יש לידה לגוף העובר וביצא רובו לא מהני חזרה לגבי לידת כל העובר שפיר יש לומר דאפי' לא יצא רוב העובר פעם אחת רק הוציא והחזיר כיון שבצירוף הי' רוב העובר בחוץ הוי כולו כילוד ולא מהני חזרות בינתיים לגבי לידת כל העובר. מיהו דברי רש"י ז"ל קשין מאוד מטעם אחר חדא דהוי לי' למבעי הך בעי' לעיל ללישנא קמא לר"י דסובר דאבר מותר ומ"ש דנולד הך בעי' להך לישנא דבני מערבא דקאמר ר"י אין לידה דהא לר"י לא נתחדש דבר בהך לישנא טפי ממעיקרא ואין נ"מ רק בלישנא דיש לידה לרב אבל אין לידה דר"י הוי ממש כמו מעיקרא וכיון דהך בעי' למ"ד אין לידה קאי הוי לי' למבעי מעיקרא בלישנא קמא. ועוד מאחר שלא שמענו מדברי ר"י רק שאומר אין לידה מאיזה צד נוציא מכלל להתיר מה שיצא היפוך הברייתא דבשר בשדה טריפה דמשום שאמר אין לידה אינו במשמע כלל היתר האבר שיצא שהרי אפי' רב דסובר יש לידה היינו דוקא ביצא רובו של אבר אבל ביצא מיעוטו מודה דאין השאר כילוד ומ"מ פשיטא דאותו מיעוט שיצא אסור אלמא דאפי' אין לידה מ"מ מה שיצא אסור א"כ ר"י נמי אף דסובר אין לידה אפי' יצא רובו מ"מ מה שיצא אסור וליכא למימר דלרב נמי היכי שיצא מיעוטו דאין לידה לא נאסר מה שבחוץ ג"כ א"כ הוי לי' לומר נ"מ בין לישנא קמא לבני מערבא להתיר מיעוט אבר שיצא אפי' לרב דללישנא קמא וודאי אפי' יצא מיעוט אסור לרב כיון דלא תליא בלידה כלל תדע דלא מוקי משנה דילן לעיל לרב ביצא מיעוטו וקאי על אבר דהשתא נמי ע"כ בהכי מיירי דאי רובו אפי' מקום חתך אסור דהא כל המיעוט שבפנים אסור וע"כ דלרב לעולם מיעוט שיצא אסור אף דבהא מודה דאין לידה א"כ ר"י נמי דסובר אפי' יצא רובו אין לידה מאיזה צד נכלל בדבריו היתר על האבר. גם קשה מאוד לפרש הך בעי' דבתר הכי הוציא ידו וחתכה דקאי גם למ"ד יש לידה כמו שפירש"י דכיון דקאמר לדברי האומר אין לידה ובעי באת"ל כיון דהדור הדור וודאי משמע דהך אבעי' דבתר הכי ג"כ להך מ"ד מבעי לן כמו מעיקרא:

והנה הרשב"א ז"ל הביא בשם ר"ח והוא דעתו של הרי"ף ורמב"ם ג"כ דמפרשי בפשיטות דפלוגתייהו אליבא דבני מערבא רק במיעוט שבפנים בלבד ולכ"ע אבר היוצא אסור והך א"ב היינו בין רב לר"י עיי"ש והוא ז"ל הקשה עליהם מהך דלקמן דקאמר לר"י לחלק בין אבר המדודל לאבר מן העובר שיצא דאבר עובר אית לי' תקנתא בחזרה משא"כ אבר המדודל מבואר להדיא דלר"י אבר עצמו מותר בחזרה ומה שתרצו בעלי התוס' דלענין לטהר מידי נבלה אמרו לקמן כך תמה הרשב"א ז"ל עליהם דלרבנן בלא החזיר ג"כ שחיטת אמו מטהרתו מיד נבלה ע"כ:

ואני תמה כי דברי התוס' ברורים בתירוץ זה דהכי קאמר רבנן לר"מ דלכך אמרינן דשחיטת אמו מטהרתו עכ"פ מיד נבלה משום דעדיין אבר זה שיצא לא נפרד ממנו לגמרי דהא עכ"פ לכ"ע אית לי' תקנתא בחזרה שלא אמרו ובשר בשדה טריפה דלית לי' תקנתא רק לענין אכילה תדע שהרי לא אמרו רק טריפה לא תאכלו אבל לא שמענו שלא יועיל חזרה לטהרו מידי נבלה וכן מוכח לעיל בברייתא דר"מ ג"כ מודה בהחזירה דטהור מידי נבלה דקתני רישא הוציא העובר את ידו והחזירה ואח"כ שחט את אמו מותר באכילה ולא מייתי בהא פלוגתא דר"מ ורבנן אי הוי מגע נבלה כמו דמייתי בבבא אחרונה בשלמא למ"ד לקמן דהוי טומאת בית הסתרים רק בשעת פרישתן מטמא א"כ משכחת לה ברישא בלא חתכה ויכול לאכול מן הבשר בטהרה דהוי טומאת בית הסתרים אבל למ"ד חיבורי אוכלין כמאן דמיפרתי דמי א"כ אי אפשר שיאכל מעובר בטהרה דכשאוכל ממנו הרי מת והאבר מטמא הבשר וע"כ כיון שהחזירה לא פליג ר"מ בהא דמטהר מידי נבלה א"כ מהאי טעמא ס"ל לרבנן כיון דאית לי' תקנתא בחזרה שלא יטמא ע"כ אינו נפרד לגמרי מאמו לכך אפילו לא החזירה טהור מידי נבלה אבל אבר המדולדל שאין לו תיקון כלל שפיר מטמא:

ועוד נראה לי בענין זה דוודאי יש להבין בהך סוגי' דלקמן דלמה לי' לומר דאית לי' תקנתא בחזרה הא בלא"ה הרי תקנה זו אינה רק קודם שנשחטה דלאחר שחיטה פשיטא שאינו מועיל חזרה א"כ קודם שחיטה הרי בלא"ה יש תקנה לאבר כשנולד כך דלכ"ע בהוציא ידו ואח"כ נולד כולו דרך רחם לא נאסר האבר אלמא דלא חשיב יציאה זו כאילו נפרד מן העובר לגמרי לכך אף שלא נולד ונשחטה אמו שהותר העובר לגמרי גם היד נטהר עכ"פ מידי נבלה כיון דע"כ לא חשיב ביציאתו כפסוק והרי עכשיו שבא מכח תקנתא דחזרה הרי לא החזיר אדם שחיטה ומ"מ כיון שהי' אפשר שיחזור מועיל לטהר מידי נבלה א"כ בלא"ה הרי הי' אפשר שיולד כך והי' מותר וצריך לומר דזה לא מהני דאי נולד כך אין זו הוצאה חוץ למחיצה כלל רק לידה דאיגלאי מילתא דהוצאה זו לידה היתה אבל אי יצא חוץ למחיצה בלי לידה אין לו תקנה ולפי זה אי הוציא ידו והחזירה ואח"כ נולד כדרכו בהוצאת הראש תחילה א"כ הוצאה דמעיקרא לא היתה לידה רק יצא חוץ למחיצה ומ"מ פשיטא דלכ"ע טהור מידי נבלה דהא ר"מ לא פליג רק משום לא אם אמרת שחיטת טריפה דמטהר דבר שהוא גופה תאמר כאן לטהר דבר שאינו גופה אבל כשהולד נולד ומותר בשחיטת עצמו פשיטא דאפילו לר"מ מטהר האבר היוצא דהא דבר שגופה הוא והשתא שפיר קאמר דאבר היוצא אית לי' תקנתא בחזרה והיינו כשנולד אח"כ אבל האבר המדולדל לית לי' תקנתא בחזרה דאי יתרפא ממילא אין