תפארת יעקב על חולין חלק ב קפג

ואמו היתה חי' לגמרי אף העובר שבתוכה אפי' מת חשיב כחי כאמו ואינו מקבל טומאה נקט סיפא נמי חתכו. ומעתה להך מ"ד לקמן דבשעת פרישה מקבל טומאה א"כ אתי שפיר בפשיטות דבתרי בבי קמייתי דלא חתכו לא שייך טומאה דהוי טומאת בית הסתרים ולהך מ"ד דסובר חיבורי אוכלין כמאן דמיפרתי דמי ולדידי' לכאורה קשיא בהנך תרי בבי קמייתי דלא נקט פלוגתייהו לענין טומאה כלל אבל מכל מקום לא קשיא דלדידי' על כרחך הנך תרי בבי בתרייתא שהעובר מת דאי חי אף האבר אינו נבלה כיון שהאבר ג"כ חי ובשעת פרישה דמטמא לית לי' להך מ"ד רק משום דמיפרתי ובחיים ליכא טומאה כלל וע"כ שמת והשתא מסיפא דקתני אסור באכילה לא קשיא דכיון דהחזירה אח"כ הרי חי הוא ויכול לחתכו תיכף ובפרישה אינו מטמא לדידי' ורישא דקתני מותר באכילה היינו טעמא דכיון דהחזירה קודם מודה ר"מ דשחיטת אמו מטהרת לאבר ג"כ מידי נבלה עכ"פ ולא פליג רק בלא החזירה דאף דלענין איסור האבר לא מחלקינן בין החזירה ללא החזירה אבל לענין טומאה לא פליג ר"מ רק בלא החזירה והיינו דלא פריך לקמן דמשני לא אעובר מאי אירי' החזירה כדפריך לעיל אמתניתין משום דיש לומר דנקט החזירה דבהא לא פליג ר"מ דאינו מטמא אבל בלא החזירה הוי שייך הכא פלוגתא דר"מ ורבנן כמו בבבא אחרונה וכיון דמייתי פלוגתייהו בהך ברייתא בסיפא נקט מעיקרא בהחזירה דבהא ליכא פלוגתא דאפילו לר"מ אינו מגע נבלה אבל במשנה לעיל דלא מיירי בפלוגתא דר"מ ורבנן כלל א"כ שפיר הוי מצי לומר בלא החזירו דמותר באכילה ולענין טומאה תליא בפלוגתא דלקמן (דף ע"ב) ושם נדבר עוד מזה בס"ד:

(ע"ב) בגמרא קתני מיהת וכו'. לשון זה קשה להולמו דלא קאמר כה"ג רק היכי דמקשה מאיזה ברייתא וצריך לפרשה מקודם מחמת קושיות הנופלות בה בלא"ה וכאשר גמר לפרש חוזר לעיקר הקושיא קאמר בהאי לישנא קתני מיהת אבל הכא שלא זכר רק הברייתא כצורתה והקושיא היא רק מבבא קמייתא והיינו ממש הך בבא קמייתא דמתניתין דמקשה מינה מעיקרא ולא נתחדש בגוף הברייתא דבר לא שייך האי לישנא כלל ואי משום דהביא כלהו בבי דברייתא מלבד דהא גופא קשיא מה צורך להנך בבי בתרייתא לקושיא זו ואי מצינו בעלמא דהש"ס מסיק לכלהו בבי דברייתא היינו בשביל חידושי דינים שנולדו בה אבל כאן הנהו תרי בבי בתרייתי מפורשין הן במשנה לקמן (דף ע"ב) להדיא ממש כמו בברייתא ולקושיא דמקשה מינה לא צריכי ג"כ א"כ מה צורך הי' לו להביאם ומכ"ש דלא שייך שיאמר בשביל הנהו בבי יתירי דמייתי שלא נתחדש בהם דבר האי לישנא קתני מיהת וצ"ע לכאורה ומה שנראה לי בזה דוודאי יש לומר דהך מילתא דר"י אמר רב תליא באמת בפלוגתא דר"מ ורבנן לקמן (דף ע"ב) דלר"מ דסובר הבשר מגע נבלה אלמא דכל שיצא לחוץ ניתק לגמרי מן הבהמה ושוב אין לו שום שייכות לגוף הבהמה לכך לא מהני חזרה ג"כ דהיציאה מנתקת אותו לגמרי כאילו נחתך ולרבנן ניהו דאין שחיטת אמו מוציאו מידי טריפה להתיר באכילה אבל עדיין מתירתו מידי טומאה ע"י שחיטת אמו וא"כ עדיין הוא אגיד באמו הילכך יש לומר דלרבנן מהני חזרה אבל לר"מ דניתק לגמרי לא מהני חזרה דהוי כמאן דפסק לגמרי ובשלמא לעיל לא הוי מצי לתרץ כך דכיון דתנא דמתניתין עצמו מייתי בדע"ב הך פלוגתא דר"מ ורבנן ש"מ דהכא אליבא דכ"ע האבר מותר והיכי יפרש ר"י דאבר אסור ומתניתין כרבנן דוקא ועוד דמשמע דר"י אמר רב אמתניתין קאי ומפרש דאבר אסור ושפיר מקשה לי' דמשמע דמותר אבל הך ברייתא דהכא ס"ד דכרבנן אתייא א"כ האבר מותר ור"י אמר רב כר"מ ולכך מייתי הנך תרי בבי בתרייתי דפליגי בה ר"מ ורבנן בהך ברייתא עצמה א"כ מוכח ע"כ דהנך בבי קמייתי לכ"ע הם ושפיר קשיא לר"י אמר רב והיינו דקאמר קתני מיהת והיינו דבסיפא פליגי אבל ברישא קתני מיהת בפשיטות לכ"ע בלי מחלוקת כלל דמותר באכילה מאי לאו אאבר ומשני לא אעובר כנ"ל:

שם אי אעובר אימא סיפא. אף דהוי מצי להקשות מרישא עצמה כדמקשה לעיל מאי אירי' החזירה אפי' לא החזירה והכא לא מצי לידחוי' כדדחי לעיל מ"מ ניחא לי' טפי להקשות דמפורש להדיא אסור וקשה למה אסור מלהקשות מסיפא מדיוקא. ויש לומר עוד דברישא לא מצי להקשות דיש לומר דאף דלענין סורה אין חילוק בהחזירה אבל לענין טומאה מודה ר"מ ונקט החזירה דבהא מודה ר"מ דמותר ואינו מטמא אבל בלא החזירה הוי פליג ר"מ ברישא כמו דפליג בסיפא אבל מסיפא מקשה שפיר למה אסור באכילה. מיהו הא קשיא לטועה שמא ביד באמת יש חילוק בין החזירה ללא החזירה ורק בראש אפי' החזיר אבל ביד יש לומר בלא החזיר הוי לידה ובשלמא לעיל עיקר הקושיא למה לי בסיפא אפי' החזירה דהא פשיטא דבהחזיר הוא דבלא החזיר אפילו יד הוי כילוד אבל הכא לא שייך זה ובאמת מלבד דמוכח במשנה דידן דיד אינו כילוד אפילו לא החזיר ומאיזה צד נימא דברייתא פליגא בהא אמתניתין ועוד דבברייתא עצמה מוכח דביד אפי' לא החזירה לא הוי כילוד דהא קתני חתכו הבשר מגע נבלה והא לא החזירה והוי כולו כילוד ואסור כולו באכילה דהא מיירי בנפל דבן קיימא אין בו איסור יוצא לר"מ כמו שכתבתי לעיל:

שם פרסה החזיר אכול פרסות החזיר אכול פירש"י שהוציא שתי ידיו החזיר אחת אותו שהחזיר אכול החזיר שתיהן אכול שתיהן ע"כ ואני תמה למה לי' לפרש שהוציא שתי ידיו הוי לי' לומר הוציא אחת והחזיר אכול הוציא שתים והחזיר אכול ואם הוקשה לו להרב ז"ל בס"ד תרי קראי למה לי להתיר אבר ולא משמע לי' לפרש דהמקשה ידע חד למקום חתך וחד לאבר דמשמע דר"נ ב"י הוא שחידש למקום חתך ולזה רצה לפרש דתרי קראי צריכי להתיר אבר דהיינו הוציא שתים והחזיר אחת וכן החזיר שתיהן ואי הוי כתיב חד קרא הוי מוקמינן רק לאחת אבל מ"מ למה לי' לפרש גם קרא קמא שהוציא שתים ועוד מה הפרש יש בין שתים לאחת. ונראה לי דכוונת רש"י ז"ל לפרש דתרי קראי צריכי דס"ד דוקא שהחזיר כל מה שהוציא הוי חזרה כאילו לא הוציא אבל הוציא שתי ידיו והחזיר אחת אף אותה שהחזיר לאו חזרה כיון שלא החזיר כל מה שהוציא לזה נקט קרא פרסה ופרסות והכוונה שאם תמצא פרסה בבהמה בעת שחיטה תאכלו וכן אם תמצא פרסות בעת שחיטה תאכלו והשתא ליכא למימר שלא יצאו מעולם א"כ לא שייך פרסה ופרסות דכל העובר מותר וע"כ הכוונה אפי' הוציא כל שהי' בעת שחיטה בבהמה מותר ואי הוי נקט רק פרסה הוי ס"ד דוקא בהוציא רק פרסה שהחזיר כל מה שהוציא אבל אי הוציא ב' והחזיר אחת לא הוי חזרה קמש"ל פרסות דהשתא כיון דשנים מותרין בהחזיר כ"ש אחת וע"כ דהך אחת היינו אפי' הוציא ב' והחזיר אחת כנ"ל בכוונת רש"י ז"ל:

שם מאי לאו חד לאבר וחד למקום חתך. לפי פשוטו נראה דהכוונה תרווייהו להיתר ואף דאי אבר מותר מקום חתך פשיטא דמותר מ"מ צריך תרתי לגלות חד אחברי' ואי הוי כתוב רק חדא הוי מוקמינן לי' למקום חתך ולא הוי ידעינן אבר השתא דכתיב תרתי ידעינן דאבר ג"כ מותר וכן נראה מדברי התוס' בד"ה אמר ר"י. אבל לפענ"ד נראה לפרש בפשיטות דוודאי בכל קרא יש איסור והיתר דע"כ מיירי קרא בהחזיר דאי לא הוציא כלל מ"ש פרסה ופרסות מכל העובר וע"כ שהוציא והחזיר וקאמר קרא דפרסה כשהיא בבהמה בעת שחיטה מותרת והשתא יש כאן היתר בהחזיר ואיסור בלא החזיר דהא בבהמה כתיב והשתא באבר עצמו אתי קרא רק להתיר אבר בהחזיר דלאסור בלא החזיר לא צריך קרא דהא כתיב ובשר בשדה דכל שיצא חוץ למחיצה נאסר וקרא השני לענין מקום חתך לא צריך להתיר בהחזיר דהא אפי' אבר מותר מקרא קמא רק לאסור מקום חתך בלא החזיר דס"ד כיון דלא הוי בשר בשדה שהרי לא יצא לחוץ כמו שפירש"י לעיל א"כ אפי' לא החזיר מותר קמש"ל דוקא בבהמה דהיינו בהחזיר אבל מה שהוא על שפת הרחם לא הותר בשחיטת הבהמה ומיושב קושית התוס' בד"ה אמר ר"י כמו שאבאר בתוס' בס"ד:

שם חד למקום חתך וחד לקלוט בן פרה ואליבא דר"ש. פירש"י ז"ל דר"ש אוסר קלוט בן פרה דכתיב גמל גמל תרי זימני חד לגמל הנולד מן הגמלה וחד לגמל הנולד מן הפרה קמש"ל במעי אמו מותר והחזיר דרישא לאו דוקא. ואני שמעתי ולא אבין פי' זה חדא כיון דלרבנן דמתירין גמל הנולד מן הפרה לא צריך קרא דלא גרע חוץ מפנים דאל"כ הוי לי' לומר אליבא דרבנן והשתא לר"ש גמל גמל למה לי כיון דכתיב פרסה להתיר במעי אמו ע"כ דבחוץ אסור דאי גם בחוץ מותר לא צריך קרא להתיר בפנים והך גמל מיותר לגמרי ועוד אי החזיר לאו דוקא והרי ע"כ יש לרבנן ג"כ איזה דרשה והיינו או לאסור או להתיר א"כ הי' לו לתרץ לרבנן דצריך לאותה דרשה ואף דבאותה דרשה לא שייך החזיר הרי גם לדרשה דקלוט בן פרה אינו ענין להחזיר גם קשה מאד שתאמר הברייתא החזיר ללא צורך כלל והרי לעיל הקשו מאי אירי' החזיר ותרצו אגב סיפא והכא לא שייך זה שאין זה רישא וסיפא ואין ענינו של זה כשל זה כלל וצ"ע לכאורה. ומה שנראה לי לפרש בפשיטות דהא דאיצטרך לקלוט בן פרה לאו להתיר העובר בלבד אתי רק להתיר ג"כ מקום חתך של אבר היוצא מקלוט בן פרה דסברא גדולה הוא לחלק בינו לאבר היוצא מולד דעלמא והיינו דדוקא ולד המותר בנולד ג"כ א"כ הוצאה זו שהוציא אינו איסור מוחלט שהרי בשחיטת עצמו כשיצא כולו כך מותר אף האבר וכמו כן בנתנבלה האם הלכך אין הוצאה זו איסור מוחלט לכך כל כמה שלא נאסר בהחלט שהרי מהניא לי' לידת כל העובר מהני נמי חזרתו לפנים להתיר