תפארת יעקב על חולין חלק ב קפב

דוודאי לא שייך לומר דלר"מ דסובר בן קיימא לעולם הוי כילוד לא שייך הך דינא דמתניתין דמחלקת בין ראש ליד והרי אכתי לא אייתי כלל פלוגתא דר"מ ורבנן ולקמן פליגי דהבשר מגע נבלה לר"מ וקתני הוציא ידו אבל ראשו הוי כילוד ועכ"פ מוכח דראש פוטר בנפלים ונראה לי דלא קשיא כלל לפי מה שכתבתי לעיל בגמרא דשאני איסור אכילה דוודאי כיון שיצא הראש דהוא עיקר החשיבות הוי מה שבפנים כאילו הוא בחוץ אבל לא אמרינן דהוי כאילו יצא מה שבפנים דרך הרחם רק דהוי כאילו אינו בפנים ושוב אינו ניתר בשחיטת אמו משא"כ לענין לפטור הבא אחריו מבכור לכהן נהי דהוי כאילו הוא בחוץ אבל אין ראש נפל פוטר הרחם וגופו שבפנים דהוי כאילו הוא בחוץ אבל לא שיצא דרך רחם ולענין איסור אכילה דכל שהוא בחוץ אינו ניתר בשחיטת אמו אפילו דרך דופן ממילא אסור כולו משא"כ לענין פטר רחם ומהאי טעמא לא הקשו עליו אהך דשליא שיצאה מקצתה כמ"ש לעיל בגמרא. ולפי זה ממילא לא קשה ג"כ קושית מהרש"א דדוקא לענין פטר רחם חידש שמואל דאין ראש נפל פוטר הרחם אבל לענין ילוד לאיסור אכילה בבהמה אין חילוק בין נפל לחי כלל כנ"ל:

בא"ד והוי מצי למיפרך וכו' ולדעתי לק"מ דהא לקמן מבעי' לן הוציא ידו וחתכה הוציא ידו וחתכה עד שהשלימו לרובו מהו והקשו התוס' הא בפרק המפלת אמרינן יצא מחותך עד שיצא רובו אלמא דכה"ג נמי מהני רוב וכתבו לתרץ דהתם לענין טומאת לידה האשה טמאה בזה אבל כאן מבעי' לי' להחשיב אף מיעוט שבפנים כילוד א"כ ממילא לא קשיא כלל הכא מהך דנדה דשפיר יש לומר דראש חשיב לידה שתהא טמאה לידה אבל לא להחשיב הגוף שבפנים כילוד ואמת דהתוס' לשיטתם שכתבו בדיבור הקודם דמהך דבכורות לא מוכח ג"כ דמה שבפנים חשיב כילוד רק הא ידעינן מסברא דכיון דשמענו דראש הוי לידה ממילא הוי כילוד כולו א"כ שפיר כתבו דהוי מצי להקשות מהך דנדה אבל לפי מה שכתבתי לעיל דמהך דבכורות מוכח דהוי כולו כילוד ממילא לא מצי להקשות מנדה דלא מוכח על מה שבפנים ועוד דאפי' אי מסברא ידעינן זה היינו דוקא אי שמענו דראש חשיב לידה אבל הא גופא אין להכריח מהך דנדה דשאני טומאת לידה מלענין איסור אכילה בבהמה כמו דמחלקינן לקמן במחותך כן יש לחלק בשלם דמ"ש וזה ברור לפע"ד:

מיהו הא קשיא לי למה לא הקשו לשמואל מהך משנה יצא כדרכו משיצא רוב ראשו ובבכורות לא מייתי לה רק להחזיק הקושיא מבכור לנחלה ולכהן דמאי קמש"ל הא תנינא עיי"ש והוי לי' להקשות לשמואל מהך משנה דמוכח להדיא דאפי' מת הוי משיצא רוב ראשו דהא ברישא קתני יצא מחותך ומסורס עד שיצא רובו ומחותך מת הוא ש"מ דביצא שלם אפי' מת משיצא רוב ראשו והי' אפשר לי לומר דלא קאמר שמואל אין ראש פוטר רק בנפלים דהיינו בן ח' או בן ט' שמת מקודם שנעשה בן ט' דזהו נפל גמור אבל בן ט' חי אף שמת מחמת קשוי הלידה קודם שיצא וכדומה הוי בן קיימא ומודה דראשו פוטר אלא שכל הסוגי' בנדה (דכ"ג ע"א) בפלוגתא דר"א ור"י ושקלא וטרי' שם סותר כל זה ויש לי לדבר הרבה בהך סוגי' אלא שאין מקומו להאריך כאן בזה:

בד"ה אדם מבהמה האי פרוזדר דהכא וכו'. אלא פרוזדר דהתם הוא בית החיצון וכו' מקושיתם משמע דהא פשיטא להו דהתם בית החיצון ומתירוצם משמע שחדשו זה וצריך לומר דאפי' נפרש התם עובי יריכיים עכ"פ מוכח מהתם דבעינן שיצא לחוץ מעובי יריכיים א"כ מה מעכב הפרוזדר כיון שהוא חוץ לפרוזדר וע"כ דלא דמי הך דהכא להתם כלל דהתם בית החיצון הכא עובי יריכיים וס"ד כיון שלא יצא חוץ לעובי לא הוי כילוד. ובהכי ניחא לי מה דקשה אי נפרש כוונתם דס"ד לפרש תרווייהו בית החיצון א"כ נצטרך לומר דאין בית החיצון לבהמה כלל רק בית אחד דאי אית לה היכי נפרש בתרווייהו בית החיצון דהיכי קאמר אין פרוזדר לבהמה דהא אית לה וע"כ דבאמת לית לה ולכך ס"ד לפרש פרוזדר דהכא כי התם דהיינו בית החיצון ואדם לית לי' בית החיצון ובהמה לית לה והשתא תיקשי אכתי נפרש בית החיצון והכוונה דאדם מבהמה לא יליף דבאדם דין אחר יש שיצא חוץ לפרוזדור דהיינו חוץ לבית החיצון משא"כ בהמה דאין לה פרוזדר כלל ולהנ"ל ניחא דפשיטא להו לתוס' דאין לפרש הכא פרוזדר בית החיצון דבהמה נמי אית לה רק שלא נפרש בתרווייהו עובי יריכיים ואהא כתבו דכיון דצריך שיוציא חוץ לעובי יריכיים א"כ מה עובי יריכיים מעכב וע"כ דהתם בית החיצון רק כאן עובי יריכיים. מיהו אין לשונם מדוקדק שכתבו האי פרוזדר דהכא לא הוי כי ההוא דיוצא דופן כיון דהכא פשיטא לן דהכוונה עובי יריכיים רק שבאו לומר דהתם אין הכוונה עובי יריכיים והוי להו לומר בהיפוך הך פרוזדר דפרק יוצא דופן אינו כהך דהכא. דהכא עובי יריכיים והתם בית החיצון ומזה נראה דתרווייהו מספקא להו דלא נימא תרווייהו בית החיצון או תרווייהו עובי יריכיים והכריחו דאינו כן א"כ ע"כ דבהמה לית לה בית החיצון א"כ אכתי יש לפרש כמ"ש דבתרווייהו הכוונה בית החיצון ודו"ק:

בד"ה שליא שיצאה מקצתה וא"ת וכו' תמי' לי היכי ס"ד להקשות קושיא זו דהא חזינן בולד גמור שיצא מיעוטו לא אסרינן כולו גזירה שמא נתיר גם בשיצא רובו או כולו ומ"ש שליא דגזרינן וע"כ משום דבולד גמור רואין שלא יצא ראשו ולא אתי למיטעי אבל אי נתיר בשליא יחשבו מדלא חיישינן שיצא ראשו ש"מ דראש לא הוי כילוד ואתי להתיר בהוציא ראשו או רובו אבל אי ראש לא הוי כילוד באמת לא שייך למיגזר בשליא טפי מולד גמור שיצא מיעוטו או ראשו דלא נאסר כולו והא דלא דחי דחיישינן בשליא שיצא רובו משום דקתני מילתא פסיקתא שיצאה מקצתה משמע אפי' פורתא שאין לחוש בזה לרוב ולד ש"מ משום דיש לחוש לראש מיהו לר"א דס"ל פרק המפלת בל"ק דאין ראש מחותך פוטר ובל"ב אפי' ראש שלם מת אינו פוטר ע"כ דמפרש מתניתן דהכא מכח רוב והכא דייק לפי מה דס"ל כר"י דראש פוטר אפי' מחוי וזה שפירש"י בב"ק במימרא דר"א מכח רוב דאליבא דר"א לטעמי' ע"כ מכח רוב הוא אבל כאן פי' בהכרח מכח הראש מיהו כבר כתבתי בגמרא דאפי' לר"א יש לומר דלענין איסורא מה שבפנים שאינו תלוי ביציאת רחם דוקא שפיר יש לומר כל שיצא הראש לחוץ הוי כמו שכולו בחוץ אבל לא דרך רחם שכל שהוא מחותך או נפל אינו פועל ברחם טומאת לידה כמ"ש לעיל ומ"מ יפה עשה רש"י שפירש בב"ק גם הך שליא דהכא מכח רוב דלא נחית התם להך דיוקא דהכא וכיון דאליבא דר"א קיימינן פי' בפשיטות מכח רוב כמ"ש בגמרא:

בא"ד ומהכא ליכא למיפרך דאדם מבהמה לא יליף. תמי' לי שהרי הכא אמר הטעם משום דבהמה אין לה פרוזדור ויריכיים מכסין באדם לכך ס"ד דלא הוי לידה אבל כיון דשמואל מודה דראש חי פוטר רק ראש נפל אינו פוטר ויליף לי' מקרא כל אשר נשמת רוח חיים באפיו כל שחי הוי ראש ולא במת א"כ מוכח שפיר מבהמה דמת נמי חשיב ראש דהא כל אשר נשמת רוח חיים בבהמה נמי משתעי וכבר כתבתי לעיל ליישב דרק לענין פטר רחם קאמר שמואל גבי כהונה וכן לענין טומאת לידה אבל לענין שיהא מה שבפנים אסור דהוי כמו שהוא כולו בחוץ מודה רק לא מחשב לי' כאילו יצא כולו דרך רחם. ואפשר לומר עוד דמהך דשליא לא מוכח בהחזירו רק מהך דבכורות מוכח בהחזירו כמ"ש לעיל וכיון שכן יש לומר דשמואל לא קאמר רק בהחזירו אין ראש נפל כילוד ובלא החזירו מודה אבל אין צורך כמ"ש:

בגמרא ת"ש בהמה המקשה וכו' עד הבשר מגע נבלה. הנה זה פשוט מדפליגי ר"מ ורבנן בהך ברייתא בבבא אחרונה ש"מ דלא מיירי הכא בבן ט' חי דבהא הוי פליג ר"מ מעיקרא דלית לי' איסור יוצא כלל כדאמרינן לקמן אי ר"מ איסור יוצא ליכא והיינו דבן ט' חי לדידי' כילוד דמי דחדשים גרמי וע"כ דמיירי בבן ח' או בן ט' מת והשתא יש להקשות כאן בשלמא למ"ד דתרי בבי קמייתי לענין אבר משתעי אין להקשות היכי קתני בסיפא דרישא אסור באכילה הא הוי נמי מגע נבלה משום דאיכא למימר כיון שהחזירה אחר שחיטה הרי חי הוא עדיין ואף שהוא בן ח' מ"מ כל שהוא חי לא גרע ממפרכסת שאינה מטמאה טומאת נבלות ויכול לחתכו בעוד שהוא חי ואינו מטמא וסיפא דקתני שחט את אמו ואח"כ חתכו מיירי שמת דאז מטמא משום נבלה והבשר הנוגע בו הוי מגע נבלה אלא שיש לתמוה אי במת למה לי חתכו הא בלא"ה הבשר טמא וצריך לומר דלרבותא נקט חתכו אפי' חתכו תיכף אחר שחיטה דעדיין הבהמה מפרכסת מ"מ מקבלת טומאה וכ"ש כשלא חתכו כלל עד שמתה הבהמה לגמרי אבל בסיפא דרישא דהעובר חי אפי' נשחטה אמו כיון שחי אח"כ אינו מטמא עד שימות הלכך לא קתני רק אסור באכילה דטומאה לא פסיקא לן דיכול לחתכי בעודו בחיים:

אמנם למ"ד דאבר אסור לעולם והך מותר דרישא קאי על עובר או מקום חתך א"כ היכי קתני ברישא מותר באכילה סתם הוי לי' לומר דהבשר מגע נבלה לר"מ דמאי נ"מ חתכו או לא ומה הפרש יש ברישא להך בבא דסיפא עד דהתם מיירי שמת והכא שהוא חי בשלמא בסיפא דרישא דהחזירה אחר שחיטה הרי חי הוא אח"כ אבל ברישא דשחט אחר חזרה הוי ממש הך בבא דסיפא ולמה זכרו הך פלוגתא בסיפא ולא ברישא. ונראה לי לומר דבלא"ה אמרינן לקמן דהך מגע הוי מגע בית הסתרים ואינו מטמא רק בעת פרישתו ולחד מ"ד דחיבורי אוכלין כמאן דמיפרתי דמי ולדידי' הך חתכו לאו דוקא רק איידי רישא דברישא חתכו דוקא דכיון דחתכו קודם ששחט לאמו ואמו