תפארת יעקב על חולין חלק ב קפ

ומה שנראה לי בענין זה דוודאי לא דמי מה דהוי כילוד באשה לענין טומאת לידה למה דהוי כילוד בבהמה לאסור מה שבפנים שלא יהא מותר בשחיטת אמו והוא דהא חזינן דטומאת לידה של אשה בעינן דוקא שתלד ממקום שמזרעת דהיינו דרך בית הרחם לאפוקי יוצא דופן כדאיתא ריש פרק יוצא דופן בהדיא משא"כ לידה שלא יהא ניתר בשחיטת אמו אפילו יצא דרך דופן שוב אינו ניתר בשחיטת אמו והשתא לענין טומאת לידה של אשה נהי דיצא הראש מ"מ כיון שהוא מחותך ואינו שלם הוי כמו יצא ידו שאינו פועל בבית הרחם שתהא על ידו טמאה לידה ואפילו לא החזירו ויצא אח"כ כולו אינה טמאה לידה בזה וה"ה בהוצאת הראש כל שהוא מחותך לחתיכות רק הא וודאי כיון שיצא חשיבות הראש חשבינן כולו כילוד אבל לא כילוד דרך הרחם רק כאילו אינו בפנים הילכך לענין שלא להתיר בשחיטת אמו שפיר הוי כילוד הכל אפילו יצא הראש מחוי דמ"מ כיון שאין בפנים עיקר חשובתו הוי כמי שיצא כולו אבל מאיזה צד נחשוב דיצא כולו דרך רחם רק כמי שאינו עוד בפנים אבל לגבי טומאת לידה דבעינן שיצא דרך רחם שפיר בעינן ראש שלם לטמאות האשה טומאת לידה ולא ראש מחותך דהוי לגבי רחם כשאר אבר ואף דמ"מ יצא עיקר החשיבות לחוץ מ"מ לא הוי כילוד דרך רחם לכך שם בעינן דוקא רובו אבל כאן לענין אכילה בבהמה כל שיצא הראש אפילו מחוי הוי כילוד כילו ואינו ניתר בשחיטת האם ובהכי ניחא מה שפירש"י בב"ק דברי ר"א שאמר שליא שיצאה מקצתה היום ומקצתה למחר משום דחיישינן דיצא רובו במקצת ראשון והביא הך משנה יצא מחותך עד שיצא רובו והיינו דלענין טומאת לידה רובא דוקא בעינן כדס"ל לר"א גופא פרק המפלת והא דקאמר סתמא מקצתה הא אי יצא פורתא כ"כ עד שאי אפשר שיהא רובו אין מונין מראשון משום דלשון זה מקצתה בראשון ומקצתה בשני לא משמע שיצא כ"כ פורתא עד שאי אפשר להסתפק ברובו דלא שייך בהא מקצתה בשני כיון דבראשון ליכא רק פורתא וכולו בשני אבל במתניתין דייקינן שפיר דקתני רק שליא שיצאה מקצתה אסורה באכילה ע"כ דראש הוי כילוד דמי לא עסקינן דמפיק פורתא שאין להסתפק ברוב ולד ומשום דלא מיירי התם בב"ק בענין יציאת ראש אי הוי כילוד והך דר"א וודאי ברובה משתעי דלא מהני ראש מחוי לענין טומאת לידה נקט רש"י התם בבהמה ג"כ מכח רוב. ועוד דאפשר דר"א גם בשליא ס"ל הכי וכאן פירש"י לדידן דקי"ל כר"י דראש פוטר אפילו מחותך מדקאמר הא נמי תנינא ועכ"פ בשליא ע"כ ס"ל הכא דלא כר"א ועמ"ש בתוס' בד"ה טעמא בסופו:

ובהכי ניחא לי הא דלא מקשה לשמואל דאמר אין ראש פוטר בנפלים מהך דשליא שיצאה מקצתה והתוס' כתבו משום דאדם מבהמה לא ילפינן והוא תמוה [כמו שאבאר בתוס' בס"ד] ולהנ"ל ניחא דדוקא לענין לאסור מה שבפנים באכילה שפיר אמרינן כיון שכל החשיבות של הולד הוא מבחוץ הוי כאילו כולו מבחוץ אבל בבכור דתליא בפטר רחם שפיר יש לומר דראש מת אינו פוטר את הרחם ומ"מ כיון דהוא בחוץ הוי כאילו כולו בחוץ אבל לא בפטירת רחם רק כמו יוצא דופן כמו שבארנו כנ"ל ועמ"ש בתוס' בד"ה טעמא ובד"ה שליא:

בתוס' בד"ה בהמה המקשה וכו' דומיא דטריפה דאין לה היתר. כבר כתבתי בגמרא שיש להקשות על זה שהרי ע"כ לא דמי לטריפה שהרי יש היתר לאבר ע"י שינבלה ואי דכבר יצא חוץ למחיצה שוב לא מהני אפילו ינבל אותה רק דוקא בהיתה נבלה מחיים מעיקרא או טריפה לא הי' מחיצה בשעה שהוציא א"כ משכחת לר"מ איסור יוצא כשהוציא ידו כשהוא בן ח' ונשחטה אמו כשהוא בן ט' מיהו יש לדחות דלר"מ דחדשים הוי לידה כשנעשה בן ט' הוי כאילו נולד כולו דרך הרחם דלכ"ע האבר ניתר אך הא גופא קשיא כיון דחזינן בנולד כולו מותר האבר אלמא דעיקר מחיצה בעת שחיטה הוא א"כ למה בהחזיר נשאר באיסורו ועוד דמשמע בפוסקים דאפילו נתנבלה אמו בעת שחיטה אחר שהוציא האבר ג"כ האבר ניתר בשחיטת עצמו:

לכן נראה לי דכך הכוונה שלא אסרו בשר שיצא חוץ למחיצה רק כגון קדשים דבשעת שרוצה לאכול צריך הוא ג"כ מחיצה שאסור לאכול קדשים חוץ למחיצה ואז נאסר משום שכבר יצא לחוץ ממחיצה וה"ה אבר היוצא כשבא לאכלו אי אפשר לאכלו רק מכח המחיצה של אמו ואז נאסר משום שכבר יצא חוץ למחיצה זו אבל אם עכשיו אינו צריך למחיצה כלל שרוצה לאכלו מכח שחיטת עצמו אין אוסרין אותו עכשיו בשביל שיצא חוץ למחיצה כיון שהיתר אכילתו עכשיו אינו מכח מחיצה כלל ואינו צריך לה כלל וטריפה ג"כ הרי עכשיו טריפה היא ג"כ ואין לה תקנה אבל אי הי' מסתלק טרפותה עכשיו כגון ריאה שניקבה נגד דופן ונסבך אח"כ בדופן הרי יש לה תקנה בשחיטה ואף כאן כיון שעכשיו נסתלק ענין המחיצה לגמרי מותר אבל אי עדיין צריך היתר מכח מחיצה הוי כטריפה ואין לו תקנה כנ"ל:

בד"ה סיפא וא"ת וכו' ויש לומר וכו' האי חידוש פורתא. לא נתבררו לי דבריהם לכאורה דמשמע דקושיתם היתה על הראש שיצא לחוץ דמהך דבכורות לא מוכח אפילו החזירו דהוי כילוד שהרי בתר הכי כתבו וזה נמי אין להקשות דקמש"ל אף מה שבפנים אסור אלמא דמעיקרא הכל על מה שבחוץ הקשו וזה תימא דמה שבחוץ פשיטא דאסור אפילו החזירו מכ"ש מרישא דאפילו יד אסור אפילו החזירו וכ"ש הראש ופשיטא דכל השקלא וטרי' דראש כילוד ומה שהביא ממתניתן דבכורות הכל לענין מה שבפנים וצ"ל דמעיקרא נמי לא נתכוונו רק על מה שבפנים רק לחלק לענין מה שבפנים בין החזירו ללא החזירו וקמש"ל אפי' החזירו הוי מה שבפנים כילוד ואחר שתרצו דזהו מילתא דפשיטא דאין חילוק בין החזירו ללא החזירו רצו עוד להקשות דילמא קמש"ל העיקר דאף מה שבפנים חשיב כילוד ואפילו לא החזירו איצטריך לי' לאשמועינן וממילא קאמר אפילו לא החזירו ומשמע להו דמהך דבכורות לא מוכח על מה שבפנים:

מיהו עיקר דבריהם תמוהין לפע"ד חדא כיון ששמענו דאי איצטרך סיפא עצמה אשמועינן נמי האי חידוש פורתא והא נמי שמעינן דאף דלא הוזכר בסיפא הך החזירה רק משום חידוש פורתא מ"מ נקט ברישא נמי החזירה אגב סיפא דהא לולא דהוי מקשה וסיפא מאי קמש"ל הוי אתיא לי' שפיר דנקט החזירה בסיפא לחידוש פורתא ורישא אגב סיפא. א"כ מאי קושיא הא נמי תנינא אי אמרת בשלמא החזירה דרישא דוקא נקט סיפא אגב רישא ואף דעיקר הסיפא לא איצטריך כלל דהא שמענו דראש הוי כילוד מ"מ נקט עיקר הסיפא ג"כ איידי רישא א"כ השתא נמי דהחזירה דרישא לאו דוקא ג"כ לא קשיא דמ"מ נקט עיקר הסיפא אגב רישא דקתני יד אינו כילוד נקט סיפא דראש הוי כילוד וממילא נקט הך חידוש פורתא דאפילו החזירו הוי כילוד והחזירו דרישא אגב סיפא. ועוד דמלבד זה קשה מאוד לומר כן דכיון דפשיטא לי' שאין חילוק בין החזירה ללא החזירה לא הי' לו להזכיר בסיפא החזירה דמתוך כך יצטרך למיתני ברישא החזירה מה שאינו אמת דלא תליא כלל בחזרה:

והנה מפירש"י ז"ל יש ללמוד לכאורה ישוב פשוט לעיקר קושיתם והוא דוודאי יש לתמוה בהך דבכורות היכי קתני יצא ראשו וכו' הבא אחריו דכיון שנתעברה אח"כ וילדה אחר ע"כ כבר יצא הראשון כולו דגופו שבפנים להיכן הלך בשלמא במתניתין שייך שפיר הוציא ראשו ונשחטה ולא הוציא גופו אבל כאן שנולד אחר ע"כ יצא ראשון כולו וע"כ שילדה תאומים והוציא ראשון ראשו והחזירו ואח"כ יצא אחיו כולו ואח"כ יצא ראשון כולו וכן פירש"י ז"ל להדיא וז"ל אעפ"י שיצא ראשו חי והחזירו ואח"כ יצא אחיו א"כ מוכח דאפילו החזירו הוי לידה אמנם אין דברי רש"י ז"ל מוכרחים שיש לומר שלא החזיר הראש כלל ודחק אחיו ויצא כולו ואח"כ גמר הראשון יציאתו ואין תימא בזה שהרי יכולין לצאת שנים כאחד ג"כ וה"ה אחד ראשו ושני כולו ואח"כ ראשון כולו והרי נחלקו רבנן ור"י במי שביכרה וילדה שני זכרים כמה יתן לכהן ואם אפשר לצמצם אבל עכ"פ יכולין שנים לצאת ביחד:

לכן נראה לי ליישב עיקר קושית התוס' בפשיטות ויתיישב ג"כ קושית התוס' בדיבור שאחר זה כמו שאבאר והוא דוודאי יש מקום לומר דבכור לא תליא כלל בלידה רק בפטר רחם הילכך כל שהוציא ראשו ופטר את הרחם שוב אין הבא אחריו בכור ומכ"ש שאין ללמוד בהחזירו מבכור לכהן דמה בכך שהחזירו כיון שכבר פטר את הרחם מה יועיל חזרתו ודוקא לענין לידה יש לומר כיון שהחזירו אין זה לידה אבל לא לענין פטר רחם דהא יוצא דופן הוי כילוד ומ"מ אינו פטר רחם ש"מ דפטר רחם לא תליא במה דהוי כילוד וכמו כן יש לומר דאף דלא הוי כילוד כולו מ"מ הוי פטר רחם. אמנם יש מקום לומר ג"כ בהיפוך דפטר רחם נמי תליא בלידה דאי לא הוי כילוד כולו לא הוי פטר רחם:

ומעתה קושית התוס' מיושב בכל אופן דאי נימא בכור לא תליא בלידה כלל א"כ שפיר מייתי ראי' מבכור לנחלה דקתני ראשו מת והרי בראשו חי ג"כ יש חילוק בין כהן לנחלה בהחזירו דבכור לכהן לא הוי דמ"מ הוי פטר רחם ולנחלה הוי בכור דכיון שהחזירו אין זה לידה והבא אחריו בכור לנחלה מדקתני ראשו מת ש"מ דבראשו חי אין הפרש ביניהם כלל בשום פנים דאפילו החזירו בכור לנחלה נמי לא הוי והיינו דדייק טעמא דראשו מת והיינו דרק במת חלוק בכור לכהן מבכור לנחלה אבל בחי אינן חלוקין כלל ומיושב ממילא קושית התוס' בדיבור שאחר זה דלא פריך מבכור אבהן דמהא לא קשיא כלל דכהן לא תליא בלידה כלל ואפילו לא החזירו לא מוכח דהוי כילוד וכ"ש החזירו רק מסיפא מוכח דליכא בינייהו רק