תפארת יעקב על חולין חלק ב קעט

קודם שהוציא ידו אבל אם בשעה שהוציא ידו או רגלו היתה מחיצה גמורה להתיר בשחיטה רק אח"כ נטרפה אי נתנבלה בהא כיון שכבר נאסר האבר שיצא ממחיצה אף דאח"כ נתבטלה מחיצה שוב אין לו תקנה כיון שכבר נאסר:

אלא דקשיא לי על זה דלקמן בעי ר' ירמי' מהו לחוש לזרעו וקאמר אי לר"מ איסור וחלב דם איכא איסור יוצא ליכא והיינו דלדידי' אין כאן מחיצה כיון דבן קיימא הוא ואינו ניתר בשחיטת אמו כלל א"כ תיקשי הא לר"מ משכחת לה ג"כ למבעי בזרעו של אבר היוצא שהוציא ידו כשהי' בן ח' ונשחטה אמו כשנעשה בן ט' דכיון שבשעה שהוציא ידו היתה מחיצה להיות ניתר בשחיטת אמו כבר נאסר האבר ושוב אין לו תקנה להיות ניתר בשחיטת עצמו אפי' נעשה בן ט' כמו הכא בנתנבלה אח"כ וע"כ דכל שאין הולד ניתר בשחיטת אמו כלל אף האבר חוזר להיתירו. ומ"מ נראה לי לחלק בין החזירה לנתנבלה דיש לומר דהך מחיצה של בהמה מיתלי תלוי וקאי אי הותר העובר בשחיטת הבהמה איגלאי מילתא למפרע דהוי מחיצה ויצא חוץ למחיצה אבל כל שלא הותר העובר באמת בשחיטת אמו כגון שנטרפה ונתנבלה או שנעשה בן ט' לר"מ איגלאי מילתא למפרע שלא יצא חוץ למחיצה כלל שלא הי' כאן מחיצה לעובר זה מעולם אבל בהחזירה דבאמת הותר העובר בשחיטת אמו איגלאי מילתא למפרע שהי' כאן מחיצה שלימה והאבר יצא חוץ למחיצה ושוב אין לו תקנה כטריפה:

אלא דמ"מ אני תמה נהי דאמרינן כטרפה שאין לו תקנה אבל מנין לנו דמיקרי מחיצה שלא בשעת שחיטה כלל ואדרבא כיון דחזינן דאי נולד אח"כ אפי' דרך אברים לכ"ע האבר מותר אלמא דרק אי הי' בחוץ בעת שחיטה אסור שהי' חוץ למחיצה אבל אם בשעת שחיטה כבר יצא כולו או רובו אפי' דרך אברים לא נאסר מה שיצא מתחילה ש"מ דהמחיצה אינה רק בשעת שחיטה א"כ בהחזירה שלא הי' חוץ למחיצה בשעת שחיטה למה יאסר ולא דמי לקדשים שיצאו דבשעת יציאה היתה מחיצה וודאי משא"כ הכא מאן לימא לן דכל שנשחטה והותר העובר הוי למפרע מחיצה בשעת יציאה כיון דחזינן דבשעת יציאה קודם שחיטה לא הוי מחיצה שהרי בנולד אח"כ קודם שחיטה מותר האבר וכן בנטרפה ונתנבלה ומקרא דבשר בשדה לא מוכח דמיקרי מחיצה למפרע אף קודם שנשחטה לפי שנשחטה אח"כ ועמ"ש בתוס' בד"ה בהמה המקשה עוד בזה:

שם מאי לאו אאבר וכו' יש לתמוה דמשמע לכאורה דמילתא דר"י אמר רב אמתניתין איתמר דקאמר ואבר עצמו אסור ואף דכפי הנראה גריס רש"י ז"ל אבר עצמו אסור מ"מ פשיטא דאמתניתין קאי דהא קאמר אבר עצמו והיינו רק אבר דמתניתין א"כ הרי מפורש דבא לפרש מותר דמתניתין לא על האבר רק על העובר והיכי שייך לעשות מזה קושיא ותירוץ לומר מאי לאו אאבר לא אעובר ואולי הכוונה למידק מדקתני מותר באכילה ולא קתני אינו כילוד כמו בסיפא וע"כ משום דברישא מה שאינו כילוד אינו מביא רק היתר והיינו דהאבר עצמו ג"כ מותר והשתא מכח דאינו כילוד לא יבוא רק היתר לא איסור אבל בסיפא לא שייך למיתני אסור באכילה דלא שייך איסור כיון דאפי' הוי כילוד ניתר בשחיטת עצמו עכ"פ. אבל אי אבר עצמו אסור הוי לי' לומר ברישא אינו כילוד דהא כמו שמביא היתר לעובר כן מביא איסור לאבר דאי הוי כילוד הי' היתר לאבר בשחיטת עצמו ועכשיו אסור והוי לי' לומר אינו כילוד ואהא משני דלא מיירי מתניתין מאבר כלל רק מעובר ולעובר לעולם לא יבוא רק היתר ע"י מה שאינו כילוד משא"כ בסיפא פעמים שיבוא היתר כגון באמו טריפה כמ"ש לעיל במשנה:

שם אי אעובר מאי אירי' החזירה וכו' איכא למידק כיון דבסיפא קתני גבי ראש אפי' החזירו ש"מ דס"ד דאפי' בראש יש לחלק בין החזירו ללא החזירו א"כ דע"כ בא לאשמועינן ברישא דיד אינו כילוד כולו א"כ שמא באמת בכך חלוק יד מראש דבראש אפי' החזירו הוי כילוד וביד בהחזירו לא הוי כילוד אבל בלא החזיר אפי' באבר הוי כילוד והא דלא נקט בסיפא הוציא ידו ולא החזיר דנקט רבותא ראש אפי' החזיר. ומזה יש קצת ראי' לדברי התוס' בד"ה סיפא דפשיטא להו להש"ס דאין לחלק כלל בין החזירו ללא החזירו לענין ילוד דאי בלא החזיר הוי כילוד כולו ה"ה בהחזיר וכוונת הש"ס בסמוך דאי סיפא איצטריך אשמועינן נמי חידוש פורתא אפי' החזיר אבל משום הא בלבד לא הי' שונה כלל הך סיפא א"כ עכ"פ כ"ש דמקשה שפיר דאי אפשר לומר שיהא באמת חלוק החזיר מלא החזיר לענין אי הוי כילוד כולו מיהו בתוס' אבאר דדבריהם צ"ע וקושיתם בלא"ה לק"מ. לכן נראה לי דמ"מ דייק שפיר דאי ס"ד דהך החזירו דוקא דבלא החזירו אפי' ביד הוי כילוד כולו א"כ למה לי דקתני סיפא בראש אעפ"י שהחזירו דהא פשיטא דהעיקר בהחזירו איצטריך דבהא חלוק מיד דבלא החזירו אפי' ביד הוי כילוד ומדקתני אעפ"י שהחזירו ש"מ דבין החזיר בין לא החזיר חלוק ראש מיד א"כ למה לי דנקט ברישא החזירו וזה ברור:

שם ואיידי דקא בעי מיתנא סיפא וכו' יש לתמוה היכי שייך איידי כה"ג כיון דברישא הוי לא החזירו רבותא דאפי' העובר מותר א"כ הוי לי' לומר בהיפוך ברישא אפי' לא החזירו מותר העובר באכילה דלא הוי כילוד ובסיפא אפילו החזירו הוי כילוד והוא בעיני כאשר יאמר ברישא מותר מה שהי' צריך להיות אסור משום דבסיפא באמת אסור נקט ברישא איידי סיפא ג"כ אסור וכיון דנתכוין התנא לומר שני הפכים בזה אינו כילוד ובזה הוי כילוד ממילא הי"ל לומר ברישא אפי' לא החזירו ובסיפא אפי' החזירו ועכ"פ לא הוי לי' להזכיר חזרה שהוא בהיפוך ממש דלאו מחמת שהחזירו לא הוי כילוד ואפשר לומר דהכונה כיון דקתני מותר ועל היד הוי לי' לומר מותרת כמ"ש במשנה ובזה פירש דהעובר מותר לא האבר ושפיר קתני החזירו דאפ"ה העובר מותר לא היד רק דלא ניחא להו לומר דהתנא הוצרך בהכרח לאשמועינן דאפי' החזירו האבר אסור דא"כ הוי לי' לפרושי טפי דמ"מ נוכל לטעות דעל כל העובר בכללו קאי או משום דהיד הוי אבר קראו לשון זכר לזה אמר דודאי התנא פשיטא לי' דכל שיצא חוץ למחיצה אסור כטרפה רק איידי דקמש"ל בסיפא אפי' החזירו נקט ברישא נמי החזירו להורות דאפ"ה החזיר היד אסור ולא נקט אפי' החזירו משום שאין זה רבותא אצל התנא כלל ולא אשמועינן לה רק אגב סיפא ודו"ק:

שם טעמא דראשו מת. הא דלא דייק מרישא טעמא דבא אחר נפלים הא אחר בן קיימא בכור לנחלה נמי לא הוי דאיכא למימר דלכך נקט אחר נפלים לרבותא דכהן דאפ"ה בכור לכהן לא הוי אבל מסיפא דייק שפיר דליכא למימר ראשו מת לרבותא דכהן דאפי' בן ח' מת לא הוי בכור לכהן ועוד דכבר שמענו זה מרישא דקתני אחר נפלים ומה שפירש"י בד"ה אעפ"י יתבאר בתוס' בד"ה סיפא בס"ד ושם יתבאר ביאור כל הסוגי' כולה בס"ד:

שם הא נמי תנינא. גם בזה יש לתמוה דלמה לי' להקשות מעיקרא מהך דבכורות כיון דלא סגי לי' בלי הך דשלי' ומהך דשלי' קשה בלי הך דבכורות וכיון דהמקשה עצמו מסיק קושיתו וקאמר וכי תימא א"כ למה לו הך דבכורות כלל כיון דמשליא עצמה יכול להקשות וגם בזה יתבאר בתוס' בד"ה סיפא ישוב נכון גם יתיישב מה שיש לתמוה בהך אי אמרת בשלמא דבתר הכי עיי"ש:

שם שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה. פירש"י דחיישינן דילמא בהאי מקצת נפיק הראש והוי כילוד אלמא ראשו תנן דהוי לידה ולקמן (דף ע"ז ע"א) במשנה עצמה פירש בד"ה אסורה באכילה וז"ל ואע"ג דלא נפיק אלא פורתא וליכא למימר כל מיחוי הולד הי' שם שמא באותו מקצת יצא ראש הולד והרי הוא כילוד עכ"ל והנה ודאי מה שפירש כל מיחוי הולד לאו דוקא דאי רובה יכול להיות ממילא יש לחוש שיצא רובו ולא הוי מוכח כלל דראש הוי לידה רק דהכוונה אף דנפיק כ"כ פורתא עד דאין להסתפק כלל אפילו ברובו של ולד מ"מ אסורה באכילה משום דחיישינן שמא יצא ראשו בהאי פורתא ואף דבב"ק (דף י"א ע"א) פירש"י הך מילתא דחיישינן שמא יצא רובו משום דבאמת לא נחית התם בהך הוכחה דראש הוי כילוד ולא מייתי לה התם רק לאתויי דאין מקצת שליא בלא ולד וממילא אי נפיק שיעורא דיש לחוש לרובו חיישינן לרובו ומ"מ מוכח דראש הוי כילוד דסתמא קתני אפילו נפיק פורתא שאין לחוש לרוב ולד מ"מ אסורה כולה באכילה:

אמנם מה שאני תמה בענין זה דהא בפרק המפלת תנן יצא מחותך או מסורס עד שיצא רובו יצא כדרכו משיצא רוב ראשו איזהו רוב ראשו פדחתו והשתא משמע בהדיא דדוקא אי יצא כדרכו ויצא הראש שלם הוי לידה אבל יצא מחותך לא הוי לידה עד שיצא רובו וכ"ש כאן שנמחה כל הולד למה ניחוש לראשו הא נימוח ולא מהני רק רובו ובוודאי קשה לומר דהא דקתני התם יצא מחותך הכוונה שאינו ניכר כלל איזה מהן של ראש והתם בא לומר מה דהוי וודאי לידה לא ספק הא וודאי ליתא חדא מדקאמר עד שיצא רובו וודאי משמע דמעיקרא אינה טמאה לידה כלל וא"כ ניחוש לרוב ראשו ועוד דלשון מחותך לא משמע הכי כלל והוי לי' למיתני שיצא מחוי וע"כ דע"כ לא אמרינן דבראש הוי טמאה לידה רק כשיצא שלם ולא כשיצא מחותך א"כ כ"ש כאן שיצא מחוי למה יהא בראש כילוד וע"כ דחיישינן שיש במקצת זה רוב ולד והיכי מוכח דראש הוי כילוד דע"כ הכא חיישינן לרובו שוב ראיתי בפרק המפלת (דף כ"ט ע"א) דפליגי בהדיא ר"א ור"י דלר"א אין ראש פוטר רק כשהוא שלם וללישנא בתרא אפילו שלם אינו פוטר כל שמת א"כ ע"כ הך דשליא לר"א מכח רוב א"כ עכ"פ היכי קאמר הא נמי תנינא: