תפארת יעקב על חולין חלק ב קעח

בהמה המקשה פרק רביעי במשנה והוציא העובר את ידו מותר באכילה. איכא למידק מ"ש דברישא קתני מותר באכילה ובסיפא בהוציא ראשו קאמר הרי זה כילוד ואי לא ניחא לי' בסיפא לומר אסור באכילה משום דמותר הוא בשחיטה עכ"פ א"כ לא שייך נמי ברישא מותר באכילה כיון דאפי' אי הוי כילוד ג"כ מותר עכ"פ בשחיטה. וכיון דמשמע לי' שפיר לישנא מותר באכילה מה שמותר בלא שחיטה א"כ הוי לי' לומר בסיפא אסור באכילה או בריש לימא אינו כילוד. ובשלמא למ"ד אבר עצמו מותר ניחא דברישא מותר קאי על האבר דע"י שהחזירו מותר האבר דבלא החזיר אסור ואין לו תקנה כלל משא"כ בסיפא בהוציא ראשו לא שייך אסור באכילה דכיון דהוי כילוד יש לו היתר בשחיטה אבל למ"ד דאבר אסור לעולם ורק על עובר קאמר דמותר באכילה ודאי קשיא דהוי לי' למיתני בתרווייהו בחד לישנא. ונראה לי משום דברישא על העובר קתני שפיר מותר באכילה משום שעל ידי שאינו כילוד לא יבוא רק היתר ואיסור לא יבוא בשום פנים דאפי' אי האם טרפה מ"מ אפי' הוא אינו כילוד מותר בשחיטת עצמו דד' סי' אכשר בי' רחמנא ולעולם לא יבוא מכח אינו כילוד לעובר רק היתר וקולא לא חומרא משא"כ בסיפא אי אפשר שיאמר אסור באכילה משום דלא תמיד גורם מה שהוא כילוד איסור ופעמים שגורם היתר וקולא והיינו אי האם טרפה ואי לא הוי כילוד כולו הי' הראש עצמו בשר שיצא חוץ למחיצה דלא גרע מיד דרישא דאינו כילוד והיד אסור דיד עצמו הוי בשר שיצא חוץ למחיצה ולא שייך לומר כיון שהאם טרפה שישחוט הולד דמה שבפנים נטרפה עם האם דהוי כמו בן ח' כיון שהראש יצא לחוץ ונפרד חוץ למחיצה ונאסר מכח בשר שיצא חוץ למחיצה שוב לא שייך גבי מה שבפנים ד' סימנים אכשר בי' רחמנא דמה שבחוץ הוי כילוד לגמרי ואין לו ד' סימנים ומה שבפנים ג"כ אין לו רק סימני אמו כיון שאינו כילוד ואין לו שייכות עם הראש שיצא הילכך אי אפשר שיאמר אסור באכילה דפעמים מביא היתר אכילה מה שהוא כילוד כולו ועוד דאפי' אין האם טריפה לא שייך לומר אסור באכילה דכיון דלא בא התנא לאשמועינן דהראש הוי כילוד דזהו כ"ש מן היד דרישא למ"ד אבר אסור אפי' החזירו. וע"כ דלא בא לומר רק דמה שבפנים הוי כילוד על ידי הוצאת הראש א"כ אי אינו כילוד והראש הוי כילוד הי' מה שבפנים מותר בשחיטת אמו ומה שבחוץ הי' אסור לגמרי מכח בשר שיצא חוץ למחיצה ולא שייך שחיטה בראש בלבד שאין לו חיבור עם מה שבפנים דהראש ילוד ומה שבפנים כאמו א"כ מה שהוא כולו כילוד מביא היתר ולא איסור ואף דלגבי מה שבפנים מביא איסור דבעי שחיטה דוקא אבל על הראש מביא היתר דאי לא הי' מה שבפנים כילוד הי' אסור לגמרי משום בשר שיצא כמו יד דרישא למ"ד אבר אסור. והנה הש"ך בי"ד סי' י"ד ס"ק ב' כתב דאם הוא בן ח' חי אפילו אמו טריפה ניתר בשחיטת עצמו דהוי כילוד ותמה הרב בעל תבואת שור על דבריו דאי לא הוי כילוד ג"כ ניתר בשחיטת עצמו ע"כ ולא דק דכוונת הש"ך פשוט כמ"ש דאי לא הוי כילוד והראש הוי בשר שיצא חוץ למחיצה ומכ"ש דאסור מיד דקי"ל אבר אסור וכילוד כולו לא הוי א"כ אי הוי אמו טריפה הי' הולד כולו אסור ודוקא אי נמצא כולו בפנים ד' סי' אכשר בי' רחמנא אבל אי יצא ראשו דלא שייך על מה שנשאר בפנים בלא ראש ד' סימנים אכשר בי' רחמנא וממילא מיטרף כמו אמו ופשיטא דאי מה שבפנים נאסר דאין הראש מותר בשחיטה בלא גוף. והיינו כמו שכתבתי. והש"ך ציין אסור וכתב כולו והיינו דכולו הוי כילוד ועל זה כתב דכיון דהוי כילוד כולו לכך אפי' אמו טריפה מותר הכל בשחיטת עצמו משא"כ אי לא הוי כילוד מה שבפנים ומה שבחוץ וודאי הוי כילוד דהא אפילו יד הוי כילוד א"כ פשיטא דאי אמו טריפה הי' אסור כולו וזה ברור:

ודע דמה שנשנה במשנה שלפנינו והחזירו הוא בטעות וצ"ל והחזירה וכן גריס רש"י ז"ל וכן בקרא רוב ידות לשון נקיבה הן ואם נמצא פעמים לשון זכר אבל במשנה אינו כן וכן בגמרא הגירסא והחזירה ולקמן מפורש במשנה הוציא את ידו וחתכה ומה שנמצא בברייתא בסמוך וחתכו ג"כ משובש הוא וכן בתוספתא גרים וחתכה בהך ברייתא עצמה ולפי זה יקשה למ"ד דהך מותר באכילה קאי על אבר הוי לי' למיתני מותרת באכילה וצריך לומר או כיון דעיקר הכוונה שהוציא אבר רק שהמשיל על היד שייך לומר מותר האבר או כיון דעובר ג"כ מותר בשחיטת אמו נקט מותר על כל העובר דכולו ניתר בשחיטת אמו. ועדיין יש לדקדק במה דתני מותר באכילה וכי בעלמא דתני דיני איסור והיתר דייק למיתני באכילה ולא קתני רק אסור ומותר ומ"ש כאן דדייק אסור באכילה ומותר באכילה ונראה לי דברישא קתני מותר באכילה משום דלקמן מייתי פלוגתא דר"מ ורבנן במת הולד דלרבנן הבשר טהור ג"כ ולר"מ הבשר מגע נבלה והשתא הכא אכתי לא מעייל נפשי' בפלוגתא דהא פליגי ר"מ ורבנן ג"כ בבן פקוע חי אי ניתר בשחיטת אמו ומדלא מייתי מעיקרא הך פלוגתא ש"מ משום דמתניתין דהכא אליבא דכ"ע הוא במת העובר דלר"מ ג"כ ניתר והיינו דקאמר מותר באכילה דבהיתר אכילה כ"ע מודי אבל לענין טומאה לאו כ"ע הוא דלר"מ הבשר טמא ולרבנן טהור. או דהכוונה דדוקא בדבר שיש לו היתר כמות שהוא נקט מותר סתם אבל כאן עדיין הבהמה אסורה וכן האבר מן העובר רק שיש לה היתר אכילה ע"י שחיטה וכמו כן בחותך מעובר שבמעי' אין חתיכה זו של העובר מותרת מיד רק שיש לה היתר אכילה ע"י שחיטה שלבהמה ושפיר שייך מותר באכילה ובטחול וכליות דקתני אסור באכילה קמ"ל דבהמה אפי' באכילה מותרת דס"ד אי הוי קתני אסור דבהמה נמי אסורה באכילה רק האבר אסור משום אבר מן החי לכך קאמר אסור באכילה להורות דבהמה אפי' באכילה מותרת. ובזה בארתי לעיל (דנ"ה ע"א) כל הסוגי' על נכון ומיושב פירש"י כאן דפי' דנקט טחול וכליות דלא מיטרפי בהו עיי"ש ובסמוך:

שם מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה. פירש"י ז"ל דלהכי נקט טחול וכליות משום דלא מיטרפה בהו וכתב עליו הרשב"א ז"ל בחידושיו וז"ל ואפשר דס"ל לרבינו ז"ל כלישנא בתרא דאתמר לעיל דניקב לחוד ונחתך לחוד ושמא משום דפשטא דמתניתין הכי משמע פי' כן אבל לענין הלכתא סיפוקי מספקא לן אי כלישנא קמא דאתמר התם דבהמה גופה מיתסרא בהכי ובדין הוא דליתני אסורה ואיידי דתנא רישא מותר תנא סיפא אסור ואי כלישנא בתרא דאמרינן ניקב לחוד ונחתך לחוד וכבר כתבתי למעלה וכו' עכ"ל:

ואני תמה בדברי הרב ז"ל הללו שאם בא להקשות על רש"י ז"ל שכתב דלא מיטרפה בהו והרי ללישנא קמא בהמה נמי מיטרפה הא פשיטא דלא קשיא ולא מידי דעיקר מה דפליגי הרב בעל העיטור וסייעתו אי כלישנא קמא או בתרא לאו בדר' עוירא נחלקו דהא בלא"ה איפסקא הלכתא לעיל דלא כר' עוירא רק דוקא בסומכי' ולא אישתייר כעובי דינר היא דטרפה והשתא פשיטא דלפי ההלכה אין כאן קושיא ממתניתין כלל וכלל אפילו לא נחלק בין ניקב לנחתך כלל דמתניתין שחתך בקולשי' או בסומכי' ונשאר כעובי דינר זהב וא"כ שפיר בהמה מותרת רק דאנן מספקא לן להלכה אי נחתך בסומכי' כיון דללישנא בתרא אפילו לר' עוירא בנחתך כשר בכל מקום ה"ה לדידן וכ"ש הוא דהא אנן מקלינן טפי מר' עוירא או דלא קי"ל רק כלישנא קמא דלעיל א"כ בסומכי' אפילו נחתך טרפה אפילו לדידן אבל ודאי יפה פירש"י ז"ל להלכה דבמתניתין לא מיטרפה בהמה ולא תירצו לעיל איידי רק לר' עוירא ולא לדידן דלית הלכתא כוותי' ואם בא הרשב"א ז"ל להקשות על רש"י ז"ל דמ"מ היכי דייק הך דיוקא במתניתין דקתני טחול וכליות דוקא משום דבהא לא מיטרפה בהמה דהא בגמרא תירצו לעיל בחד תירוץ דבהמה נמי אסורה ואיידי רישא קתני אסור א"כ אי דקדוקו של רש"י דקדוק יקשה על תירוץ זה דלמה נקט טחול וכליות דוקא הא טובא איכא בני מעיים שבה וע"כ דהאי לאו דיוקא הוא וכיון דבגמרא לא חשו להך דיוקא למה דאיק לה רש"י ז"ל. הא ודאי קושיא היא אבל לא הועיל הרשב"א ז"ל במה שאמר דסובר כתירוץ בתרא דאטו תירוץ בתרא דאיק להך דיוקא טפי מתירוץ קמא דעכ"פ מוכח מתירוץ קמא דהאי דיוקא לאו כלום הוא ולמה דייק לי' רש"י ז"ל אמנם עיקר הך סוגי' דלעיל תמוה בלא"ה וכבר הארכתי בזה לעיל בביאור סוגי' הנ"ל ועלו גם דברי רש"י ז"ל כהוגן לשתי הלשונות עיי"ש:

בגמרא מ"ט דאמר קרא וכו' כיון שיצא וכו' יש לתמוה מה זה טעם אטו עולא דסובר אבר עצמו מותר אינו מודה דבלא החזירו אסור וע"כ מהך ובשר בשדה ומה זה טעם לאסור אפילו החזירה ובאמת שהתוס' בד"ה בהמה הרגישו בזה וכתבו דהכוונה כמו שדרשו לקמן (דף ע"ב) כטרפה מה טריפה כיון שנטרפה אין לה תקנה אף בשר שיצא חוץ למחיצה אין לו תקנה כלל אפילו החזירה ואפשר דמהאי טעמא זכר רש"י ז"ל ג"כ דקדשים שיצאו ילפינן נמי מהאי קרא והיינו כמו דבקדשים לא מהני חזרה ובודאי נפסלו ביוצא לעולם כמו כן אבר היוצא שוב לא מהני לי' חזרה:

אלא שאני תמה שהרי ע"כ אבר היוצא לא דמי לטריפה שהרי יש לו תקנה לעכל הבהמה או לעשותה טריפה דאז יש לולד היתר בשחיטת עצמו ואפילו למאן דאמר דשחיטת ולד טריפה אינה מתרת לאבר היוצא היינו דוקא בשחיטת ולד טריפה כיון דשחיטת אמו מהניא לעובר להוציאו מידי נבלה הוי לה מחיצה לאסור אבר היוצא מן העובר אבל בנתנבלה ליכא למ"ד שלא יהא האבר ג"כ ניתר בשחיטת הולד עצמו א"כ הכא נמי ע"כ יש לאבר הזה תקנה ואינו כטריפה:

והי' נראה לי לומר דהיינו דוקא אי נטרפה אמו או נתנבלה