תפארת יעקב על חולין חלק ב קעז

הא הך וצריך לומר לעולם צ"ל כן אפי' לפי' התוס', גם הך וכי פריך וכו' לכ"ע צ"ל דהאמת מתרץ ואין הפרש בין פירש"י להתוס' רק דלרש"י לא פליגי ולהתוס' פליגי, גם קשה למאן דדריש כללי ופרטי מנין לו להתיר חריצין ונעיצין שאינן נובעין אפי' אין עצורין כיון דעיקר הוא משום תאכלו מאי אהני והרי אהני להנך דעצורין ככלים אפילו גדלין על גב קרקע אבל אין עצורין מנא לן, ונ"ל דכוונתם דלפי' רש"י פליגי אי כלל קמא דוקא או כלל בתרא דוקא ולכך לא צריך לתנא דבי ר"י תאכלו רק אי דרשינן ריבה ומיעט וריבה ולא אי הוי דרשינן כלל ופרט וכלל, והשתא ממילא ע"כ דהך ת"ק כלל בתרא דוקא ס"ל וכי פריך הוי מצי לשנויי כלל קמא דוקא ס"ל רק דהאמת נקט ולזה חדשו התוס' דלא מיירי הכא כלל בהך פלוגתא אי כלל קמא דוקא או בתרא ולכ"ע י"ל דאזלינן לחומרא ויש לומר כך וי"ל כך ודוקא בעלמא דפליגי אי כלל קמא דוקא או בתרא היינו בכלל ופרט וכלל גמור אבל כיון ששני הכללות סמוכין זה לזה אף דהטל פרט ביניהם מ"מ אין דין קדימה לשום כלל רק אזלינן לחומרא כל דליכא קרא המורה לנו לדרוש אותו לקולא, ותנא דבי ר"י סובר באמת שאין זה כלל ופרט וכלל כיון דסמיכי וממילא יש לנו עוד דרך ממוצע חריצין שאינן נובעין דאסורין כיון שאין עצורים ככלים אבל ת"ק דס"ל דסמיכי נמי הוי כלל ופרט וכלל א"כ אין לנו רק אי כללא קמא דוקא או בתרא א"כ א"א לומר רק או מים הגדלים על גבי קרקע או מים נובעין א"כ אי איפשר לאסור חריצין ונעיצין שאינן נובעין כל שאנו מתירין בורות, והשתא אין צורך לומר דהך תנא דלעיל סובר כללא בתרא דוקא רק איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ובא הכתוב תאכלו לגלות כיצד נדרוש, ומעתה בין תבין כי מה שתמהו מהרש"א ומהר"ם שיף לעיל בתוס' בד"ה אימא הכל לק"מ לפי שיטת התוס' כאן דבשני כללים הסמוכים לכ"ע לא שייך כלל קמא דוקא או בתרא רק דדנין להחמיר כל כמה דליכא קרא להקל ונמצאו דברי התוס' ברורים על אופניהם:

ע"ב בגמ' לא אידי ואידי באיביה הא בפירי הא באילנא. נ"ל דהך באילנא היינו באותו העוקץ שכורתין אותו עם הפרי וס"ד דחשיב כפירי והיינו דקתני בעקרי זיתים, מיהו יש לדקדק כיון דהשתא ס"ל דאפי' במחובר כל שלא יצא לחוץ מותר ומ"מ באילנא אסור דהוי שורץ על הארץ א"כ ממילא היכי קאמר דיקא נמי והיינו דלא כשמואל הא שפיר י"ל כשמואל והא והא בתלוש ודוקא בפירי מותר אבל באילנא אפי' תלוש אסור דהוי שורץ על הארץ, וצ"ל דלא בא לומר רק דע"כ ליכא סייעתא לשמואל כיון דקתני בעקרי זיתים ש"מ דבאילנא הוא וממילא ליכא סייעתא אבל מ"מ פשיטא דאין מזה קושיא לשמואל להוכיח דוקא באילן אבל בפרי מותר אפי' מחובר דפשיטא שיש לומר דהכל בתלוש מיירי, ועמ"ש בתוס' בד"ה דיקא:

שם פירשה ומתה. פירש"י או דילמא לא בעינן שריצה ויש להבין הא בוודאי בעינן שריצה דכך פירש לעיל בקישות באיביה משום דמהלכת בקישות, וצ"ל בכוונתו דס"ד דהא דכתיב שרץ השורץ על הארץ כל ששרץ והוא על הארץ אסור אף ששרץ קודם שהיה על הארץ ולא מפקינן רק אי שרץ ולא היה על הארץ כלל או דילמא דבעינן שישרוץ על הארץ דוקא והיינו דמיבעיא ליה בפירשה ומתה דמעיקרא שרץ והשתא על הארץ הוא אי אסור או מותר, מיהו יש לדקדק לפי זה דהו"ל למיבעי במת תוך הפרי ונפל על הארץ דכיון שכבר שרץ והוא על הארץ אסור וכן פירשו הרי"ף והרמב"ם באמת, ונ"ל דסובר רש"י ז"ל אף דכל מה שאסרה תורה בטמאים אסורין בחיים ובמותם מ"מ דוקא מי שהיה אסור בחיים נשאר באיסורו אחר מיתה אבל מה שהיה מותר בחיים רק אחר מיתה יתחיל האיסור לא שמענו הילכך דוקא בפירש חי על הארץ וקודם ששרץ מת שפיר מיבעיא לן דכבר נאסר משנפל על הארץ מכח ששרץ קודם וכשמת נשאר באיסורו אבל כשמת קודם שנפל לארץ וכ"ש כשמת בפרי דלא היה עליו איסור מחיים כלל בוודאי לא נאסר בנפילתו לארץ, והא דמיבעיא לן במתה ולא בעדיין חי על הארץ רק לא שרץ דאורחיה דמילתא קתני דכיון שכבר שרץ בפרי אי היה חי על הארץ מסתמא היה שורץ רק כיון שמת תיכף לא שרץ:

שם לאויר העולם מהו. פירש"י את"ל פירשה ומתה מותרת שאינה ראויה לרחוש אבל קלטה מאויר דראויה לרחוש מהו, ואיכא למידק דמעיקרא בד"ה אידי ואידי באיביה פירש"י דכל כמה דלא נפקא לאויר לאו שרץ השורץ על הארץ הוא משמע דאי נפקא לאויר לכ"ע הוי שרץ והרי השתא מספקא לן אפי' קלטה מאויר, ונראה דדוקא בתלוש הוא דמיבעיא לן דכיון דהפרי תלוש בעינן שישרוץ על הארץ אבל כשהפרי מחובר אפי' אי לא ס"ל כשמואל מ"מ היינו בתוך הפרי ממש אבל אי יצא לחוץ לאויר אפי' רוחש על הפרי הוי שורץ על הארץ כיון שהפרי מחובר והוא רוחש עליו מבחוץ רק כשלא ראה את האויר כלל והוא רוחש מבפנים לא מיקרי על הארץ כיון שאינו רואה את האויר, מיהו יש לדקדק במה שפירש לעיל בד"ה באיביה אבל אם התליעה לאחר מכן מותרת עד שתצא לאויר והרי באויר מיבעיא לן הכא וצ"ל דכוונתו דמותרת לכ"ע משא"כ ביוצאת לאויר מיבעיא לן לקמן ואינו ברור להתיר:

שם לגג תמרה מהו לגג גרעינתא מהו מתמרה לתמרה מהו. פי' רש"י כל תולעים מגרעינות הפרי הם גדלים, ולפי דרכו למה ליה למיבעי לגג תמרה הוה ליה למיבעי שיצא מן הגרעין לגוף התמרה כיון דדבר אחר הוא אסור כיון דאפי' לגג גרעין מיבעיא ליה, אבל נ"ל דדוקא פרי שמתליע במחובר דרך התולע להיות גדל בגרעין אבל פרי שמתליע בתלוש הבשר של הפרי מתליע ואין דרך הגרעין להתליע כלל הילכך שפיר מיבעיא ליה אי יצא מן בשר התמרה לחוץ על קליפת התמרה והדר בעי אי נכנס לפנים מן הבשר על הגרעין והדר בעי אפשר לבשר אחר, וכן משמע לי בהדיא מתוך לשון הרמב"ם ז"ל בזה שכתב או שנכנס לפנים על הגרעין רק שיש לדקדק שהשמיט הרמב"ם לגג תמרה ואיפשר דכ"ש הוא כיון דלפנים הוי פירש כ"ש לחוץ ומ"מ מתמרה לתמרה הוצרך להזכיר כיון שהוא מאוכל לאוכל ודו"ק, ויתר הדברים בענין קוקייאני ודרנים יתבאר בתוס' בד"ה קוקייאני ובד"ה לרבות מה שיש לדון בזה. שם לויתן דג טהור הוא שנאמר גאוה אפיקי מגינים תחתיו חדודי חרש אפיקי מגינים אלו קשקשים שבו תחתיו חדודי חרש אלו סנפירין שפורח בהן. איכא למידק כיון דקרא לא כתיב קשקשת רק אנן מפרשינן אפיקי מגינים אלו קשקשים א"כ פשיטא דליכא למיטעי דהיינו סנפירין א"כ תחתיו חדודי חרש שהביא למה לי כיון דיש לו קשקשים דג טהור הוא דכללא הוא כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ונ"ל דאיכא למימר דוודאי נמסר למשה מסיני שאם ימצא דג בקשקשת אין צריך לחוש על סנפיר דוודאי יש לו אבל פשיטא שיש לומר דלויתן אין לו סנפיר דפשיטא דאין לחוש על דג שמא לויתן הוא ושפיר יש לומר דלויתן טמא ואין לו סנפיר קמ"ל דטהור הוא דיש לו שניהם, וממה שאמרו דעתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן אין להוכיח שהוא טהור דלעתיד לבוא שאני והוראת שעה היא שהרי ישחוט הבהמות בסנפיריו ושחיטה פסולה הוא והוי נבלה ומ"מ הוראת שעה תהא לאוכלו וס"ד דה"ה לויתן קמ"ל דבאמת דג טהור הוא:

בתוס' בד"ה דיקא נמי מכאן מדקדק ר"ת וכו'. דבריהם תמוהין לפע"ד דפשיטא דהך דיקא נמי אינה ראיה לסתור דברי שמואל בהוכחה רק שהוא הוכחה שאין להביא סייעתא לשמואל דע"כ הך ברייתא באילנא אבל פשיטא דליכא קושיא לשמואל דאטו יש הכרח דהא והא באיביה הא י"ל הא והא בתלוש דכמו לענין מחובר מחלקינן אף דבפרי מותר באילן אסור ה"ה בתלוש יש לחלק כך ושפיר יש לומר דמחובר אסור ואדרבא מאיזה צד נפרש באילנא במחובר כיון דבאמת אפי' בתלוש אסור כיון שאינו בפרי הוי שרץ השורץ על הארץ והרי לעיל ביבחושין שסיננן אסורין משום שרץ השורץ על הארץ אף שאינן על הארץ ממש וע"כ כל שאינן בתוך המים הוי כמו על הארץ וה"ה באילן תלוש וזה ברור:

בד"ה קוקיאני אסירי פי' בקונט' וכו' וקשיא לר"ת דלאידך לישנא דשרי תיקשי ליה מברייתא דבסמוך וכו'. דבריהם צ"ע לפע"ד דלמה להו להקשות להך לישנא דשרי דלכלהו קשיא דע"כ לא פליגי אלא דמר סבר מיניה גבלי ומר סבר דמינם ניים ועיילי ליה באוסיה והלכתא נמי איפסק מהאי טעמא, והשתא תיקשי אפילו אי מיני' קא גבלי אסירי מברייתא דלקמן משום דלא מישתרי בשחיטה, אבל באמת נ"ל דלא קשיא כלל לפירש"י דשאני תולעים שבפנים בריאה וכבד דניתרין הן בשחיטה כמו כל הנמצא בבהמה ואף דדמות יונה אינו ניתר היינו בעובר דמעלמא אתי אבל תולעים דמגופה באו מישתרי בשחיטה אבל תולעים שבין עור לבשר הוי כמו שהן בחוץ וכיון שהם חיים בפני עצמן אינן נתרין בשחיטת הבהמה דלא מיקרי כל בבהמה כיון שהם חוצה לה הילכך דוקא דגים מותרין דנבראו בהיתר ושחיטה לא בעינן וכיון שלא פירשו מותרין אבל תולעים שבבהמה בין עור לבשר אפי' לא פירשו אסורין דנבראו באיסור ושחיטה של בהמה לא מהניא בהו כיון שהם חוץ לגופה אבל תולעים שבריאה ניתרין הן בשחיטה כמו כל הנמצא בבהמה ומ"מ אי פירשו על הארץ אסורין אח"כ משום שרץ השורץ על הארץ דאפי' גבלי מדבר שאינו טעון שחיטה חוזרין לאיסורן על הארץ אבל כל כמה שלא פירשו אף שגבלו באיסור ניתרין הן כשהותר הכבד והריאה כנ"ל, ועמ"ש בסמוך:

בד"ה לרבות דרנים שבבהמה וא"ת ותיפוק ליה וכו'. ולדעתי יש ליישב בלא"ה דדוקא דבר הטעון שחיטה כגון דמות יונה אמרינן כשנמצא בבהמה כיון שאין לו פרסה לא הותר בשחיטה אבל דרנים לאו בני שחיטה נינהו כלל כמו דגים וחגבים רק שרץ השורץ על הארץ אסרה תורה ולא מהני שחיטה ומה שאינו שורץ על הארץ לא בעי שחיטה הילכך שפיר ס"ד דדרנים הללו כיון שאינו שרץ השורץ על הארץ מותרין קמ"ל כיון דקא גבלי באיסור אסורין דבהמה עצמה קודם שחיטה אסורה וקא גבלי באיסור ובשחיטה לא הותרו דלאו בני שחיטה נינהו כלל וזה ברור:

סליק פרק אלו טרפות בס"ד