תפארת יעקב על חולין חלק ב קעו

בסתום לא התיר רק בכלים, והדבר תמוה דלמה במפורש יש במשמע טפי רק היתר כלים מבסתום עד שהוצרך ללמוד סתום מן המפורש, ולהנ"ל ניחא כיון דמסיק לקמן דסתום הוי קרא קמא ומפורש הוי קרא בתרא והשתא ע"כ מפורש זה לא נכתב רק משום דלולא המפורש הוי מפרשינן קרא קמא לאיסורא וע"כ תאכלו להיתר בורות ולא הוי ידעינן היתר כלים ובא מפורש להתיר כלים א"כ כמו דמפורש ע"כ אתי להיתר כלים כמו כן סתום דבא להורות דאפי' עשה ליכא מ"מ אינו רק להיתר כלים, ומ"מ גם להך מ"ד דמפרש קרא מפורש ובתרא סתום ג"כ אתי שפיר כמ"ש לעיל בגמרא:

בד"ה לא ס"ד תימא מאי ראיה הוא זו וכו'. ולדעתי יש לתמוה על תמיהתם דהא מה"ט בעי התנא סתום ומפורש והיינו דמקרא קמא הוי ס"ד לדרוש לאיסור כפשטא דקרא ומאיזה צד נדרוש להיתר לדיוקא קמ"ל בתרא לדרוש להיתר ואס"ד בתרא לדיוקא ולאיסור למה לי בתרא בקמא בלבד בוודאי נדרוש כפשטא לאיסור דמאיזה צד נדרוש לדיוקא להקל לאפוקי מפשטיה, והשתא ניחא נמי מה שהקשו בסוף דבריהם דלמה לי להתיר בכלים מקרא דיש לו לישתוק מיניה ואתי מאין לו ולהנ"ל ניחא דמאין לו בלבד הוי מפרשינן לדיוקא להחמיר כקושייתם כאן לכך צריך יש לו ג"כ להורות אסיפא דלהתיר אתי והיינו סתם ומפורש דחד קרא סתם וחד מפורש:

דף ס"ו ע"א בגמ' א"כ תאכלו מאי אהני ליה. איכא למידק מנ"ל למימר מה הפרט מפורש מים נובעין דילמא אפי' אינם נובעין ומאי מיעט בורות דעצורים ככלים אבל חריצין שאינם נובעים ג"כ אסורים כיון שאינן עצורים ככלים ומדנקט מה הפרט מפורש מים נובעין משמע דכל שאינן נובעין מיעט להיתרא ואפי' אינן עצורים ככלים, ונ"ל דוודאי כל כלל ופרט וכלל אין לנו לומר רק או כללא קמא דוקא או בתרא דוקא והשתא אי קמא דוקא אין לנו לומר רק מים נובעין ואי בתרא דוקא אין לנו לומר רק גדלים על גבי קרקע ואי לאו תאכלו הוי דרשינן להחמיר דבתרא דוקא קמ"ל תאכלו דקמא דוקא וממילא דרשינן מים נובעין, ועמ"ש בתוס' בד"ה במים:

שם ואיפוך אנא. פירש"י כיון דלאו טעמא יהיב למילתא כשאר כעין פרט וכו', נתכוין בזה ליישב קושיית התוס' דלמה לא קאמר לפי שהם נובעין דזה לא שייך רק אי ילפינן כעין הפרט אבל בריבה ומיעט וריבה לא שייך זה רק לענין עצורים ככלים קאמר שפיר כיון דעצורים ככלים לא דמי לפרט כלל והוי להו כלים ממש, אמנם הרי"ף הביא כל השקלא וטריא עם ברייתא דתני מתתיה ולכאורה לפירש"י אין צורך להעתיק שקלא וטריא זו דאין נ"מ מידי לדינא בזה, ומזה נראה דהיה מפרש דסובר מתתיה דחריצין ונעיצין שאין נובעין נמי אסורין כיון שאינן עצורים ככלים ודוקא בורות דעצורים ככלים מותרין ולכך זכר דברי מתתיה, וזהו דלא כהרא"ש שכתב דאפילו לפי' התוס' הלכה כתנא דבי רב דמהרי"ף הנ"ל מוכח דס"ל כדברי התוס' דלא כפירש"י ופוסק הלכה כדתני מתתיה ועכ"פ הוי ספק דאל"כ לא היה הרי"ף מביא כל השקלא וטריא וזה ברור:

שם מיניה הוא דקא מישתרי כלים. יש לדקדק הא מסיפא נמי אישתרי כלים ולמה הוי סיפא סתום, ולכאורה נראה משום דמסיפא לא שמענו רק לאפוקי מלאו אבל אכתי י"ל דאיכא איסורא אבל מרישא שמענו לאפוקי אפילו מעשה ומישתרי לגמרי, וראיתי למהרש"א שכתב ג"כ כך אבל קשה בעיני שלא הוזכר בגמרא דבר זה של לאו גרידא והיכי שייך שיסמכו לומר בפשיטות דמיניה הוא דמישתרי כלים ולא יזכירו עיקר הכוונה דהיתר גמור שמענו מרישא:

ונראה לי לפי מה שכתבתי לעיל בתוס' בד"ה לא ס"ד ליישב קושיית התוס' דילמא סיפא לאיסורא, משום דא"כ למה לי סיפא הא רישא בלבד מסתמא נדרוש לאיסורא דמאיזה צד נדרוש לדיוקא להקל והשתא שפיר קאמר דמרישא הוא דמישתרי כלים דסיפא י"ל לדיוקא לאיסור אבל ברישא בלבד ליכא למימר לאיסור כיון דכתיב תאכלו רק הש"ס מקשה לעיל שפיר אימא לאיסורא דהיינו אי תאכלו מורה על היתר כלים מנ"ל לרבות בורות שיחין ומערות ולכך צריך סיפא ג"כ דאז דרשי' מתאכלו לרבו' בורות שיחין ומערות אבל היתר כלים גופייהו שפיר הוי רישא מפורש דע"כ היתרא עכ"פ לכלים אתי מכח תאכלו אבל בסיפא דליכא קרא לולא הרישא הוי דרשינן לדיוקא לאיסורא דהוי להחמיר, ואולי הני תרי אמוראי דפליגי הכא הי סתום והי מפורש פליגי במ"ש התוס' לעיל בד"ה ואימא שהקשו תאכלו מאי אהני ליה והוצרכו לתרץ דיש לדרוש תאכלו אפי' אי דרשי' לאיסורא והשתא הך מ"ד הכא דרישא סתום וסיפא מפורש ס"ל כתירוץ התוס', והשתא מרישא אין כאן היתר כלים כלל דיש לדרוש לאיסור ותאכלו כמו שתירצו התוס' הנ"ל, ומ"ד רישא מפורש סובר דכל דכתיב תאכלו ליכא למידרש לאיסור כלל רק מ"מ צריך סיפא להיתר כלים כדי שנוכל לדרוש מתאכלו היתר בורות והשתא הוי שפיר רישא מפורש וסיפא סתום, כנ"ל:

שם לא לישפי איניש שיכרא וכו' והוי עובר משום שרץ השורץ על הארץ. איכא למידק כיון דהיתר תולעים שבכלים ילפינן מכלל ופרט וכלל דדוקא בימים ובנחלים בעי סימנים אבל בכלים אפי' אין לו מותר א"כ מנין לנו לחלק בין יש לו לאין לו כיון דיש לו מותר אפי' פריש על הארץ א"כ אין לו שהותר בכלים ממילא הותר כמו יש לו בימים ונחלים דאפי' פריש מותר ואי משום דילפינן מהך קרא דמייתי כסמוך כל השרץ השורץ על הארץ לרבות יבחושין שסיננן א"כ היכי ס"ד לעיל לומר דאימא לאיסורא הוא דבכלים אפי' אית ליה לא תיכול א"כ הך קרא כל השורץ דמרבה יבחושין שסיננן למה לי הא אפי' כשלא סיננן והן בכלי אסורים מכח שרץ המים ואטו כשסיננן יחזרו להיתר, ונ"ל דהכי מקשה דילמא כלל ופרט לאיסורא הוא דבכלים אפי' יש לו לא תיכול אבל מ"מ פשיטא דאינו רק איסורא בעלמא דהא לא נפיק רק מכלל עשה אותם תאכלו אבל בכלים לא תיכול ואתי קרא דכל השרץ השורץ על הארץ דכל שסיננן עובר בלאו גמור למלקות וזה ברור:

שם ששוחה ושותה ואינו נמנע. הרא"ש הביא יש אומרים דדוקא שוחה אבל לשאוב בכלי ולשתות אסור דילמא פריש וכ' הרא"ש דמכאן ראיה דכל היכא דאי פריש אסור חיישינן דילמא פריש, ולא הבנתי דבריו דא"כ למה לא הביאו מכאן סייעתא לר"ה מדקאמר שוחה ושותה אבל לשאוב בכלי לא ש"מ דחיישינן דילמא פריש [כיון דלאו רביתא הוא כיון ששואב בכלי מן הבור], אלא וודאי דלא דמי כלל להך דקאמר הכא אי הכי במנא נמי דילמא פריש לדפנא דמנא משום דעומדין תדיר בכלי שפיר יש לחוש שמא רחשו על הדופן פעם אחת והוצרך לומר משום דהכי רביתא, וכן בהך דר"ה כיון שמסננן על הקשין פשיטא שיש לחוש שישאר בקשין ליפול לתוכו אבל כאן שנוטל לשתות בכלי לפי שעה ושואב מן המים לא חיישינן לכ"ע דבזו הרגע רחש על הכלי חוץ למים, ומה שדקדקו הנך יש אומרים מדקאמר שוחה ושותה אינו ראיה כלל דוודאי יש להבין מהו הכוונה שאמר ואינו נמנע דפשיטא כיון דאמר ששוחה ושותה פשיטא שאינו נמנע וברור דהכוונה משום שיש למנוע מלשתות התולעים שבמים כשרואה אותם משום בל תשקצו ואפי' מי שדעתו יפה יש לו למנוע משום מראית העין ולכך אמר שוחה ושותה ואינו נמנע דכיון שאינו רואה התולעים לפניו יכול לשתות מן המים ואינו מונע משום בל תשקצו אבל לשאוב בכלי ולשתו' כשיראה אותם להדיא פעמים יש למנוע משום מיאוס, תדע דהא סתמא קתני שוחה ושותה ואי דבכלי אסור משום דילמא פריש לא הוי ליה למיסתם דהא חזינן דר"ה עצמו לא אסר רק בלילה אבל ביום לא חיישינן דילמא פריש ואינו רואה א"כ ביום א"צ לשחות ולשתו' ואטו הך ברייתא מיירי בלילה וע"כ כמו שכתבתי כנ"ל:

שם וליחוש דילמא פריש לדפנא וכו' אלא היינו רביתיה ה"נ היינו רביתיה. תמוה לי דכפי הנראה דזהו מילתא דפשיטא לי' דראוי לחוש דילמא פריש לדפנא עד שמזה מכריח דהיינו רביתיה לסלק קושיית המקשה אי הכי במנא נמי ניחוש א"כ תיקשי מה היה כוונת המקשן שהקשה לר"ה אי הכי ומה בא להכריח מכח זה דתיקשי ליה בלי ר"ה ניחוש במנא דילמא פריש ובהכרח דהמקש' דייק דע"כ לא חיישינן דילמא פריש דאל"כ במנא נמי ניחוש או דאפי' פריש רוצה להכריח דמותר א"כ היכי קאמר מנא תימרא להכריח תירוצו דהיינו רביתיה דאדרבא מהא ג"כ מוכח דלא כר"ה דאל"כ היכי מותר בבורות שיחין ומערות. ומה נ"מ אי מקשה אי הכי במנא נמי ניחוש או אי הוי מקשה אי הכי בבורות נמי ניחוש ועכ"פ איזה הכרח יש לו מהך דבורות נגד המקשה אי הכי ודו"ק, ונ"ל דוודאי לכ"ע אי פריש אסור וכן ראוי לחוש דילמא פריש רק המקשה היה סובר דלא מיקרי פריש רק על הארץ אבל מה דפריש על הקשין וחזר לא מיקרי פריש כיון שלא היה על הארץ והיינו דמקשה אי הכי במנא נמי ניחוש דילמא פריש לדפנא דמנא וע"כ דכל שלא פירש על הארץ לא מיקרי פריש ועכ"פ בחזר מותר, ואהא מייתי ראיה דהא חזינן בבורות דדופן הבור הוא על הארץ ממש והא פשיטא דהוי פריש לכ"ע ומ"מ לא חיישינן ש"מ דהיינו רביתיה א"כ ממילא ממנא ג"כ אין ראיה ושפיר י"ל דהוי פריש כה"ג רק משום דהיינו רביתיה לא איכפת לן פריש זה כנ"ל, ועמ"ש בסמוך:

שם תניא דמסייע לך כל השרץ השורץ על הארץ לרבות יבחושין שסיננן טעמא דסיננן הא לא סיננן שרי. לכאורה תמוה דהא ר"ה איסורא קאמר דאסור לעשות כן באורתא דילמא פריש לקשין ומה זה שסיים טעמא דסיננן הא לא סיננן שרי, ועוד דאפי' לאיסורא לא ידענא מאי סייעתא איכא אטו לא ידע כלל דפריש אסור ור"ה חידש דפריש אסור והרי הברייתא אומרת ששוחה ושותה אבל לא יטול השרץ בידו מתוך המים ויאכלנו ואי אפי' יצא על הארץ מותר הו"ל לומר מנין שאפי' מה שנמצא בבורות מותר כיון דמותר לאכול השרץ בלבדו בלי מים כלל ולא חידש ר"ה רק לחוש דילמא פריש על הקשין ומנין לנו מהך ברייתא דחיישינן לזה והברייתא לא באה לומר רק אי פריש אסור לכן ברור דמזה ראיה למה שכתבתי מקודם דעיקר חידושא דר"ה דהמקשה שהקשה עליו היה סובר דוודאי כל דאי פריש אסור ראוי לחוש דילמא פריש וע"כ דלכך במנא מותר משום דזה לא מיקרי פריש רק אי פירש על הארץ א"כ ממילא ליתא לדינו של ר"ה ור"ה סובר דכה"ג גם כן הוי פריש אפי' שלא על הארץ ובמנא שאני דהיינו רביתיה והיינו דמייתי הני תרתי מהך ברייתא דבלא סיננן מותר ולא חיישינן דפירש ומ"מ בסיננן אסור אלמא דמה שפירש בסינון מיקרי פריש ומ"מ בלא סינן מותר דהיינו רביתיה ולא חיישינן דפריש אדופן דמחמת דהיינו רביתיה לא מיקרי פריש כנ"ל:

בתוס' בד"ה במים במים פי' בקונטר' וכו' וצ"ל וכו' וכי פריך וכו' לכך נראה וכו' דבריהם צריכין ביאור דמה ענין זה לפירש"י