תפארת יעקב על חולין חלק ב קעה

וכ"ש בתרתי ממילא י"ל דסיפא נמי אל תאכל את שאין לו ג"כ הכוונה כל שאין לו שניהם לא יאכל אפי' יש לו אחד דמאיזה צד נחלק בין הלאו והעשה וכיון דלענין לעבור בעשה ע"כ אפי' יש לו אחד עובר כמו כן הלאו עובר אפי' יש לו אחד כיון שאין לו שניהם, כנ"ל:

שם הואיל והתיר במפורש והתיר בסתום וכו'. לשון זה תמוה מאד לכאורה דמה נ"מ בזה אי התיר בסתום ובמפורש או שלא היה כאן רק היתר אחד, גם היכי קאמר מה כשהתיר במפורש לא התיר רק בכלים וכו' דהיכי הוי ס"ד שיהא חלוק סתום ממפורש והא פשיטא שלא יסתור הכתוב עצמו כיון שהסתם והמפורש על דבר אחד נכתב ועכ"פ מי לא הוי סגי להו לומר שיכול הואיל ולא מצינו היתר רק לכלים מנין לרבות בורות שיחין ומערות כתיב תאכלו וצ"ע לכאורה, ועוד יש לדקדק שהרי על כרחנו אנו צריכין לומר שיש במשמע במפורש טפי שאינו מתיר רק כלים מבסתם שהרי הוא לומד מה במפורש לא התיר רק בכלים אף בסתם לא התיר רק בכלים הרי דלמד סתם מן המפורש והשתא הא נחלקו לקמן בגמרא איזה קרא הוא סתם ואיזה מפורש ומר אמר קרא דיש לו מפורש וקרא דאין לו סתם ומר אמר בהיפוך וכל אחד נותן טעם לדבריו וא"כ אנו צריכין ליתן טעם למה למר מוכח טפי מקרא דיש לו דאינו מתיר רק כלים ולמד אין לו מיש לו ולמר ע"כ הוא בהיפוך דמקרא דאין לו אין להתיר רק כלים ולמד יש לו מאין לו ולא זכרו בזה שום סברא מה נשתנה הדבר למר יש לו מורה טפי רק כלים ולמר אין לו:

ומה שנ"ל בזה הוא דוודאי הני תרי קראי צריכי דאפי' מפורש לא סגי דאל"כ למה לי קרא דסתום וע"כ דתרווייהו צריכי רק מר מפרש סתם היינו יש לו משום דמהא בלבד הוי מפרשינן קרא לאסור כלים אפי' יש לו רק מכח קרא דאין לו ידעינן דיש לו להיתרא אתי וקרא דאין לו מפורש להיתר ואף דבהא לא סגי דלא ידעינן רק דאינו עובר בלאו אבל מ"מ איסורא איכא מ"מ הוי אין לו מפורש יותר מיש לו ומר ס"ל כיון דמקרא דאין לו ליכא היתרא רק שלא יעבור בלאו מיקרי סתם דהיתר גמור לא ידענו רק מיש לו, ואף דיש לו הוי מצינן לפרושי איסור מ"מ לא הוי אין לו רק גילוי מילתא אבל יש לו הוי קרא מפורש להיתר גמור אבל עכ"פ לתרווייהו בעינן תרווייהו דוקא להיתר כלים והיינו דקאמר הואיל והתיר בסתום והתיר במפורש הרי שהי' מצריך קרא מפורש לגלות על הסתם דאל"כ הוי ראוי לפרשו להחמיר דהיינו אי סתם הוי יש לו היינו מפרשים כלים לאיסור אפילו יש לו ולכך גלי קרא מפורש להתיר א"כ פשיטא שאין ללמוד מן המפורש רק מה שנתפרש דהא חזינן דרצה הכתוב לגלות מפורש שאין ללמוד מן הסתם כל שיש לפרשו להחמיר א"כ אפי' מן המפורש אין ללמוד רק היתר כלים שלא נתפרש יותר א"כ ממילא אף דכתיב סתם ג"כ חוץ המפורש לפי שעדיין חסר לנו קצת מן המפורש ובא סתם ללמד עליו להשלים הכל אבל פשיטא שאין ללמוד רק כלים כיון דגם היתר כלים צריך השלמה מסתם וכמו שא"א ללמוד מן המפורש רק מה שנתפרש כך אין ללמוד מן הסתם רק מה דמוכח מיניה בהכרח דהיינו כלים כיון דלהיתר כלים ג"כ אינו מיותר וצריך להשלים להיתר כלים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ועמ"ש בתוס' בד"ה ואימא:

שם ואימא בימים ובנחלים דאית ליה אכול אבל בכלים אפילו אית ליה לא תיכול. תמוה לי היכי ס"ד דאפילו אית ליה לא תיכול אטו בהמים שבכלים נברא דג בסנפיר וקשקשת בריה חדש' הא פשיטא דכל דגים טהורים מולידין ואינן נבראין מחדש רק תולעים יש שנבראו ואין פרין ורבין כלל אבל דג עם סנפיר וקשקשת היכי יעלה על הדעת שיתחדש בריאתו במים שבכלים ואי יולד מאמו הדגה הרי ע"כ מין דג טהור הוא דהא בא בהכרח מימים ונחלים ולא נבראו הדגים במים שבכלים, ובוודאי ליכא למימר דס"ד שלא הותר שרץ המים בסימני' רק כשהוא במים בימים ונחלים אבל כל שפירש לכלי אסור כמו שמצינו בתולעים דפירשו אסורין ולא פירשו מותרין, אבל הא ליתא דא"כ לא יהא היתר לאכול הדג רק בעודו במים שכל שנטלו מן המים לביתו הרי פירש מן הימים ונחלים ודברים אלו בטילים:

ומזה נ"ל ראיה ברורה למש"כ לעיל בתוס' בד"ה שריקמה שלא אמרו היוצא מן הטמא טמא ומן הטהור טהור רק במה שיוצא מתמצית הגוף כגון חלב ומי רגלים של חמור וכדומה אבל בריה הנולד הוא בפני עצמו בריה ואינו חלק מהאם כלל ומה שאסור כשהוא טמא הוא מחמת עצמו שהוא גמל חמור וכדומה ולא מחמת אמו וכן שור מותר מצד שהוא שור לא מצד שאמו פרה והא דמתירין גמל הנולד מן הפרה ואוסרין שור הנולד מן הגמלה הוא משום דאותו גמל אינו גמל רק שור הוא ונדמה לגמל שא"א שיולד גמל מן הפרה וכן להיפוך גמל הוא אלא שנדמה לשור בסימנים וכל שנולד מן האם מינא דאמו הוא אלא שנדמה, ומה שאמרו שם שכל היוצא מן הטמא טמא הקשו על זה בבכורות ותירצו דלסימנא בעלמא אמרו שלא נטעה לידע דבתר מינא דאימא שדינן ליה אבל ההיתר והאיסור הוא מחמת עצמו לפי שהוא שור ולפי שהוא גמל והיינו דקאמר הכא ואימא דאי השריץ דג ביצים בכלים ונברא בה דג מ"מ טמא שלא הותר דג בסימנים רק כשנולד בימים ובנחלים אבל כשנולד בכלים אסור דלא שייך להתירו כלל מכח כל היוצא מן הטהור שאין הביצה חלק מעצם הדג רק בפני עצמו הוא בריה ואין להתירו רק לפי שהוא דג טהור בעצמו ושפיר י"ל שלא הותר רק כשנולד בימים ולא בכלים ומה"ט ס"ד דביצת עוף טמא מותר שעדיין אינו עוף טמא ואינה חלק מהאם רק בפני עצמה כמ"ש לעיל באריכות:

שם ואימא במים כלל וכו' נעיצין וחריצין לא וכו' פירש"י וכ"ש בורות ולמה לי תאכלו מכל אשר במים לאתויי בורות להיתרא ע"כ ודבריו צ"ע חדא דהא בלא"ה קשה דתנא לא מרבי רק בורות והא מכלל ופרט מוכח אפילו חריצין ונעיצין, ועוד דמשמע להדיא דהך קושיא אברייתא קאי ולפי פירש"י הקושיא על הכתוב והיכי שייך להקשות על הכתוב ואימא כך עד שיקשה למה לי תאכלו, ותדע דהא חזינן למאי דיליף לה בכלל ופרט וכלל דבעלמא כללא בתרא דוקא כאן גלי קרא תאכלו דקמא דוקא ודוקא מים נובעין א"כ ה"ה לענין אין בכלל אלא מה שבפרט כאן גלי קרא תאכלו דמרבינן כעין הפרט דהיינו נובעין ואפי' חריצין ונעיצין ואיצטריך קרא תאכלו להתיר בורות וכן נמי לקמן לענין ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל ומ"מ מכח קרא דתאכלו לא ריבה רק חריצין ונעיצין אבל בורות וכלים להיתרא ש"מ דכל דכתיב קרא מפקינן ליה מכללא דעלמא א"כ ה"נ מאי קושיא אדרבא מקרא דתאכלו מוכח דלאו דוקא פרט ממש רק אפילו חריצין ונעיצין:

והיה נ"ל לפרש דהתוס' בד"ה ואימא הקשו דמאי פריך דילמא כלים אפי' אית ליה לא תיכול דא"כ תאכלו מאי אהני ובאמת נ"ל דלא קשיא כלל דמה בכך נהי דתאכלו מורה דאין הפי' לאיסור רק לדיוקא להתיר באין לו אבל עכ"פ היכי מוכח מתאכלו לרבות בורות כיון דאיצטריך תאכלו לגלות דלא נימא כלים אפי' אית ליה לא תיכול והשתא ממילא לא קשיא קושיא השניה שהקשו התוס' בד"ה לא ס"ד דמאי ראיה דילמא סיפא דהיינו קרא דאין לו מורה לאפוקי מלאו אבל עשה איכא אפי' ביש לו, ולהנ"ל לק"מ דכיון דכתיב תאכלו ע"כ הכוונה להיתר ולא לאיסור, ולא ס"ל כלל תירוץ התוס' בד"ה ואימא דיש לפרש תאכלו גם אי נימא לאיסור כיון דבלא"ה לק"מ ודו"ק, והשתא לא שייך להקשות דמנא לן מתאכלו להתיר בורות הא צריך דלא נפרש רישא לאיסור עשה אפי' ביש לו דהא ליתא דאי רק לפרושי דלהיתר קא מרבי א"כ למה לי קרא דסיפא הא מקרא דתאכלו וקרא דיש לו שפיר ידענו היתר דאפי' עשה ליכא וע"כ דלכך כתיב קרא דסיפא להורות תאכלו אפי' על בורות שיחין ומערות, והשתא אתי שפיר דמקשה בפשיטות על התנא דברייתא דאימא דהוי כלל ופרט ואין בכלל רק מה שבפרט ולולא קרא תאכלו הוי מפרשינן אין בכלל רק מה שבפרט לאיסורא לא לדיוקא להיתרא ואי דכתיב סיפא היינו לאפוקי מלאו אבל רישא הוי מפרשינן לאיסורא לעבור בעשה קמ"ל תאכלו דרישא להיתרא א"כ ממילא דרשינן אין בכלל אלא מה שבפרט להיתרא ואפילו חריצין ונעיצין ודו"ק, ועמ"ש בתוס' בד"ה ואימא ובד"ה לא ס"ד:

בתוס' בד"ה ואימא בכלים וא"ת א"כ את זה תאכלו מאי אהני ליה י"ל וכו'. דבריהם תמוהין לכאורה חדא בעיקר הקושיא דהא מ"מ מקשה שפיר דאיצטריך תאכלו דלא נימא לאיסורא ומנ"ל להתיר בורות, גם תירוצם אינו מובן כיון דהאי תנא סובר כללא בתר דוקא א"כ בלי תאכלו נפרש מה הפרט מפורש גדלים על גבי קרקע, מיהו בהא אין הכרח דס"ל להאי תנא כללא בתרא דוקא ואיכא למימר דס"ל דדרשינן להחמיר כל היכא דליכא קרא להקל, ועכ"פ אין קושיא על הכתוב אי אשמועינן דלא נימא להחמיר ככללא קמא וכן מוכח להדיא בתוס' בד"ה במים דלפי מסקנתם אין הכרח כלל אי כללא קמא דוקא או בתרא כמו שאבאר שם דבריהם], ולפ"ז שפיר כתבו כאן דהוי דרשינן להחמיר ככללא קמא לכך כתיב קרא להקל ולקמן הוא להיפוך דהוי דרשינן להחמיר כבתרא קמ"ל קרא לדרוש כקמא, וכן דקדקו התוס' כאן בהדיא דדרשינן לאיסורא ולקמן אמרינן בהיפוך דדרשינן להיתרא, אבל מ"מ עדיין יש להקשות כיון דחזינן לעיל דאיכא דדריש כללא בתרא דוקא אפי' לקולא א"כ מנ"ל להקשות כאן אימא בכלים דילמא ס"ל להאי תנא כללא בתרא דוקא אפילו לקולא ותאכלו מאי אהני ליה אבל באמת דברי התוס' נכונים דהך ואימא בכלים לאו קושיא הוא על התנא דנהפוך הוא אי יהא מוכח באמת מקרא קמא היתר כלים היכי קאמר הואיל והתיר במפורש והתיר בסתום דהא חד קרא קמא סגי להיתר כלים, ואי דבא ללמוד בורות שיחין ומערות להיתר הו"ל לומר דמקרא בתרא מוכח בורות דלכלים לא איצטריך דכבר שמענו מרישא אבל היכי קאמר התנא דהני תרי קראי להיתר כלים ותאכלו לבורות שיחין ומערות, וע"כ הך קושיא ואימא בכלים אפי' אית ליה לא תיכול הוא לפרושי מילתא דתנא דלכך צריך תרי קראי להיתר כלים סתום ומפורש משום דמקרא קמא לא הוי דרשינן להיתר רק לאיסור אפי' יש לו לכך צריך גם קרא בתרא, ומבתרא גופיה וודאי לא הוי ידעינן רק דליכא לאו, ועכ"פ הך ואימא הוא לפרושי דברי התנא דבעינן לכלים סתום ומפורש, ואהא קשיא להו לתוס' דמ"מ לא שייך תרי קראי לכלים דמקרא קמא וודאי מוכח היתר כלים דהא כתיב תאכלו ומאי אהני, ואהא תירצו התוס' דסובר האי תנא דדרשינן להחמיר לולא קרא והשתא מקרא קמא שפיר הוי דרשינן לאיסורא ותאכלו אתי להיתר בורות ביש לו לכך בעינן שפיר קרא בתרא להיתר כלים וכיון דכתיב בתרא דשוב ליכא למידרש קרא קמא לאיסור רק להיתר ע"כ תאכלו אתי להיתר בורות באין לו, ולפי דברי התוס' בתירוץ זה מיושב מאד לשון הברייתא הואיל והתיר במפורש והתיר בסתום מה כשהתיר במפורש לא התיר אלא בכלים אף כשהתיר