תפארת יעקב על חולין חלק ב קעד

דמאי קושיא לכתוב קשקשת הא שפיר שמענו דקשקשת לבוש הוא כנ"ל וע"כ דיש מקום לומר בהיפוך ממש דסנפיר היינו הקבועין וקשקשת הפורח בהן, והשתא שפיר הקשו התוס' מנ"ל דבעינן תרווייהו שמא כל חדא סגי לכך כתיב קשקשת וסנפיר, ואי משום דלכתוב סנפיר בלבד הוי נטעה דסנפיר היינו הקבועין בו אבל מה שפורח בהן בלבד לא מהני וזה מוכרח בסוגיא עצמה דיש לטעות כך בהיפוך ג"כ דאל"כ לא הוי מקשה מידי ממאי דקשקשת לבוש הוא כנ"ל, אבל הא וודאי קשיא דלפי מ"ש התוס' לעיל פ"ק גבי איצטריך קרא למעוטי ספיקא לא ידעתי מקום לטעות על סנפיר שהוא הקבועין בו, ועוד ק"ל מנ"ל דבא הכתוב לאשמועינן דקשקשת לבוש הוא בוודאי מקרא לא ידענו כלום רק שחשש הכתוב שלא נטעה להכשיר באותן הפורח בהן בלבד ואי הוי כתיב קשקשת בלבד הוי אמרינן דזהו סנפיר וממילא טהור בסנפיר בלבד קמ"ל סנפיר וקשקשת דעכ"פ א"א להכשיר בחד מינייהו בלבד, ונהי דלא נדע עדיין מהו קשקשת ומהו סנפיר אבל עכ"פ בחד מינייהו לא נכשיר בשום פנים דאל"כ לכתוב אותו שהוא בנמצא בלבדו וע"כ דתרווייהו בעינן, ומזה ג"כ יש ראיה דנוכל לפרש בהיפוך ממש, והשתא אי בא הכתוב לומר שלא נטעה דבחדא מינייהו סגי א"כ אכתי לא ידענו דשמא כל חדא סגי ומ"מ הוצרך לכתוב תרווייהו דאי יכתוב קשקשת שמא נפרש הנך דקבועין בו וסנפיר לחוד לא, ואי יכתוב סנפיר שמא נפרש סנפיר היינו הקבועין בו ובפורח בהן בלבד טמא קמ"ל דבכל חדא טהור וא"כ לא שמענו מכתוב הזה כלום וא"כ לכתוב קשקשת בלבד, ואהא הקשו התוס' בנדה שמא באמת קמ"ל קרא דכל חדא טהור ואי הוי כתיב חדא לא הוי ידעינן וכל זה היפוך הנראה מדברי התוס' לעיל פ"ק, וכבר כתבתי לעיל ליישב עיקר קושיית התוס' שם מהך דהכא אשר מתוך קושיא זו הכריחו דלשון קשקשת הוא משום לשון סכסוך דנופל שפיר על סנפיר עיי"ש:

מיהו אפי' אי נימא דלא כתו' הנ"ל אכתי ק"ל דמאי קשיא ליה והשתא דכ' רחמנא וכו' הא כיון שהיה להם הל"מ זה הכלל כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר א"כ נודע להם בעל פה שכל שיש לו הקבועין בו יש לו אותן הפורח בהן ומאיזה צד נימא דמקרא ידענו, ואי דהקושיא הוא דאי מהלכה קבלו א"כ אכתי משום הא גופא לא לכתוב רק קשקשת דכמו שסמכה תורה על הקבלה בענין כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר כן נדע מהו קשקשת דע"כ נדע מכח הקבלה דא"א שבאה הקבלה בע"פ ג"כ סתום דלא שייך שתסמוך הקבלה על הכתוב בשמואל, אבל יש להקשו' לפ"ז דהו"ל להקשות כך כיון דבאה הקבלה כך למה לי קרא ולמה ליה להזכיר הך דשמואל, ונ"ל דהמקשה מקשה בממ"נ דאי באה הקבלה מפורש דקשקשת הקבועין פשיטא למה לי קרא סנפיר ואי דלא באה הקבלה כך ע"כ היה זה לשון פשוט ביניהם דקשקשת היינו הקבועים כמו שמצינו באמת בשמואל דכתיב ושריון קשקשי' הוא לבוש ש"מ שהיה זה לשון פשוט דאל"כ כיון דחזינן דהכתוב בתורה לא סמך שיהא קשקשת דוקא הקבועין בו מנין לקרותו אח"כ לבוש וע"כ שהי' זה לשון פשוט א"כ למה לי קרא דסנפיר דמלשון עצמו נדע, ואהא משני יגדיל תורה ויאדיר והיינו דוודאי מהלכ' נאמר להם מפורש בע"פ כך באותו הכלל כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ומ"מ כתיב קרא ג"כ מפורש שלא נטעה דיגדיל תורה ויאדיר וכדרך שאמרו מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא והכא נמי אף שממילא הוצרך לומר בע"פ לידע הכלל כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר מ"מ כתיב קרא ג"כ דלא נטעה קשקשת היינו סנפיר ונכשיר סנפיר בלבד:

ובהכי ניחא ג"כ מה דיש להבין דמנא לי' להקשות מהך דשמואל אטו אנן אמרינן דקשקשת אינן הקבועין בו כלל רק הפורח בהן רק דחש קרא דלא נימא דהכל נקרא קשקשת הקבועין והפורח בהן וממילא כיון דבקשקשת אחת או שתים מותר א"כ בסנפיר בלבד מותר שהרי יש לו קשקשת עכ"פ דסנפיר נמי קשקשת הוא וא"כ שפיר קאמר ושריון קשקשי' הוא לבוש דשם היו הקבועין בו, ולהנ"ל ניחא דהמקשה דייק בממה נפשך אי באה הקבלה מפורש אם כן הרי ידענו דשני דברים הם וקשקשת הוא רק הקבועים בו ואי באה הקבלה רק בזה הלשון כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר אם כן אכתי לא ידענו מהו קשקשת ומהו סנפיר וע"כ דקשקשת הוא הלבוש וודאי כדכתיב בשמואל וממילא סנפיר הוא הפורח בהן א"כ מהאי טעמא לא לכתוב סנפיר דמעצמנו נדע כמו שידענו עכשיו, ואהא משני דוודאי ידעו מהקבלה בעל פה הכל ומ"מ כתיב קרא ג"כ דלא נטעה כנ"ל והיינו יגדיל תורה ויאדיר, והשתא שפיר קשקשת היינו לבוש וודאי רק דחשש הכתוב בעצמו דלא נטעה דקשקשת היינו סנפיר ג"כ, ועמ"ש בסמוך בתוס' בד"ה כל:

בתוס' בד"ה כל שיש לו וכו' וא"ת וכו' עד הלכה למשה מסיני דברי התוס' הללו צריכין ביאור חדא דלעיל גבי עוף הדורס טמא הקשו ג"כ התוס' כך דכי קניגי היו וכתבו דליכא למימר הל"מ דתיקשי פרס ועזניה למה לי ומסקי דמנח הוי קים להו, והשתא מאי קושיא כאן כיון די"ל הל"מ ולמה טרחו בהך תירוץ דמאדם הוי קים להו כיון דבפשיטו' ניחא ועכ"פ למה לא תירצו דרך אי נמי ולמה תלאו תירוץ שני בראשון ואת"ל דלא קרא וכו', ועוד מה זה שכתבו יש לרבות וכו' איכא למימר כיון דכך באמת צ"ל לחלוטין קודם שכתבו עוד ליישב, גם כל דבריהם איכא למימר וכו' מיותר לגמרי דכבר כתבו דמאדם הוי קים להו רק דלא הוזכר שקרא שם לדגים והוי להו לומר דקרא גם לדגים מקרא דוכל אשר יקרא, גם יש לדקדק כיון דקושייתם היתה בדגים מיהא לא אשכחן א"כ נהי שחדשו שיש מקום לרבות דגים מוכל אשר יקרא אבל עכ"פ קשיא למה לא אשכחן בשום מקום להזכיר דקרא שמות לדגים מהך קרא דוכל אשר יקרא כמו שמצינו בשמו של הקב"ה מקרא דישעיה אני ה' הוא שמי:

אבל באמת דברי התוס' ברורים דוודאי א"א לומר שאין עצה אחרת רק הל"מ א"כ יקשה היכי משני דלכך כתיב סנפיר דלא נטעה קשקשת הוא סנפיר, דכיון דע"כ דהיתה הלמ"מ דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר א"כ הודיעו מהו קשקשת ומהו סנפיר דאל"כ אכתי לא ידענו ועכ"פ הול"ל בע"פ בפשיטות מהו קשקשת ולא הוצרך לכתוב לא סנפיר ולא להודיע הכלל כל שיש לו קשקשת דכל שנדע מהו קשקשת סגי בהכי דכיון דכתיב רק קשקשת ממילא בהכי סגי, גם לא נוכל לומר דכך האמת דמאדם קים להו דיקשה דעכ"פ בדגים לא אשכחן בשום מקום דקרא להם שמות מקרא דוכל אשר יקרא, ולזה תירצו התוס' דוודאי בס"ד דמתרץ דלכך כתיב סנפיר דלא נטעה דקשקשת הוא סנפיר הוי ס"ל דמאדם קים להו מקרא דוכל אשר יקרא דכיון דהיה מוכרח לתרץ יתורא דסנפיר ומ"מ לא הוזכר בשום מקום משום דלמסקנא דמתרץ יגדיל תורה ויאדיר י"ל דלא קרא שמות רק מהלמ"מ ידעו רק עיקר קושיית התוס' דהיכי הוי ס"ד לתרץ מחמת טעות כיון דע"כ הלמ"מ הוא, ואהא כתבו משום דאיכא למימר מאדם הוי קים להו ולא הלכה ואי הוי קאי תירוץ זה במסקנא באמת היו מזכירין הדרש מקרא דוכל אשר יקרא אבל כיון שנדחה בלא"ה תירוץ זה ולמסקנא י"ל דבאמת הלכה למשה מסיני היה לכך לא הוזכר בשום מקום דשפיר י"ל דלא קרא שמות לדגים וזה ברור:

בד"ה הוי אמינא וכו' בפ"ק פירשתי וכו'. הנה שם כתבו דעיקר הטעות דלשון קשקשת הוא דמסכסך וסנפיר נמי מסכסך ע"ש, אבל הוא תמוה לפע"ד דתינח לקרוא הסנפירין הפורח בלשון קשקשת אבל השתא דכתב סנפיר וקשקשת דנימא להיפוך ממש דאותן הקבועין היינו סנפיר והפורח היינו קשקשת זה אי איפשר דלמה נקראו הקבועין סנפיר וא"כ היכי מקשה והשתא דכתיב וכו' דהא שפיר מוכח השתא דקשקשת לבוש הוא מקרא כיון דכתיב תרווייהו, אבל כבר כתבתי שם דבלא"ה לא דמי להתם כלל ולאו בסכסוך תליא מילתא רק שאין הדבר ידוע לנו מצד הלשון מהו קשקשת ומהו סנפיר ועמ"ש לעיל בגמ':

בד"ה יגדיל תורה ויאדיר הרבה אמר לנו טעמים לידע מהו קשקשת. לא ידעתי איזה הרבה טעמים אמר לנו דלא שייך לומר שמה שאמר ושריון קשקשים הוא לבוש חשיב טעם דהא פשיטא דלא נכתב לזה ובקרא לא הוזכר רק טעם אחד במה שאמר סנפיר וקשקשת ולא שייך לומר שהיה לו לסמוך על קרא דשמואל רק קושיית המקשה היה נהי דידעינן דב' דברים הן אבל אכתי לא ידעינן אי זה הפורח בהן וזה הקבועים או בהיפוך וע"כ נסמוך על הלשון שהיה כך פשוט כדכתיב בשמואל א"כ למה כתב קרא סנפיר אבל לא שייך לומר הרבה טעמים אמר לנו, ונ"ל דכוונת התוס' דלפי המסקנא באמת ע"כ היתה הלמ"מ זה הכלל כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ומוכח ממילא דב' דברים הם, גם מהו קשקשת ומהו סנפיר ועז"א דהרבה טעמים אמר והיינו כיון שאמר קשקשת נדע מצד הלשון שהיה פשוט, גם היה נודע מצד ההלכה בע"פ, גם הוסיף סנפיר לידע דקשקשת אינו סנפיר כך נ"ל, וזו היא ראיה למ"ש לעיל בכוונת התוס' בד"ה כל שיש לו:

בגמ' ת"ר ממשמע שנאמר אכול את שיש לו שומע אני אל תאכל את שאין לו וכו' פירש"י ז"ל אותם תאכלו אותם משמע מיעוטא הא אין לו לא תאכלו ולאו הבא מכלל עשה עשה ולא ידעתי מה צורך לו לזה ובגמ' משמע לכאורה דכל דכתב רחמנא אכול את שיש לו שומע אני שלא יאכל את שאין לו דאל"כ לישתוק קרא לגמרי מיניה ולמה ליה לרש"י ז"ל למידק מלישנא דאותם דמשמע מיעוטא, ואולי קשיא ליה להרב ז"ל דוודאי אי לא הוי כתיב רק אכול את שיש לו שפיר הוי ידעינן איסור לאכול את שאין לו דהא חזינן דקפיד קרא רק לאכול את שיש לו אבל השתא כיון דבא הכתוב לומר דעובר בלאו לאכול את שאין לו ממילא אין ראיה דקפיד קרא נמי לעבור בעשה חוץ הלאו דשפיר הוצרך לומר אכול את שיש לו כדי שנדע דאפי' אית ליה סנפיר עובר בלאו דמסיפא בלבד הוי ס"ד דוקא באין לו כלום עובר לזה כתיב קרא אכול את שיש לו תרווייהו ש"מ דבאין לו רק חד ג"כ קפיד קרא לאוכלו ולהורות דאפי' אית ליה חדא עובר בלאו ופי' הכתוב כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת היינו או או ואף דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר מ"מ מתפרש שפיר או או, או שאין לו אפי' סנפיר או שאין לו קשקשת וסנפיר יש לו אבל אכתי לא ידענו דקפיד קרא שיעבור בעשה חוץ הלאו, [ובזה מיושב מה שכתבתי לעיל בשם התוס' בנדה שם שהקשו כיון דלא כתיב יחדיו דילמא בחדא סגי, ולהנ"ל ניחא דמרישא דכתיב כל אשר יש לו סנפיר וקשקשת ש"מ דקפיד דוקא שיהא לו תרווייהו] לזה פירש"י דזה מוכח מיתורא דאותם דבא הכתוב להורות עשה חוץ הלאו, מיהו אכתי איכא למידק כיון דאתי קרא לעבור בעשה חוץ הלאו א"כ מנ"ל באמת לעבור בלאו בחדא כשיש לו סנפיר בלבד כיון דרישא לגופיה כתיב לעבור בעשה ואפילו בחדא, ואיכא למימר כיון דחזינן ברישא דכתיב אותם לעבור בעשה ואפי' בחדא