תפארת יעקב על חולין חלק ב קעג

הקודמים ושמו מיוחד לו חגב ורק זה הותר חוץ ארבה וחרגול וסלעם הקודמים לא אחר דהיינו צירצור וכדומה והשתא ממילא אין הפרש בין תנא דבי ר"י לתנא דבי רב בשום דבר דהנך ארבעה מינים דוקא נינהו עם למיניהן ואין הפרש רק דלתנא דבי ר"י דהוי כלל ופרט וכלל מרבי אפילו ראשו ארוך בכל חד וחד ולתנא דבי רב רק מה שבפרט והיינו דמי ליה בחיוב ושלילה דאין ראשו ארוך וד' סימנים א"כ מ"ש הך למינהו דחגב מכלהו למינהו דכתיבי כדי שיהיו כלל ופרט וכלל דנילף כעין הפרט בחד צד אפילו ראשו ארוך א"כ ה"ה למינהו דחגב איצטריך להכי, אבל באמת לא קשיא כלל דכיון דמהנך ג' למינהו ילפינן מיתורא דסלעם ראשו ארוך דאי לא הוו כתיבי כלהו בכלל ופרט וכלל לא הוי סלעם מיותר לראשו ארוך שאינו מיותר רק לפי שנוכל ללמדו במה הצד מארבה וחרגול, והשתא כיון דגלי קרא חגב להורות דאין להתיר חוץ אלה רק חגב ולא הצירצור א"כ ממילא כיון דבהנך איתרבי ראשו ארוך ג"כ וגלי קרא דחוץ אלו אינו מותר רק החגב דהיינו מי ששמו חגב א"כ ממילא חגב זה מותר אפי' ראשו ארוך כהנך הקודמים ולמה לי למינהו דחגב, ואין לומר כיון דאחר לא הותר רק חגב א"כ לא הוי ידעינן מינו לולא דכתיב הא ליתא דוודאי כיון דכתיב חגב שאין להתיר רק שמו חגב חוץ הקודמים ע"כ דמינו דהיינו הרזבנית ג"כ שמו חגב א"כ בחגב סתם הוי ידעינן כל ששמו חגב ודוקא בהנך הקודמים בעינן למינהו אף דמינן ג"כ שמייהו ארבה סלעם חרגול כדי שיהא כלל ופרט וכלל דאי לא הוי רק פרט בלבד הוי בעינן ב' צדדים ואי הוי כתיב באחד או בב' לא הוי סגי להוכיח ראשו ארוך רק להוכיח דבין יש לו גבחת בין אין לו בין יש לו זנב בין אין לו רק השתא מארבה וחרגול מוכח סלעם אף שיש לו גבחת ואין לו זנב במה הצד ואייתר סלעם לראשו ארוך והיינו סלעם עם למינהו דליהוי כלל ופרט וכלל בפני עצמו לרבות ראשו ארוך ושוב לא צריך בחגב כלל ופרט וכלל רק פרט בלבד שזה הותר חוץ הקודמים למעט צירצור, ואהא קאמר דס"ד דחגב הותר אפילו כל דהו קמ"ל למינהו עד שיהא בו כל הסימנים והיינו דחגב ולמינהו היינו שיהא דומה לו בסימנים, והשתא הא וודאי אי איפשר לומר שיהא רק בג' סימנים כשר ולא בד' ואי כשר בג' ובד' הרי אין דמיון ביניהם בסימנים ולא התורה תורה רק כל מיני חגב הדומים זה לזה בסימנים א"כ מוכח דרק בד' סימנים הותרו אותן ששמם חגב:

והשתא אתי שפיר בפשיטות הא דקאמר אי שמו חגב דמה ענין זה אי שמו חגב דוקא דיהא סגי בכל דהו הא עיקר דס"ד בכל דהו מכח סלעם דמרבה ראשו ארוך, ועוד מאי משני אי לא כתיב סלעם וכו' מה בכך אכתי ארבה וחרגול כתיבי ובשביל שנתרבה מיתורא ראשו ארוך נרבי כל דהו ולהנ"ל ניחא דהתנא קאמר דאמרינן חגב לשמו חגב ולמעט צירצור וקאמר עוד דילמא חגב אתי דהך חגב אפילו כל דהו ולא בעי ד' סימנים כיון דעיקר דדייקינן לשמו חגב משום דמיותר ושמא מיותר להורות אפי' כל דהו וצירצור לא אמעיט כלל דנלמד שפיר מארבה כיון שיש לו ד' סימנים לכך כתיב למינהו בחגב להורות דבעי ד' סימנים וממילא ע"כ למעט צירצור אתי דלגופיה לא צריך כיון שיש לו ד' סימנים, והיינו דפריך מאיזה צד היה לנו לחוש דנימא חגב כל דהו להקל ולא למעט צירצור להחמיר דכיון דארבה וחרגול כתיב בד' סימנים מאיזה צד נימא דחגב בג' כיון שיש לנו לומר למעט צירצור אפילו בד' להחמיר, ועל זה קאמר אי לא הוי כתיב סלעם כדקאמרת בוודאי היה לנו לפרש אותו להחמיר אבל כיון דכתיב סלעם לרבות ראשו ארוך א"כ סלעם זה ע"כ להקל נכתב א"כ ממילא הוי ס"ד דחגב נמי להקל בא דביה לא בעינן ד' סימנים לכך כתיב למינהו דבעי ד' סימנים וחגב למעט צירצור כנ"ל בזה, [ואף דלעיל בגמ' כתבתי בענין זה בסגנון אחר קצת זה נראה נכון ביותר] וכבר כתבתי לעיל לפרש להנך דס"ל דהך שמו חגב לא בעינן רק בראשו ארוך והשתא שפיר קאמר אי הך ראשו ארוך שמו חגב דוקא שמא סגי בכל דהו כיון שיש לו מעלה ששמו חגב וכמו כן י"ל דראשו ארוך הוי מעלה כמו דס"ד זנב מעלה בחרגול ומשום זה יהא סגי בכל דהו, אבל העיקר נראה לי כמו שפירשתי וזו היא ראיה למה שפירשתי לעיל בגמ' בסדר הסוגיא כולה ע"ש. בתוס' בד"ה במאי קא מיפלגי וכו' דשמא ליכא שום חגב בה' סימנים שלא יהא באותן הכתובים וכו'. דבריהם תמוהין לפע"ד חדא דכי קניגי ובליסטרי היו שידעו מזה כמו שהקשו התוס' גופייהו כה"ג גבי כל עוף הדורס טמא, ומה שתירצו שם דהיה קבלה מנח מלבד שאינו נראה. כלל דנח הקריב קרבן מן החגבים אלא אף אי הקריב לאיזה צורך באה קבלה זו ומה יתרון יש לנו מזה בשלמא דכל הדורס טמא היתה הקבלה לידע שכל הדורס עוף טמא הוא אבל מה יתרון יש לנו בזה שבאה הקבלה שאין שום חגב בה' סימנים לבר מן הכתובים, ועוד אי באמת ליכא רק הנך דכתיבי בה' סימנים א"כ למה לן כל הטורח הזה לתנא דבי ר"י להכריח ראשו ארוך במה הצד וסלעם מיותר הא בפשיטות כיון דסובר למינהו לא הוי פרט רק כלל הרי דנתכוין הכתוב שיהא כלל ופרט וכלל וכיון דליכא בה' סימנים רק הנך הכתובים למה נכתבו בכלל ופרט וכלל הוי ליה למיכתב רק פרט כיון דהשתא נמי ליכא רק הנך וע"כ לרבות ראשו ארוך, גם מה שתירצו דרבותא קאמר לא הבנתי כלל דהא המקשה שואל במאי קא מיפלגי ומה זו שאלה כיון דפליגי בשאר מינין, לכן נראה לי ברור כמ"ש לעיל דוודאי יש מינים אחרים בה' סימנים אבל כיון דכתיב חגב דלא איצטריך דנלמד מכלל ופרט וכלל מהנך הקודמים וע"כ אתי דלא נילף אחר כגון צירצור רק זה הותר ששמו חגב אבל אחר לא הותר לכך ממילא ע"כ ליכא בינייהו רק ראשו ארוך הכל כמו שפירשתי לעיל באריכות:

בא"ד בכמה מקומות. הנה מכל המקומות לא מוכח רק דשחיטה לא בעי אבל מ"מ י"ל דאבר מן החי נוהג בו וממקצת מקומות לא מוכח כלל דבעי נחירה עכ"פ והרי למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה מ"מ בעי נחירה ויש בו משום אבר מן החי וכן נכרי אין לו שחיטה ונוהג בו אבר מן החי אבל ממה שהזכירן הכתוב אחר דגים מוכח דדינם כדגים שאין בהם שום איסור כלל, רק מן התוספתא שהביאו לבסוף בוודאי מוכח שאין בהם איסור כלל אבל לא ידעתי למה לא זכרו הך דשבת פרק ר"ע דרב כהנא הוי מעביר שושיפא אפומיה אמר ליה שקליה דלא לימא מיכל קא אכל ליה ועבר על בל תשקצו אבל משום טומאה ושחיטה ליכא אפילו לאוכלו חיים דהא קאמר ליה דעבר על בל תשקצו, ולעיל הוכיחו התוס' משם דראשו ארוך טהור ולמה לא הוכיחו מזה כאן דאין בו שחיטה, מיהו היה איפשר לפרש שהיה אותו שושיפא שחוט רק היה חי עדיין וכל שהוא חי יש בו משום בל תשקצו לאכלו כמות שהוא חי אבל בתוספתא ליכא למימר שהיה שחוט וחי א"כ מקמ"ל דאוכל שחוט, ואי דבא לאשמועינן אף דעדיין חי הא באמת יש בו משום בל תשקצו וע"כ דחי היינו היינו בלא שחיטה וקמ"ל שאין בו שחיטה אבל משום בל תשקצו באמת איכא כנ"ל:

בגמרא אין לו עכשיו ועתיד לגדל. הנה הא וודאי דלא שייך לומר דבא לאשמועינן דלא נימא בעת שאין לו יהא טמא וכאשר יגדל הסימנים יהא טהור דלא שייך לומר דאותו הדבר בעצמו יתחלף מטומאה לטהרה, ואף שמצינו כה"ג באפרוח הנולד דאסרו רבינו יואל בהג"א פ"ק דביצה משום שקץ כל שלא גדלו הכנפים וכן ראב"י אוסר כל שלא נפתחו עיניו משום שרץ השורץ על הארץ וא"כ היה איפשר לומר דאף כאן אסור משום שרץ המים כל שעדיין אין לו סנפיר וקשקשת, אבל הא ליתא דהתם נמי רק מדרבנן הוא אלא וודאי דס"ד דלעולם אסור דמין טמא הוא כיון שאין לו סנפיר וקשקשת מתחילה, ונראה דמהאי טעמא לא הוזכר כאן שום לימוד על זה כמו לעיל בחגבים ואף שי"ל דלמדו מדכתיב אשר אין לו סנפיר דהיינו עיין עליו כמו שדרשו כה"ג בהרבה מקומות אבל עכ"פ הוי להו להזכיר הלימוד ולהנ"ל י"ל דמסברא ידעינן לה כיון שהתירה התורה כל דג שימצא שיש לו סנפיר וקשקשת אף שאין אנו מכירין אותו וא"כ ניחוש שמא לא היה לו מעיקרא ואח"כ נתגדלו וע"כ אפילו כה"ג מותר רק בחגבים דהמין ישנו בעולם נוכל לידע אם יש לזה המין מתחילתו כך משא"כ דגים, מיהו איפשר לומר בדגים דאזלינן בתר רובא דרוב שיש להן סנפיר יש להן מתחילתן כך ואף דהבדלה כתיב בשרץ המים ג"כ היינו משום דרוב טמאים רק בעוף לא מהני רובא משום דחזינן דרוב טהורים ומ"מ גלי קרא הבדלה ש"מ דלא ניזיל בתר רוב רק צריך לידע בבירור משא"כ בדגים שפיר י"ל דאזלינן בתר רובא אבל בדג שידענו שלא היה לו סימנים מתחילה איפשר דאסור ועוד דתינח עתיד לגדל אבל אי נשרו במים מנ"ל דמותר וע"כ מאין לו דרשינן עיין עליו, ואיפשר עוד דילפינן דגים מחגבים כמו דשם לא הקפידה תורה רק שיש לו סימנים אף שלא היה מעיקרא כמו כן בדגים כיון דשווין הן לכל דבר והשתא וודאי ניחא שלא זכרו כאן שום לימוד על זה כנ"ל. ע"ב בגמרא הוי אמינא מאי קשקשת סנפיר וכו' והשתא דכתב רחמנא וכו'. תמוה לי כיון דכתיב סנפיר וקשקשת הרי ידענו שפיר דקשקשת לבוש הוא דהא עיקר מה דס"ד דקשקשת היינו סנפיר דקשקשת הוא לשון סיכסוך וסנפיר נמי מסכסך כמ"ש התוס' לעיל פ"ק גבי תורים ובני יונה וא"כ תינח שיש לטעות דקשקשת הוא סנפיר דהיינו הפורח בהן דעליהן נופל שפיר ג"כ לשון קשקשת שהוא מסכסך אבל לא שייך שיאמר סנפיר על אותן הקבועין בו כלבוש וכיון דכתיב סנפיר וקשקשת ידענו שפיר דסנפיר היינו הפורח בהן א"כ קשקשת היינו הקבועין בו, והא וודאי לא שייך לומר דקושית המקשה הוא דמ"מ כיון דמקרא דשמואל ידענו דהוא לבוש לא הוי ליה לכתוב סנפיר הא וודאי ליתא דאטו יש קושיא על הכתוב בתורה שהיה לו לסמוך על קרא דשמואל וכן מורה לשון המקשה גופא דעיקר קושייתו דהשתא נמי דכתיב אכתי לא ידענו וע"כ אנו סומכין על הכתוב בשמואל ולמה לי דכתיב קרא סנפיר שאין לנו תועלת בהודעה זו, ולהנ"ל שפיר יש לנו תועלת לידע דקשקשת הוא לבוש, והנה התוס' בנדה הקשו דמנא לן דבעי תרווייהו כיון דלא כתיב יחדיו והנה קושיא זו לכאורה לא קשיא כל דאי ס"ד כל חדא סגי לכתוב סנפיר בלבד דבסנפיר בלבד סגי, ואי דלא נדע דקשקשת בלבד סגי הא לא משכחת לה קשקשת בלבד שכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ונראה דהוקשה להם קושיא הנ"ל