תפארת יעקב על חולין חלק ב קעב

כ"ש דלא ראי ארבה כחרגול דחלוק בב' דברים, אבל השתא דנקט לא ראי ארבה כחרגול וחרגול כארבה בב' דברים שפיר יכול לומר ולא ראי שניהם כסלעם בדבר אחד ואולי גם התוס' נתכוונו לזה, ויש לומר עוד דכיון דבאמת עיקר הכוונה דסלעם אתי מארבה וחרגול כדמסיק סלעם יתירא כתיב לכך נקט לא הרי בהנך תרתי בארבה וחרגול ובתר הכי סלעם עם תרווייהו משום דסלעם אתי מינייהו מארבה וחרגול וע"כ מוכח מסלעם ראשו ארוך לכך נקט סלעם בפני עצמו עם הני תרתי ארבה וחרגול כנ"ל:

בד"ה וכי תימא כיון דשוו וכו' דס"ל כללא בתרא דוקא וא"ת ואפילו יסבור כללא קמא וכו' והוי מצי לשנויי. הנה לא נתבאר מהו כוונתם בקושיא זו שאם באו להקשות לכ"ע אהך ברייתא דהכא פשיטא דלא קשיא כלל דהא הכא מקרא גופא מוכח דנקט ארבה וסלעם וחרגול דלא מהני רק ד' סימנים ולא מהני שלשה צדדין דאל"כ מאי איכפת לן גבחת וזנב ולמה לי בנין אב משלשתן הא מחדא מוכח הכל ומדכתב רחמנא ארבה וסלעם שהיה ירא שלא נלמוד סלעם מארבה מכח גבחת ש"מ דלא מהני בהא ג' צדדים, גם לא הבנתי לשונם והוי מצי לשנויי דהם הקשו קושיא והוי להו לומר והיה איפשר ליישב ולשון והוי מצי לשנויי יראה שהקושיא היתה על הגמרא דהיה לו להקשות כך וכתבו דהיה יכול לתרץ, לכן נראה לי דידעו התוס' דיש לומר דהכא מוכח מקראי גופייהו מדבעינן ארבה סלעם וד' סימנים דוקא ש"מ דבעינן לגמרי כעין הפרט לולא מה דרבי קרא בפירוש רק כוונתם היכי קאמר וכי תימא דס"ד לתרץ הברייתא דסובר כללא בתרא דוקא ומכריח דכללא קמא דוקא והרי ע"כ צריך לומר דלא דמי להך דעירובין דהכא מוכח מקראי דבעינן כעין הפרט לגמרי דאל"כ למה לי באמת ד' סימנים בתלתא סגי דהוי ג' צדדים וע"כ דהכא מקראי מוכח דכל כמה דליכא ריבוי מפורש בעינן כעין הפרט בכל צדדים א"כ מאי קאמר וכי תימא כיון דשוו בארבעה סימנים הא מהא גופא מוכח דליכא למימר הכי דכיון דבעינן ארבעה סימנים דוקא ש"מ דכאן לא מהני כללא בתרא דוקא דקרא מוכח דבעינן כעין הפרט לגמרי, תדע דאפילו אי יסבור כללא קמא דוקא ג"כ ע"כ צריך לומר דהכא שאני דלמה לי ארבעה סימנים א"כ ממילא ליכא למימר כיון דשוו בד' לא פרכינן, ואהא כתבו דמ"מ שפיר קאמר וכי תימא דהוי מצי לשנויי דהכא ליכא רק שני צדדים וסובר כללא בתרא דוקא וסגי בהא לכך מייתי מחרגול דע"כ כללא קמא דוקא ובעינן ג' צדדים, מיהו לפי זה וודאי קשה קושיית מהרש"א דהוי ליה להכריח מדכתיב סלעם ולא ילפינן מארבה משום דאין לו גבחת והרי שוה בב' צדדים עכ"פ וע"כ דלא מהני ב' צדדים וכן מדמייתי בנין אב משלשתן ולמה לי בנין אב משלשתן הא כיון דשוה בב' צדדים מחדא מוכח, וכבר כתבתי בגמרא דעיקר הקושיא לאו מכח כללא קמא ובתרא דהכא לא שייך זה חדא דלא דמי כלל להך דעירובין ועוד דהכא כולה ברייתא מוכח דלולא קראי הוי בעינן דמי בכל צדדים, רק הכוונה וכי תימא דשוו בד' סימנים בחיוב לא פרכינן משלילה א"כ היכי פרכינן מה להנך שאין להן זנב, והשתא לק"מ קושיית מהרש"א דמארבה פשיטא שאין יכול להקשות מלבד דלא שייך להקשות מראשון הנכתב לגופיה רק השני מיותר, ועוד דארבה ליכא למילף מסלעם דהוי סימן גמור בחיוב שיש לו גבחת ושמא סימן טהרה הוא רק אפי' מסלעם לא מצי להקשות דתיתי מארבה דכל כמה דלא ידענו דלא פרכינן משלילה שפיר צריך קרא, אבל בתר דגלי קרא ארבה וסלעם שמעינן שפיר דלא פרכינן משלילה, ואהא מקשה דא"כ חרגול למה לי הא כבר שמענו דלא פרכינן משלילה וע"כ דמ"מ פרכינן א"כ ראשו ארוך נמי לא מוכח, ועמ"ש בגמרא:

ודע לכאורה יש להקשות לפי מה שכתבו דכאן לא הוי רק ב' צדדים מ"מ קשה היכי קאמר דמה להנך שכן אין ראשן ארוך דמ"מ יש כאן ג' צדדים ד' סימנים שהן ב' צדדים ואין לו זנב הרי ג' צדדים דהא זנב הוי צד, ודוחק לומר דעיקר הכוונה להקשות דראשו ארוך עם זנב אין ללמוד דשמא לא בא ללמוד רק ראשו ארוך בלא זנב, אבל באמת לא קשיא כלל דפשיטא שזה לא מיחשב צד מה ששוה בזה שאין לשניהם זנב דטובא איכא מה ששוה במה שאין לשניהם רק להיפוך אי יש לזה ואין לזה חשיב צד כנגד הילכך כיון שראשו ארוך לא הוי רק ב' צדדים ששוה וצד אחד אינו שוה, ומה שכתבו ובכך מתיישב וכו' כבר כתבתי מה שיש להקשות על תירוץ זה וכן על תירוץ ריב"א בזה כמו שהארכתי בזה לעיל בגמרא בפירוש הסוגיא בכללות:

בא"ד אמאי איצטריך וכו'. ולדעתי לא קשיא כלל מכמה טעמים מלבד מה שכתבתי בגמרא דכה"ג דהכא כעין הפרט הוא בציור הדבר בעצמותו א"כ כל מה שנמצא בו הוי חד צד רק גבחת וזנב כיון שהם עצמן יש שיש לו ויש אין לו לא בעינן זה אבל מה שיש בכולם בציור הגוף בעצמו לא שייך לחלק לצדדים א"כ ה"ה דבר המיטלטל וגופו ממון וכן פסח או עור הכל כעין הפרט בגוף הדבר בעצמותו הוי הכל חד צד רק בהך דעירובין דאין דנין בציור בעצמותו כלל שהבקר והצאן אין להם השתוות בעצמותן כלל ליין ושכר רק שאנו ממציאין דברים מבחוץ פרי מפרי וגידולי קרקע וולד וולדות הארץ זהו חשיב כל אחד צד וממילא לק"מ מכל מה שהביאו, אבל בלא"ה מה שהוכיחו דשטרות הוי חשיבות מדממעטינן להו בריבה ומיעט וריבה אינו מוכרח כלל, חדא לפי הנראה מפירש"י שם שפיר יש לומר דגופו ממון חשוב יותר, והיינו שזה חלוק ביותר מן הפרט מדבר המיטלטל מ"מ ממעטינן להו טפי משום דיש סברא לפוטרו בשטרות טפי משום דנייר בעלמא הזיקו, ועוד כיון דהתם יש שלשה דברים למעט עבדים וקרקעות ושטרות וכיון דדרשינן בריבה ומיעט וריבה ע"כ יש לנו למעט פחות ממה דאיתרבי דהא ריבה כל מילי ומיעוט הוא הפחות א"כ אי נמעט קרקעות ע"כ עבדים ג"כ אימעיטו דהוקשו לקרקעות ולא נשאר ריבוי רק על אחד והרי המיעוט יותר על הריבוי אבל אי ממעטינן שטרות נתרבו עבדים וקרקעות והוי שפיר הריבוי יתר על המיעוט ודו"ק. דף ס"ו ע"א בגמרא דמיניה אין דלאו דמיניה לא ומרבי דדמי ליה מב' צדדים וכו'. פי' מהרש"א מן הילקוט דד' סימנים הוי צד אחד וראשו ארוך צד אחד ולתנא דבי רב כיון דראשו ארוך לא הוי רק חד צד עיי"ש, והוא תמוה לפע"ד דהא עיקר ראשו ארוך ילפינן מיתורא דסלעם ואי סלעם מיותר ע"כ מוכח ראשו ארוך וע"כ עיקר פלוגתייהו אי סלעם מיותר והרי סלעם דמי בב' צדדין להנך שהרי יש לו ד' סימנים ואין ראשו ארוך כמו הנך, וע"כ דכך הכוונה דלתנא דבי רב דלא הוי כלל ופרט וכל לדידיה רק כלל ופרט ואין בכלל רק מה שבפרט ואי איפשר ללמוד מהם רק מה דדמי ליה לגמרי והיינו מארבה אין ללמוד רק דדמי ליה בב' צדדים והיינו שאין לו זנב ולא גבחת וכן מחרגול אין ללמוד רק דיש לו זנב ויש לו גבחת דאז הוי מינא דחרגול אבל סלעם דלא דמי רק לארבה בחד צד שאין לו זנב ולחרגול בחד צד שיש לו גבחת אין ללמוד דמה הצד לא שייך כיון שאינו כלל ופרט וכלל, אבל לתנא דבי ר"י דדריש להו בכלל ופרט וכלל ממילא אפי' לא הוי כתיב סלעם הוי מרבינן ליה מארבה וחרגול בצד אחד במה הצד וזה ברור:

מיהו נראה לי דמהילקוט הזה שהביא מהרש"א מוכח דס"ל כמ"ש לעיל בפי' הסוגיא דוודאי עד דדריש חגב לשמו חגב דרשינן ראשו ארוך מיתורא דסלעם דאל"כ לא הוי שמעינן מחגב לשמו חגב רק חגב לראשו ארוך רק כיון דראשו ארוך שמענו מיתורא דסלעם ע"כ חגב לשמו חגב אבל כיון דשמענו חגב לשמו חגב והיינו כמו שפירשתי לעיל דלהורות בא שלא לרבות שום מין אחר חוץ מאלו דאי נוכל לרבות מין אחר למה לי חגב הא לא גרע ממין אחר וע"כ שאין לרבות רק אלה המינים דהיינו אלה השמות ומיניהם א"כ ממילא כלהו אתיין לכלל ופרט לגופייהו והיינו לראשו ארוך דהוי נמי מינא דידהו ואי הוי חסר חד מינייהו לא הוי ידעינן ליה כיון דאלו דוקא מכח חגב וכלהו צריכי, והיינו דקאמר שפיר דלתנא דבי רב דלא דריש כלל ופרט וכלל רק כלל ופרט ולא איתרבי במינו רק דדמי ליה מב' צדדים דהיינו אין ראשו ארוך ג"כ אבל לתנא דבי ר"י דדריש כלל ופרט וכלל ע"כ מרבי אפי' ראשו ארוך דהא נמי מינא דידהו כיון דדמי ליה בד' סימנים דהיינו חד צד דאל"כ אלא אין ראשו ארוך כלל ופרט וכלל למאי אהני הא אין בהו טפי מת"ק דליכא למימר אפילו מינא אחרינא דהא שמו חגב בעינן וע"כ איתרבי בחד צד דהיינו ראשו ארוך ודוק היטב:

שם מהכא גמיר לה. לא נתבאר לכאורה מה בקשו בזה אי מהכא גמיר בעלמא או ממקום אחר, ונראה משום דבכל המקומות שהוזכר הך קושיא הא לא דמי כללא בתרא לקמא ומתרצינן דתנא דבי ר"י גמר כה"ג כללי ופרטי לא הוזכר בכל אלה המקומות דתנא דבי ר"י קאמר לה רק המתרץ קאמר דתנא דבי ר"י הוא ולזה הוקשה לו באיזה מקום מצינו דתנא דבי ר"י גמר כך עד שמתרץ בכ"מ דתנא דבי ר"י הוא, לזה כאן שהוזכר בפירוש תנא דבי ר"י וע"כ גמר כה"ג כללי ופרטי דהא הכא נמי לא דמי כללא קמא לבתרא קאמר נמי דהשתא מיושב מה דבעלמא מתרצינן דתנא דבי ר"י הוא דהיינו הך תנא דבי ר"י דהכא:

שם אמר מר אי שמו חגב יכול אפילו אין בו כל הסימנים הללו ת"ל למינהו וכו'. כבר פירשתי לשון זה לעיל דלכך נקט אי שמו חגב אף דעיקר הוא מכח סלעם דמרבי ראשו ארוך כדמפרש הכא, משום דאי לאו חגב ששמו חגב הוי מרבינן כל דהוי כעין הפרט בד' סימנים ואפילו צירצור א"כ פשיטא דלא היה באיפשר לומר אפילו כל דהו דא"כ לא הוי כעין הפרט כלל לא בשמא ולא בסימנים החיובים רק כיון דאתי חגב ששמו חגב וחזינן מסלעם דמרבינן ראשו ארוך אף שאינו כעין הפרט בחיוב ובשלילה דהיינו ב' צדדים א"כ ס"ד כל ששוה בשמא אפילו בכל דהו הוי חד צד קמ"ל דבעינן ד' סימנים ושמא ג"כ:

מיהו יש להקשות לפי מה שפרשתי לעיל בגמ' דהך חגב ששמו חגב הכוונה דלא נימא כעין הפרט בד' סימנים ואפי' צירצור לכך כתבה תורה חגב יתירא [דהא נלמד מכעין הפרט דהנך הקודמים להורות דרק חגב הותר חוץ הקודמים אבל צירצור אף שהוא כעין הפרט בד' סימנים לא הותר וחגב זה מין הוא כמו שאר מינים