תפארת יעקב על חולין חלק ב קעא

סימנים ובשלילה דהיינו אין ראשן חרוך ובזה סרו כל הקושיות כמעט כל קושיות התוס' כמבואר למעיין ועוד יתבאר בדברי התוס' בס"ד:

שם למינהו להביא את האושכף וכו' להביא את הכרספת ואת השחלנית וכו'. פירש"י גבי אושכף דה"ה ליוחנא ירושלמית וחדא מינייהו נקט דיש לו גבחת וגבי כרספת ושחלנית כתב דה"ה לערצובין ואי נמי היא היא מר קרי ליה הכי ומר הכי, והנה מעיקרא גבי אושכף נמי היה יכול לומר דמר קרי ליה הכי ומר הכי אלא משום דתירוץ זה דה"ה וכו' ניחא ליה באמת טפי רק גבי כרספת ושחלנית אי ס"ד דנקט חדא וה"ה לאידך הוי ליה לומר רק כרספת בלבד או שחלנית בלבד וכיון דנקט תרווייהו ולא סגי ליה בחדא הוי ליה לומר נמי ערצוביא לכך מתרץ רש"י עוד די"ל דחד מינייהו דהנך היא הערצוביא ומ"מ כיון דע"כ צריך לומר תירוץ ראשון לתנא דבי רב דלא נקט רק ערצוביא וע"כ דנקט חדא וה"ה לאידך א"כ ממילא גבי אושכף דתנא דבי ר"י לא תנא נמי רק חד נקט שפיר תירוץ זה בפשיטות דנקט חדא וה"ה לאידך כיון דלא נמלטנו מזה לתנא דבי רב גבי ערצוביא אבל בתר הכי דנקט תנא דבי ר"י תרתי דחיקא ליה הך דנקט חדא וה"ה לאידך כתב נמי לתרץ דהיא היא, אלא שיש לדקדק דהך תירוץ דמר קרי ליה הכי תירצו בגמרא לקמן על מה ששינה תנא דבי ר"י סלעם זה ניפול משמע דבאידך לא שינה, ואמת דיש לומר דידע הגמרא דיש לומר מר קרי ליה הכי רק בסלעם זה ניפול הוקשה להם שיאמרו בהיפוך זה אומר סלעם זה רשון חרגול זה ניפול וזה יאמר להיפוך ממש אבל מ"מ ממה דמשני מר כי אתריה משמע דמעיקרא לא ידע כלל לחלק בהא, ואמת דבזה יש לומר טפי מה שלא פירש"י באושכף דמר קרי ליה הכי דקשיא ליה כיון דמקשה על חרגול הוי ליה להקשות מעיקרא תיכף על אושכף וע"כ דחדא מינייהו נקט אבל בתר הכי גבי חרגול לא קשיא דלא מקשה מהא דמקשה מהך דמעיקרא חרגול זה רשון וכדמשני על חרגול ממילא בהא נמי מיושב שפיר:

אמנם נראה לפע"ד לומר בכל זה בפשיטות דוודאי לא נחלקו תנא דבי רב ותנא דבי ר"י רק בראשו ארוך ולתנא דבי ר"י נמי אין היתר רק באלה המינים דהיינו ארבה ומינו וסלעם ומינו וכן חרגול חגב דהא חגב אתי לשמו חגב ומין אחר לא דאי ס"ד שיש מין אחר לגמרי דמותר לתנא דבי ר"י מכלל ופרט וכלל א"כ איכא בינייהו הא ואפילו אין ראשו ארוך וע"כ כיון דחגב אתי למעוטי דרק חגב מותר חוץ השלשה הקודמים ממילא לא מרבינן מכלל ופרט וכלל רק אלה הד' ומיניהן כמ"ש לעיל בגמרא וממילא ליכא בינייהו רק דלתנא דבי רב אין בכלל רק מה שבפרט ומינו צריך שידמה לו לגמרי דהיינו שיהא אין ראשו ארוך אבל לתנא דבי ר"י מרבינן מיתורא דסלעם אפי' ראשו ארוך כל שהוא דומה לו הוי ליה מינו ואפי' בצד אחד, והיינו דנקט ת"ק בהנך למינהו יוחנא ירושלמית וערצוביא והרזבנית ותנא דבי ר"י נקט אושכף והכרספת והשחלנית משום דאלו ראשן ארוך ומ"מ הוי מינם ואתרבו בלמינהו והא דקאמר ראשו ארוך מנין משום דהנך ד' גופייהו אין ראשן ארוך וגבי מינן לא הוזכר מפורש מהו מינן, ואדרבא יש לומר דוקא אין ראשן ארוך לכך הוצרך ללמוד מיתורא דסלעם וכיון דאיתרבי ראשו ארוך ממילא הנך למינהו הן אושכף והכרספת והשחלנית, והיינו דקאמר לקמן במאי קא מיפלגי היינו מהו המחלוקת שזה מביא למיניהו יוחנא ירושלמית וערצוביא וזה מביא אושכף וכרספת ושחלנית וקאמר דבראשו ארוך קא מיפלגי לכך מייתי מלמינו רק דדמי ליה בב' צדדים דהיינו אין ראשו ארוך ומר מייתי דדמי ליה בחד צד דהיינו ראשו ארוך והיינו אושכף וכרספת ושחלנית כנ"ל בזה:

שם והלא הצירצור הזה וכו' ת"ל חגב ששמו חגב. פירש"י הצירצור מין חגב טמא ששמו חגב וכל האמורין למעלה שמם חגבים, והוא תמוה לפע"ד שאם הצירצור מין חגב היכי אימעיט מחגב ששמו חגב דהא איהו נמי חגב הוא ומנא לן דטמא, ואם נתכוין רש"י ז"ל לומר שהצירצור הוא ממין חגבים הכולל לכל החגבים אבל שמו חגב הכוונה שיהא שמו מיוחד לו חגב לא מצד כללות מיני חגבים אבל תימה לומר דארבה סלעם וחרגול יש להם שם מיוחד חגב חוץ שם ארבה סלעם חרגול והוא ג"כ מיוחד לא מצד הכולל, ואמת וודאי דחגבים טמאים נמי שמם בכולל חגבים אבל קשה לומר שיהא לכל חגב טהור מלבד שמו ארבה סלעם יש לו שם מיוחד חגב, וכבר כתבתי לעיל שנראה לי ברור דבשם ארבה סלעם בלבד וודאי סגי רק הכוונה כיון דיש כלל ופרט וכלל לרבות כעין הפרט בד' סימנים ממילא נרבי כל מיני חגבים שיש להם ארבעה סימנים לכך הוסיפה התורה חגב דלא איצטריך להורות שלא הותר לבר מארבה סלעם וחרגול רק אותו ששמו מיוחד לו חגב דהיינו גדיאן ומינו וממילא לא הותר רק ארבע שמות הללו ומיניהן שיש להם ממילא ג"כ שם הארבה ואינך כיון שהוא מינו אבל חוץ אותן השמות המיוחדין לא הותר וכלל ופרט וכלל אתי לרבות אפי' ראשו ארוך באותן השמות והכוונה ת"ל חגב ששמו חגב זה הותר דוקא לבר מארבה וחרגול וסלעם ולא אחר כנ"ל ולעיל הארכתי בזה:

שם אי שמו חגב יכול אפילו אין בו כל הסימנים הללו וכו' כבר כתבתי שיש לתמוה בלשון הזה מאחר דמפרש לקמן דעיקר מה דס"ד אפי' אין בו כל הסימנים הוא משום דילפינן ראשו ארוך מסלעם א"כ כך הוי ליה לומר אי ראשו ארוך נמי יכול אפילו אין בו כל הסימנים הללו ומה ענין זה לחגב ששמו חגב, ולפי מה שפירשתי לעיל בגמרא ניחא דהכוונה דאי לאו חגב לשמו חגב לא הוי איפשר לטעות מכח סלעם דמרבי ראשו ארוך דלא ליבעי סימנים דא"כ נסתר כלל ופרט וכלל דבעינן כעין הפרט ולא היה צריך לכתוב סלעם וחרגול רק חד לראשו ארוך וממילא לא הוי ממעטינן יש לו גבחת וזנב כיון דכל דהו סגי, וע"כ דבעינן כעין הפרט וכל דהו לא הוי כעין הפרט רק כיון דחגב אתי לשמו חגב אלמא דשמא גרים דרק אלה השמות התירה תורה א"כ כמו שהותר ראשו ארוך באלה השמות כך הוי ס"ד שהותר כל דהו באלה השמות והוי שפיר כעין הפרט מכח שמו וסימן כל דהו ע"ש, ועמ"ש לקמן דס"ו עוד בענין אחר בישוב קושיא זו:

שם וכי תימא כיון דשוו בארבעה סימנים. פירש"י דהכוונה דהך תנא סובר כללא בתרא דוקא, ואהא דייק מחרגול דכללא קמא דוקא ע"כ ואני תמה חדא שלא זכרו כאן מהך סוגיא דעירובין כלל והיכי ס"ד דעיקר שקלא וטריא תלוי בהך סוגיא דעירובין ולא יזכיר כלל, ועוד דלא דמי כלל להתם דשם בקר ויין ושכר אין להם בצורתם שום הדמות רק אנן הוא דממציאין ענין שיהיו דומים בעיקר בריאתם ושפיר אמרינן דכל דבר נקרא צד כגון פרי מפרי וגידולי קרקע וולד וולדות הארץ הם שלשה צדדים ולא ראי זה כראי זה, אבל כעין הפרט דכאן הוא בצורתם שיהא דומה להם בצורתו ואי איפשר שיהא דומה ממש דא"כ היא היא, גם ארבה סלעם וחרגול אינן דומים זה לזה וע"כ לרבות דבר שיהא לו מה שיש לכלל אלה המינים א"כ כל הד' סימנים דבר אחד הוא ואינו רק צד אחד, תדע דאי ס"ד דכל סימן וסימן חשיב צד היכי ס"ד דמשום דסובר כללא בתרא דוקא רוצה ללמוד ראשו ארוך דא"כ למה לי ארבעה סימנים בתרי סגי, וכמו כן כדדייק כללא קמא דוקא מ"מ תיקשי למה לי ארבעה סימנים בשלשה סגי, וברור דהכוונה הכא כמש"ל לעיל בגמרא דס"ד דלא פרכינן אלא במי שחסר לו אחד מן הסימנים שהן בחיוב אבל משלילה לא פרכינן דנעשה פירכא לפי שאין ראשן ארוך דכיון דשוו בארבעה סימנים החיובים לא פרכינן משלילה, ואהא מקשה דא"כ לא לכתוב חרגול דהא מה שאין להם זנב ג"כ שלילה הוא, וע"כ אף דהסימנים של טהרה וודאי חיובים הם ס"ד דזנב סימן טומאה הוא ולא הותרו אותן שיש להם סימני טהרה רק כשאין להם סימן טומאה א"כ ממילא יש לומר דראשו ארוך ג"כ סימן טומאה הוא, ובהכי ניחא מה שהקשה מהרש"א דלמה נקט חרגול ולא ארבה והנה מארבה וודאי לא קשיא דוודאי אחד צריך לכתוב לגופיה וארבה הוא הראשון בכתוב והיכי יקשה דלא לכתוב ארבה רק היה יכול להקשות דלא לכתוב סלעם כיון דשוו בארבעה סימנים לא פרכינן מה לארבה שכן אין לו גבחת, אבל באמת לא קשיא דלולא דכתבה התורה סלעם לא הוי ידעינן דמשלילה לא פרכינן והוי פרכינן מה לארבה שאין לו גבחת רק השתא דחזינן דהתירה התורה סלעם אף שיש לו גבחת שאין לארבה שוב לא פרכינן משלילה אחרת ג"כ וילפינן ראשו ארוך אף דהנך אין ראשן ארוך, ולכך הוצרך להקשות דחרגול לא לכתוב דאף דיש לו זנב הא כבר שמענו מארבה וסלעם דלא איכפת לן בשלילה רק כל ששווין בד' סימנים החיובים טהור וע"כ דמ"מ הוי ס"ד רק מגבחת גלי קרא דלא פרכינן אבל מזנב פרכינן א"כ ראשו ארוך נמי פרכינן וזה ברור, ועמ"ש בתוס' בד"ה וכי תימא:

בתוס' בד"ה לא ראי ארבה כראי חרגול מה שלוקח תחילה וכו'. לכאורה לק"מ דלא שייך לומר לא הרי זה כזה ולא זה כזה רק כשיש שני דברים שיש בזה דבר אחד שאין בזה ויש בחבירו דבר אחד שאין בזה אבל כשאין ביניהם רק דבר אחד לא שייך לומר לא הרי זה כזה ולא הרי להיפוך לכך נקט ארבה וחרגול דלא הרי הארבה כהרי החרגול בזנב ולא הרי החרגול כהרי הארבה בגבחת, אבל באמת הא ליתא דא"כ היכי קאמר לא ראי שניהם כראי הסלעם ולא ראי סלעם כראי שניהם דהא הוא ג"כ באותו דבר עצמו וע"כ דדוקא היכא דהמעלה הוא מעלה בוודאי והחסרון הוא חסרון בוודאי אז לא שייך לומר לא הרי מזה לזה ומזה לזה רק כשיש כאן ב' דברים אבל כאן אין הדבר ידוע אי זנב מעלה או חסרון וכן גבחת לא ידענו אי הוא מעלה או חסרון, תדע דהא זנב מעיקרא חשיב ליה חסרון ולקמן ס"ד דהוי מעלה דקאמר מה לחרגול שיש לו זנב א"כ שפיר שייך לומר באותו דבר עצמו לא הרי הארבה כסלעם דשמא זה יש לו מעלה שאין לזה וכן יש לומר להיפוך שאותו הדבר עצמו הוא חסרון לזה ומעלה לזה ולכך שפיר קשיא להו דהוי ליה לומר מעיקרא על סלעם, מיהו יש לומר דאי הוי נקט לא הרי הארבה כהרי הסלעם ולא הרי הסלעם כהרי הארבה שוב לא הוי שייך לומר ולא ראי שניהם כראי החרגול דכיון דלא ראי ארבה כראי סלעם שאינו חלוק רק בדבר אחד