תפארת יעקב על חולין חלק ב קע

כן יש לומר שהוא סימן טהרה נוסף על הד' רק שהתירה התורה בד' וכ"ש בה', וראיה לזה שהרי החרגול הזה נחשב בברייתא הזנב לגריעותא עד שאם לא היה נכתב חרגול היינו אוסרין אותו ואולם לקמן דבעי למילף סלעם במה הצד מארבה וחרגול קאמר מה לחרגול דיש לו זנב הרי ארבה דאין לו זנב הרי דס"ד דזנב עדיפותא הוא וסימן טהרה הוא עד דלולא ארבה לא היינו למידין סלעם מחרגול אלמא דרק ד' סימנים השווין בכולן בחיוב אנו חושבים לסימנים ברורים של טהרה אבל מה שאין בהם רק נמצא אצל אחר אין אנו יודעין אם הוא לעדיפותא או לגריעותא, ומהאי טעמא כשנתברר לנו דגבחת וזנב אינו חסרון עדיין אנו מסופקין באותו שראשו ארוך אי זה חסרון וסימן טומאה הוא או אינו חסרון ודבר זה אנו למידין מסלעם כיון דלא איצטריך שאף שיש לו גבחת ואין לו זנב נוכל ללמדו במה הצד מארבה וחרגול ומ"מ כתבו הכתוב להורות דלאו מכח ארבה וחרגול בא רק מצד עצמו טהור הוא שאין לנו בטהרה רק ד' סימנים וחוץ מזה לא מעלה ולא מוריד כלל ומותר מצד עצמו הואיל ויש לו ד' סימנים ומה שיש לו יותר אינו סימן טומאה ואינו חסרון כלל כל שיש לו אותן הד', ונ"מ להבא וראשו ארוך שאף שלא נוכל ללמדו מארבה וחרגול טהור מצד עצמו הואיל ויש לו ד' סימנים כי יותר מד' אינו חסרון כלל כמו הארבה דיש לו יותר מד' דיש לו גבחת ומותר מצד עצמו בלי ארבה וחרגול שאי היה מצד מה הצד מארבה וחרגול לא היה צריך לכתוב וע"כ דגלי קרא שאין שום דבר אחר סימן טומאה וכל שיש לו ד' סימני טהרה טהור דללמד על עצמו על חסרון שיש לו גבחת לא היה צריך שהרי נלמד שפיר מארבה וחרגול וע"כ ללמד על חסרון אחר דהיינו ראשו ארוך דכשם שאין גבחת פוסל שאין לנו רק ד' סימנים של טהרה אבל סימני טומאה ליכא כלל רק שלילת הטהרה היא הטומאה וסימני טהרה הן בחיוב וסימני טומאה הן בשלילה רק אי לא הוי כתיב סלעם מיותר לזה הוי מחלקינן בין יתרת ליתרת דזה מזיק וזה אינו מזיק רק כיון דסלעם מיותר ע"כ כדי ללמוד דכל יתר מד' אינו מזיק דהיינו ראשו ארוך כי אין בנמצא יתר חוץ גבחת וזנב רק ראשו ארוך:

ומעתה שיעור הסוגיא כך דמעיקרא יליף גבחת מסלעם וזנב מחרגול וראשו ארוך במה הצד דחזינן דלא בעינן רק ד' סימנים ויתר מד' אינו מזיק ואינו חסרון אף כל שיש לו יתר מד' כל שיש לו אותן הד' אין היתר שיש לו חסרון וסימן טומאה כמו דחזינן באלה דזה יש לו יתר שאין לזה זה יש לו יתר שאין לזה כיון דשווים בד' סימנים של חיוב טהורים אף יתר של ראשו ארוך אינו מזיק ואינו סימן טומאה דלא קפדינן רק על אותן ד' חיובים שיש בכולם אבל השלילות אינם סימני טהרה שהרי הארבה מושלל מגבחת ואי היה שלילה זו ג"כ סימן טהרה היה הסלעם טמא שאינו מושלל מגבחת וע"כ דכל שיש לו סימני טהרה לא אמרינן דיש סימן טומאה דמחמתו אינו ניתר בד' סימנים רק ע"כ אין סימן טומאה רק מי שהוא מושלל מאלה הד' סימני טהרה, והיינו דפריך רב אחאי מ"מ בבא וראשו ארוך מנין לנו ללמוד מהנך לפי שיש לו ד' סימני טהרה עכ"פ פירכא יש מה להנך שאין ראשן ארוך אבל ראשו ארוך דילמא סימן טומאה הוא, ואהא קאמר וכי תימא כיון דשוו בארבעה סימנים לא פרכינן דהיינו כל ששווין בחיוב לא פרכינן ממה שאין להם דשלילה אינו בגדר סימן רק חיוב הוא בגדר סימן והרי יש לו כל החיובים הנמצאים לא פרכינן ממה שאין ראשן ארוך, ואהא קאמר דהא חזינן דאיצטריך לכתוב חרגול דאי לא"ה הוי פרכינן מה להנך שכן אין להם זנב ש"מ דמשלילה ג"כ פרכינן והיינו דמ"מ נוכל לומר שזנב זה סימן טומאה הוא ואין סימני טהרה מועילין רק למי שאין לו סימן טומאה אבל למי שיש לו סימן טומאה אינו מועיל סימני טהרה א"כ ה"ה ראשו ארוך אין ללמוד, ואהא משני כיון דסלעם לא איצטריך לגופיה להתיר גבחת דלא נימא סימן טומאה הוא דהא אתי מארבה וחרגול ואם אינו ענין להתיר גבחת תנהו ענין להתיר ראשו ארוך והיינו דסלעם אתי להורות דכל שיש לו ארבעה סימני טהרה שוב אין סימן אחר מזיק לו לא מצד שנלמד מארבה וחרגול רק שום סימן אינו מזיק לו אף אי לא היה נלמד מארבה וחרגול, ולגופיה לא צריך דשפיר נוכל ללמדו מארבה וחרגול רק להורות שכל שיש לו ד' סימנים החיובים אין משגיחין על שלילה והיינו להתיר אפי' ראשו ארוך, והשתא ממילא ניחא דילפינן ראשו ארוך ולא כשחסר סימן אחר מן הד' סימנים דאלה הד' סימנים שהם חיובים הרי נדר בכלל ופרט וכלל דבעינן כעין הפרט ואי איפשר ללמוד דבר שאינו כעין הפרט בחיוב אבל ראשו ארוך שהוא בשלילה לא נפיק בהא מכעין הפרט שלא נדרש רק בחיוב לא בשלילה רק דהיה מקום לומר דמ"מ לא נילף ראשו ארוך דשמא סימן טומאה הוא ובזה ילפינן מסלעם דליכא סימן טומאה רק מי שהוא מושלל מן הד' החיובים אלה הם סימני טומאה אבל בחיוב ליכא סימן טומאה כלל וכל שיש לו אותן ד' סימני טהרה טהור בכל אופן, והדר קאמר דחגב לשמו חגב והכוונה דוודאי לכ"ע חגב זה הוא מין בפני עצמו כמו ארבה וחרגול שהרי בפירוש אמרה תורה את הארבה למינו ואת הסלעם למינהו והחרגול למינהו והחגב למינהו והיאך יעלה על הדעת שיהא חגב רק שם כולל למינים הקודמים וע"כ לכ"ע מין הוא ששמו כך [ומהאי טעמא חשבו הרמב"ם בכלל השמונה מינים כמו שחשב אותם תנא דבי רב אף דהוא פוסק כתנא דבי ר"י וע"כ כמ"ש], רק דקשיא ליה דחגב זה מיותר הוא לגמרי דהא הכל מוכח מהני דמעיקרא מכלל ופרט וכלל דכל שיש לו ד' סימנים ואפילו ראשו ארוך טהור ולמה פרטה התורה אותו מין חגב שהרי כבר שמענו הכל מאלה הקודמים, ועל זה קאמר דלכך פרטה התורה חגב להורות שאין ללמוד מכח כלל ופרט וכלל להתיר חוץ אלה המינים רק מי ששמו חגב אבל מינא אחרינא חוץ אלה המפורשים לא נלמוד להתיר, והשתא ממילא אין להתיר רק אלה הד' מינים שהוזכרו עם למיניהן והיינו שמונה מינים והיינו ממש כת"ק רק בהא מחולקין דלת"ק הנך למיניהן היינו דדמי להו מב' צדדין דהיינו אין ראשו ארוך ולתנא דבי ר"י דעושה אותן כלל ופרט וכלל ע"כ כדי ללמוד אפי' מצד אחד דהיינו אפילו ראשן ארוך, ומעיקרא דלא ס"ד ראשו ארוך ע"כ הוי מרבינן אפילו מינא אחרינא דאל"כ כלל ופרט וכלל למאי אתי אבל בתר דיליף ראשו ארוך מסלעם וחגב לשמו חגב ע"כ דלכ"ע דוקא הנך דאי אפילו אחריני למה לי חגב הא לא גרע מאחריני ומדגלי קרא חגב ש"מ דדוקא הני המפורשין הותרו לא אחריני וכלל ופרט וכלל לראשו ארוך אתי והיינו דמסיק דליכא בינייהו רק ראשו ארוך דארבה וחרגול וסלעם פשיטא דלכ"ע מותרין דאלה מפורשין כמו חגב רק חוץ אלה לא מרבינן כיון דחזינן דגלי קרא חגב ש"מ דאין להתיר מינא אחריני ולא בא כלל ופרט וכלל לרבות רק ראשו ארוך, ואין להקשות היכי מוכח ראשו ארוך מסלעם כיון דכתיב חגב דוקא הני א"כ אי לא כתיב סלעם לא הוי ידעינן ליה כיון שאין שמו כהנך הכתובים כיון דגלי קרא חגב דוקא, הא ליתא דכיון דכתיב חגב ע"כ איתרבי ראשו ארוך דאל"כ כיון דחגב אתי דרק הני ומינא אחרינא לא וה' סימנים בעינן דוקא א"כ היינו תנא דבי רב ומאי אהני כלל ופרט וכלל דהא לא"ה הוי מרבינן דדמי ליה מב' צדדים דהא לא הוי אלא מה שבפרט דדמי לגמרי ולמה לי כלל ופרט וכלל, בשלמא מעיקרא עד דדריש חגב לשמו חגב אהני כלל ופרט וכלל למינא אחרינא שאינו מאלה כלל אבל כיון דבעינן דוקא הני ולא אחריני ע"כ כלל ופרט וכלל לרבויי ראשו ארוך דהיינו דדמי ליה בחד צד, והשתא ממילא כלהו כפשטא סלעם זה ניפול למינהו האושכף ואיצטריך למינהו ג"כ דליהוי כלל ופרט וכלל בכלהו דנילף דדמי ליה בחד צד אפילו אושכף זה ראשו ארוך וכן כלהו דאי חסר חד לא הוי ידעינן ליה והוי אמרינן דמין זה דוקא הוא ולא ראשו ארוך כיון דלא ילפינן חד מחבריה כלל מאחר דגלי קרא חגב דלא נילף רק המפורש והיינו דקאמר דליכא בינייהו רק ראשו ארוך דשאר מינים לא אישתרי מכלל ופרט וכלל מחמת דגלי קרא חגב וזה ברור:

ובהכי ניחא דקאמר אי שמו חגב יכול אפי' אין בו כל הסימנים הללו, והדבר תמוה דמה ענין זה לשמו חגב דהא עיקר מה דס"ד אפי' אין בו כל הסימנים הללו הוא משום דסלעם מרבי אפי' ראשו ארוך ס"ד אפי' כל דהו א"כ כך הוי ליה לומר, ולהנ"ל ניחא דלולא דכתיב חגב לשמו חגב והוי מרבינן אפי' מינא אחרינא א"כ היכי ס"ד דלא ליבעי סימנים א"כ לא הוי כעין הפרט כלל אפילו בחד צד כיון דראשו ארוך וסימנים נמי ליכא רק השתא דכתיב חגב לשמו חגב דלא מרבינן מכלל ופרט וכלל רק דדמי לה בשמא דוקא אלמא דשמייהו הוי ג"כ צד גמור א"כ ס"ד דסגי בהא דשמייהו כך והוי שפיר בחד צד בהא דשמייהו כך וכל דהו מן הסימנים קמ"ל עד שיהא בו כל הסימנים הללו, ואין להקשות לפי מה שכתבתי דלפי המסקנא ידעינן ראשו ארוך מחגב דכיון דלא מרבינן רק הני דוקא כלל ופרט וכלל למאי אתי א"כ למה קאמר כיון דכתיב סלעם לרבויי ראשו ארוך ס"ד אפי' כל דהו הא מחגב ילפינן ראשו ארוך, הא ליתא דאי לאו דמוכח בלי חגב ראשו ארוך מסלעם לא הוי מצי להקשות מכח חגב עצמו דנהי דמוכח מחגב ראשו ארוך אבל לא הוי ידעינן לשמו חגב רק אתי לרבויי ראשו ארוך ואפי' מינא אחרינא, והשתא ליכא למימר אפי' כל דהו דלא הוי כעין הפרט כלל ולכך מקשה כיון דראשו ארוך מסלעם מוכח ע"כ חגב לשמו חגב א"כ ממילא כיון דקפיד קרא על השם א"כ שפיר ס"ד דכל ששמו כך בקצת סימנים הוי ג"כ חד צד, ואדרבא לפי זה מדוייק לשון הגמרא לקמן אי לא כתיב סלעם כדקאמרת השתא וכו' ולמה ליה לומר כולי האי הוי ליה לומר בפשיטות כיון דמרבינן ראשו ארוך וכו', ולהנ"ל הכוונה אי לא כתיב סלעם אף דהוי נמי מרבינן ראשו ארוך מחגב מ"מ לא היה באיפשר לרבות בלי ד' סימנים, אבל השתא דכתיב סלעם לראשו ארוך ע"כ חגב לשמו חגב ס"ד דכל דהו סגי בשם חגב ודו"ק, כללו של דבר דלפי המסקנא שנאמרו אותן הארבעה מינים ומיניהם לתנא דבי ר"י באו לרבות כעין הפרט שיהא דומה. להם בחד צד דהיינו ד' סימנים אפילו ראשן ארוך רק ששמייהו ארבה וחרגול וסלעם וחגב דהיינו שיהיו מאותן המינים דוקא אבל מינא אחרינא לכ"ע לא ולתנא דבי רב בעינן דדמי ליה לגמרי דלא חשיב למיניהם כלל כיון דלא דמי כללא בתרא לקמא ולא בא לרבות רק דדמי ליה לגמרי בחיוב דהיינו