תפארת יעקב על חולין חלק ב קסח

חגב כיון דליכא קרא לרבות מהיכא תיתי נרבי אותו ואדרבא כיון דחזינן דאפילו לראשו ארוך שאינו חשוב בעינן קרא לרבות א"כ אין שמו חגב בעינן קרא לרבות ולמה צריך כאן למעוטי, ובפשיטות הוי להו לומר דהא חזינן לקמן דבעינן למינהו דחגב דאל"כ הוי מרבינן אפילו כל דהו והיינו כיון דכתיב סלעם לראשו ארוך ממילא הוי מרבינן אפילו כל דהו א"כ מהאי טעמא נמי הוי מרבינן אפי' אין שמו חגב, ונראה לי דכוונת התוס' דלולא דכתיב חגב לשמו חגב לא הוי ידעינן דסלעם לרבות ראשו ארוך דהא איכא נמי שמו חגב שאינו חשוב וי"ל דאתי לרבות אין שמו חגב, או דהוי אמרינן דאתי לרבות כל שאינו חשוב דהי מינייהו מפקת ועכ"פ אפילו אי נימא דרק חד אתי לרבות לא הוי ידעינן הי מינייהו אי ראשו ארוך או אין שמו חגב לכך צריך קרא חגב לשמו חגב וממילא ידעינן דסלעם לרבות ראשו ארוך:

אך מ"מ עיקר דבריהם אינם מובנים לי דהא הך שמו חגב פשיטא דלאו בשמא תליא דע"כ יש דבר המבדיל בין חגבים לשאר שרץ העוף שזה נקרא חגב וזה לא וע"כ יש דבר המבדיל ביניהם א"כ פשיטא דטפי חשוב דבר המבדיל בהסוג כולו ומפריד בין כל מיני חגבים לשרצים שאין חגבים מדבר המבדיל בין חגב לחגב ולמה יהא זה סימן חשוב וזה לא, ואטו נאמר דדבר המבדיל בין דגים לעופות לא יהא חשוב כדבר המבדיל בין דג לדג וה"ה חגבים, לכן נ"ל בעיקר הקושיא כמ"ש לעיל דכמו דס"ד לולא למינהו דחגב דלא בעינן ד' סימנים רק כל דהו והיינו כיון דכתיב סלעם לרבות ראשו ארוך כמו כן הוי ס"ד דלא בעינן שמו חגב, מיהו נראה דהא דס"ד דלא בעינן שמו חגב וכן לא בעינן ד' סימנים היינו דוקא בראשו ארוך כיון דרבי קרא מכח סלעם דלא בעינן בראשו ארוך כעין הפרט ממילא הוי ס"ד דלא בעינן שמו חגב ולא בעינן ד' סימנים לכך כתיב חגב למינהו דאפילו בראשו ארוך בעינן בשאר מילי כעין הפרט אבל וודאי לא שייך לומר דס"ד דלא בעינן כעין הפרט כלל דהא כלל ופרט וכלל הוא לתנא דבי ר"י ופשיטא דבעינן כעין הפרט רק כל מה דצריך קרא חגב ולמינהו היינו בראשו ארוך הואיל ובלא"ה לא הוי כמין הפרט כנ"ל, ועמ"ש בסמוך בתוס' בד"ה אלו כללות ליישב בזה קושיית מהרש"א:

בא"ד אי נמי כרעים. שיעור דבריהם שלא נכריח כדברי האין לפרש שהביאו בסמוך משום דאל"כ תינח שמו דאינו חשוב אבל כרעים דהוי מד' סימנים למה פרט הכתוב וע"כ כהאין לפרש, ואהא כתבו דכרעים נמי י"ל שאינו חשוב אי נמי וכו' א"נ לכלל ופרט אבל אין לפרש וכו' דא"כ לימא א"ב אין שמו חגב וכן מכרעים קשה וע"כ כתירוץ ראשון וכרעים כמו שכתבו קודם ודו"ק:

בד"ה אלו כללי כללות ופרטי פרטות וכו' ולאו דוקא נקט וכו' סלעם לפרט וכלל וכו'. ולדעתי אין צורך לומר דסלעם לאו דוקא דפשיטא דדוקא הוא דאי לא הוי כלל ופרט וכלל לא הוי מרבינן רק מה שבפרט והיינו סלעם עכ"פ בהא ראשו ארוך טהור ג"כ אבל מינא אחרינא בראשו ארוך לא ידעינן רק מכח דהוי כלל. רט וכלל מכח למינהו ומרבינן כעין הפרט ואפילו מינא אחרינא שאינו סלעם טהור בראשו ארוך, תדע דאמרינן דאי לאו סלעם הוי ידעינן ליה במה הצד מארבה וחרגול [ואפילו הא לא הוי בעינן רק לפי דארבה וחרגול משונים דזה אין לו גבחת ואין לו זנב זה יש לו גבחת ויש לו זנב לכך בעינן ללמוד מתרווייהו במה הצד] אלמא אף דסלעם לאו מינא דארבה וחרגול הוא מ"מ כיון דכתיב בארבה כלל ופרט וכלל ובחרגול כלל ופרט וכלל ממילא ילפינן מינייהו אפילו לאו מינא דידהו ומהאי טעמא תנא דבי רב דלא דריש הכא כלל ופרט וכלל משום דלא דמי כללא קמא לבתרא ס"ל באמת דמיניה אין דלאו דמיניה לא והשתא אי לאו דהוי סלעם נמי כלל ופרט וכלל לא הוי שמעינן ראשו ארוך רק במינא דסלעם לכך כתיב סלעם ולמינהו דליהוי כלל ופרט וכלל למילף מינא אחרינא נמי בראשו ארוך כעין הפרט דהוי בראשו ארוך דמיותר רק לראשו ארוך, וריב"ם עצמו מפרש דלמינהו לרבויי ראשו ארוך בכלהו א"כ פשיטא דכלל ופרט וכלל דוקא וזה ברור ועמ"ש בסמוך:

בא"ד ולמינהו דסלעם וכו'. ולפע"ד נראה ליישב בפשיטות דוודאי יש להבין דקאמר אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לראשו ארוך ופירש"י לקמן שזו מדה בתורה דאם אינו ענין לזה תנהו ענין לדבר אחר ע"כ, ואני בעניי לא ראיתי בשום מקום כה"ג רק שנאמר דאותו הדבר עצמו אינו צריך כאן רק צריך אותו לדבר אחר אבל כאן סלעם זה לא איצטריך בשום מקום רק שנאמר אם אין הכוונה סלעם דלא איצטריך אמרינן דאיצטריך דבר אחר שאינו סלעם זהו לא שמענו שיהא מדה בתורה לדרוש כה"ג שאין הכוונה כלל זה שנכתב רק אחר שראשו ארוך שאינו סלעם, לכן נראה ברור דוודאי הנך ד' סימנים דמרבה כעין הפרט היינו כעין ארבה סלעם חרגול עצמו אבל במיניהם שפיר י"ל דנמצא ראשו ארוך ג"כ ומ"מ הוי מין סלעם רק שאי איפשר לדון רק כעין הפרט והרי הפרט אין ראשו ארוך והיינו דקאמר דסלעם זה לא איצטריך לגופיה ולא נכתב רק בשביל למינהו דבעינן לרבויי ראשו ארוך ואי איפשר שיכתוב למינהו בלבד לכך כתיב סלעם בשביל למינהו לרבות מיניה אפילו ראשו ארוך דיש במין סלעם ראשו ארוך ג"כ אבל מאינך ליכא למילף דכיון דאיצטריך לגופיה אי איפשר לדון רק כעין הפרט אבל פרט זה דסלעם אינו צריך אלא בשביל מינו לרבות ראשו ארוך דבאין ראשו ארוך כבר נשמע מהנך, והשתא ממילא לא קשיא למה לי למינהו דסלעם כיון דעיקר ראשו ארוך מלמינהו דסלעם ילפינן ולא נכתב סלעם רק כדי שיכלול במינו ראשו ארוך, ולפי מה שכתבתי מקודם ג"כ מיושב בפשיטות דצריך למינהו שיהא כלל ופרט וכלל, מיהו לקמן בגמ' כתבתי דרך אחר בסוגיא ומיושב כמעט כל קושיות התוס' בלא"ה, ודע דמה שכתבו התוס' דלמינהו אתי לרבות ראשו ארוך בשאר מינים לא ידעתי כוונתם דאדרבא יש לנו לומר להיפוך דלמינהו אתי דרק בסלעם ומינו מרבינן ראשו ארוך ולא באחר שאינו מין סלעם, ואם נתכוונו לומר דלמינהו הוי כלל ופרט וכלל וע"כ איתרבי אפי' שאר מינים בראשו ארוך א"כ למה כתבו דהך כלל ופרט וכלל דסלעם לאו דוקא כמו שכתבתי מקודם:

בא"ד א"נ הוי אמינא דסלעם אתי לאסור מינו. והקשה מהרש"א דא"כ למניהו דחגב נמי נימא דה"א דחגב אתי לאסור מינו, והנה לפי פשטות הסוגיא נראה דתנא דבי ר"י לא ס"ל כלל לפרש חגב זה גדיאן דאין חגב שם בפני עצמו כלל רק הוא שם כולל לכל המינים דכלהו איקרו חגב א"כ ממילא ע"כ לשמו חגב אתי ולמינהו ע"כ אתי דבעינן ד' סימנים כדלקמן משא"כ סלעם דלכ"ע סלעם זה ניפול ומינו האושכף וכדומה אבל חגב ומינו ליכא בפני עצמו כלל לתנא דבי ר"י רק לתנא דבי רב, מיהו לפי מה שכתבתי לעיל דמוכח מדברי הרמב"ם דלכ"ע חגב זה גדיאן ומינו הרזבנית רק דלתנא דבי ר"י לא איצטריך דכבר נשמע מארבה וחרגול ואייתר ליה כמו סלעם לכך מצריכו לשמו חגב א"כ שפיר קשה קושיית מהרש"א דלולא דכתיב למינהו ה"א חגב זה גדיאן ואתי לאסור מינו דהיינו הרזבנית:

אמנם עיקר קושיית מהרש"א לא קשיא לפע"ד מטעם אחר לפי מה שכתבתי לעיל בישוב קושיית התוס' דלמה לי חגב לשמו חגב תיפיק ליה מכעין הפרט דמיני חגבים נינהו, וכתבתי ליישב דס"ד דוקא באין ראשו ארוך דהוי כעין הפרט בעינן נמי שיהא שמו חגב כעין הפרט אבל כיון דריבתה תורה ראשו ארוך שהוא אינו כעין הפרט מחמת יתורא דסלעם ממילא ס"ד נמי דלא בעי שמיה חגב קמ"ל חגב לשמו חגב דאפילו ראשו ארוך בעינן שמו חגב, וכמו דס"ד לקמן דלא בעינן ד' סימנים בראשו ארוך (כמו שאפרש שם] ובעינן למינהו להורות דבעינן ד' סימנים אפילו בראשו ארוך כמו כן ס"ד דלא בעינן בראשו ארוך שמו חגב ובעי קרא לזה, והשתא ממילא לא דמי למינהו דחגב ללמינהו דסלעם כיון דהשתא נמי הך סלעם אתי לאפוקי מכעין הפרט לקולא להקל בראשו ארוך א"כ כמו כן י"ל להיפוך דסלעם אתי לאפוקי מינו מכעין הפרט ולהחמיר דלא מהני ד' סימנים אבל לענין חגב כיון דכלהו שמייהו חגב מאיזה צד נימא דחגב אתי לאפוקי מינו דלא כפי מה דמוכח מכלל ופרט וכלל דארבה וחרגול דכל ד' סימנים טהור כיון די"ל דבא להחמיר דבראשו ארוך נמי בעינן שמו חגב ולא מרבינן מקרא דסלעם רק ראשו ארוך אבל שמו חגב בעינן כעין הפרט ומאיזה צד נימא דבא חגב לאפוקי מכעין הפרט לאסור מינו וזה ברור, ודע דמה שכתבו התוס' דס"ד סלעם לאסור מינו דוקא סלעם משום דמיותר ס"ד לאסור מינו בא אבל כל הנך למינהו דלא מייתרן לא שייך למימר בהו לאסור מינן וע"כ לכלל ופרט נכתבו, ועוד דאה"נ דוודאי למינהו כתיב להתיר מינן אבל מ"מ כללא הוא וילפינן להו בכלל ופרט וכלל. בא"ד וא"ת למה הוצרך לכתוב למינהו בכל אחד וכו' לשום דרשה וכו' כי זה לא יתכן וכו'. לפי מה שכתבו דע"כ יש שום דרשה מה שהפסיק בסלעם שלא במקומו יש ליישב בפשיטות מה דלא נקט למיניהן חד בכלהו דא"כ לא הוי ידעינן ראשו ארוך בכלהו דלא ידעינן ליה רק מלמינהו דסלעם כמ"ש קודם ואי לא הוי כתיב למינהו בסלעם בפני עצמו רק למיניהן הוי אמרינן דלא קאי רק אארבה וחרגול אבל סלעם דאתי לראשו ארוך לא איתרבי רק לסלעם בלבד ולא לכלהו, וכמו כן לתירוץ ראשון דלמינהו כתיב דלא נימא סלעם לאסור מינו א"כ אי הוי כתיב למיניהן אכתי לא הוי ידעינן ראשו ארוך מסלעם אלא הוי אמרינן דסלעם אתי לאסור מינו ולמיניהן על ארבה וחרגול קאי ומה דכתיב סלעם באמצע ע"כ לשום דרשה, אך גוף דבריהם דחוקין במה שכתבו דהפסיק בסלעם לשום דרשה כיון שלא זכרו אותה דרשה כלל, ובעיקר הקושיא לפי מה שאבאר לקמן בגמרא בס"ד דלכ"ע אין כאן רק הני שמונה שמנה תנא דבי רב רק תנא דבי ר"י מוסיף ראשו ארוך בכולם אבל רק באלה הד' ומיניהן א"כ לכך כתיב ד' למינהו כדי שנדע דשמונה הם ולא יותר ואי הוי כתיב חד למיניהן הוי משמע טובא עיי"ש היטב באריכות:

אבל בלא"ה נראה לי ליישב בפשיטות דוודאי השתא נמי יש להבין דהיכי קאמר לקמן דסלעם אתי במה הצד מארבה וחרגול דכיון דאמר דאי פרכת מה לארבה שאין לו גבחת חרגול יש לו גבחת ואי פרכת מה לחרגול שכן יש לו זנב ארבה אין לו זנב הרי דס"ל