תפארת יעקב על חולין חלק ב קסו

טעמא דדגים וודאי כיון שהן במים ואינן נראין רק כשמוציאין אותם אי לא מהני עתיד לגדל היינו צריכין לחוש לדג הבא לפנינו שמא מתחילה לא היה לו ואח"כ גדלו וע"כ דעתיד לגדל מותר, אבל בחגבים לא אמרינן זה ולכך גלי קרא גביה כרעים ובאינך דלא גלי קרא לא, ובהכי ניחא מה שהביאו הך ברייתא בתר הך פלוגתא דברובו ומסקנת ר"פ ומעיקרא הוי להו להביא הך ברייתא בדין קרצולים ובתר הכי לפרש ברובו דהוא סימן האחרון, ולהנ"ל ניחא דהך ת"ר על כל הסימנים השנויין במשנתנו קאי דבכלהו מהני עתיד לגדל וראב"י פליג דרק בכרעים בלבד מהני זה ולא בשאר סימנים, ונראה לי דמהאי טעמא זכר הרמב"ם ז"ל פ"א מהמ"א הלכה כ"ג דבכל הסימנים מהני עתיד לגדל וזו היא ראיה למ"ש ופסק כת"ק כנ"ל:

בתוס' בד"ה אעפ"י שאין לו עכשיו וכו' ולא מצי למימר לא שאין לו כרעים כלל קאמר דאדרבא סלעם וכו' עד סוף הדיבור. בכל דבריהם יש לפקפק חדא מה שכתבו להוכיח מסלעם אינה ראיה דהא אינהו יש להו מתחילתן כרעים ואיכא למימר דהני הוא דפרט הכתוב דטהורים אבל לבר מהם בלי כרעים דוקא, ועוד דהא סימנים גופייהו לא מהני עד שיהא שמו חגב וכן השם בלבד לא מהני בלי סימנים אלמא דאיכא בשמות הללו שאין להם אלה הסימנים א"כ נימא באמת דהני דפרט הכתוב היינו בלי כרעים, גם מה שתירצו על קושיא השנייה דהתם ליכא הוכחה בגופיה דקרא כמו הכא תמה מהרש"א דהתם נמי למד מגופיה דקרא דכתיב ומלאך פניו הושיעם, ואמת דנראה לי שלא היתה גירסתם התם כך ובאמת גירסא זו קשה בעיני מאד דפשיטא דלא ס"ד דפורענות קאמר דכולהו קראי לטובה נאמרו לנחמות וע"כ שנוכל לפרש לא צר היינו שלא תקום הצרה דמלאך פניו יושיעם א"כ לא מוכח כלל, ועוד יש לפרש בכמה אנפי לא ממש ומ"מ שייך ומלאך פניו הושיעם, והיינו שאין הצרה לו כלל ומ"מ מלאך פניו הושיעם וזה עדיף יותר דרק להציל אותם מושיע אותם אף שהוא אינו מיצר כלל רק העיקר סמך על קרא עמו אנכי בצרה ושפיר כתבו דאין הוכחה מגופיה דקרא, אבל מ"מ מהך דהכא ג"כ ליכא הוכחה כמו שבארנו דדוקא לפי האמת דאשר לו כרעים קאמר אמרינן הצד השוה דיש להם דע"כ נתכוין הכתוב לאותן שיש להם אבל אי נפרש אין לו כרעים ע"כ נתכוין הכתוב לאותן שאין להם דוודאי איכא ששמם כך ויש להם ויש ששמם כך ואין להם דאל"כ הוי סגי בשם בלבד ולא בעי סימנים, גם תירוץ האחרון דחוק מאד:

לכן נראה לי דעיקר מה דדריש הכא לא כמו לו דהיינו דאין לו עכשיו ועתיד לגדל היינו לפי מה דמסיק בסוטה דמשמע הכי ומשמע הכי, והשתא כל היכא דבא הכתוב לומר הלכה או הוראה בענין או"ה או דיני ממונות ע"כ דאי כתיב לא בא' יש לנו לפרש באופן שיסבול ב' הפירושים דאל"כ מנין נדע אי כיוונה התורה לא בא' או לו בוא"ו והכתוב לא בא לסתום שלא נדע מה נעשה, לכך גם כאן ע"כ צריך לפרש דכולל תרתי לא בא' ולו בוא"ו והיינו אין לו ועתיד לגדל וכן בבתי ערי חומה וכן ביעוד, והשתא ממילא לא קשיא כלל קושיות התוס' דקושיא ראשונה דאמאי לא מייתי מהנך קראי לא קשיא כלל דלס"ד התם שפיר מפרשינן אשר לא כרעים שאין לו כלל לא שעתיד לגדל, ומסלעם אין ראיה כמ"ש, וכן מערי חומה לא קשיא כלל דוודאי הך שהיה לו אינו נכלל כלל בהך לא רק במה דפתח בית מושב עיר חומה אבל הך לא דכתיב בתר הכי לא גרידא הוא שאין לו חומה שלא בא בכאן לרמז כלל שהיה לו דזה נכלל מעיקרא מפורש והוי כמו מפורש אשר אין לו חומה עכשיו דלא ממש הוא, וכן אשר לא יעדה לולא דמשמע הכי והכי הוי מפרשינן לא ממש רק למסקנא דאיכא הכי והכי ע"כ בא הכתוב לכוון שניהם כפי הדרש דלא בא לסתום, וכן קושיא השלישית לא קשיא דאדרבא כיון דמשמע הכי והכי והכתוב אומר לא בא' ע"כ נתכוין לתרווייהו לא ולו, מיהו לא הבנתי כלל דבכל אלה המקומות יש קרי וכתיב ומסתמא כך נמסר א"כ ממילא יש הוראה לתרווייהו ולא ידעתי למה לא הוזכר זה כלל בגמרא:

בגמרא ת"ר חגב זה גדיאן למינהו הרזבנית וכו'. דע שסוגיא זו עמוקה ויש בה כמה עיקולי ופשורי והרבה קושיות בתוס' ובפוסקים לכן אבקש מהמעיין בדברי אלה ללמוד מקודם כל הסוגיא עם התוס' כי כולה נעוץ סופה בתחילתה ותחילתה בסופה וכשיהא גלוי לפניו כל הסוגיא עם התוס' באר היטב אז יוכל בקל לעמוד על כל דבריי, והנה כאן אדבר בביאור הסוגיא לפי דעת הרמב"ם ז"ל ולקמן בגמרא ע"ב אבאר מה שנראה לי בפירוש סוגיא זו לפשט כל עקמומית שבה ושם יתבאר כל מה שיש להקשות בה ובדיבורי התוס' יתבאר ביאור דבריהם ומה שיש לדון עליהם ואחר שיתבאר למעיין כל הסוגיא על פי פשוטו יוכל להבין בקל כל מה שכתבתי בענין זה אף שהוא עמוק מאד לפי ענין הסוגיא:

הנה מפשטות הסוגיא יראה להדיא דפלוגתא זו דת"ק ור"י הוא דת"ק לא דריש כלל ופרט וכלל רק הני אין מינא אחרינא לא ור"י דריש להו בכלל ופרט וכלל ומחמת זה אייתר ליה סלעם וחגב ודריש להו סלעם לראשו ארוך וחגב לשמו חגב ולמינהו דחגב דלא לירבי נמי כל דהו, ולפי זה חגב הוא דבר הכולל דכלהו בעינן שיהא שמם חגב וכל ששמו חגב כל שיש לו הסימנים הד' השנויין במשנה מותר ולת"ק אין כאן רק אלה השמנה מינים בלבד [ואי בעינן לת"ק שמו חגב דהיינו דאלה המינין שמם חגב יתבאר לקמן בס"ד]:

ומעתה יש לנו לתמוה בדברי הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות מאכלות אסורות הלכה כ"א שכתב וז"ל ומיני חגבים שהתירה התורה שמנה א' חגב ב' מין חגב והיא הרזבנית [וחשיב כלהו שמנה שמנה הת"ק] וכו' הרי זה מין טהור ואעפ"י שראשו ארוך ויש לו זנב אם היה שמו חגב טהור עכ"ל, ויש להפליא שמנה במספר שמנה מינים וחשב חגב ומינו הרזבנית כמו שמנאם הת"ק ובתר הכי כתב אעפ"י שראשו ארוך אם היה שמו חגב טהור והרי לת"ק ליתא להא מילתא דראשו ארוך ושמו חגב רק לתנא דבי ר"י ולדידיה אין חגב ולמינהו דידיה מינים כלל רק להורות על הכלל שיהא שמו חגב דוקא ולמינהו דלא לירבי כל דהו, גם יש לדעתו יותר משמנה מינים דהיינו ראשו ארוך דאיכא בינייהו נמצאו דברי הרב ז"ל מעורבבים ומזכה שטרא לבי תרי, גם קשה שאמר דמי שאינו בקי בודק בסימנים והרי סימנים הללו לא נאמרו רק לתנא דבי ר"י דדריש כלל ופרט וכלל וילפינן במה הצד אלה הסימנים, אבל לתנא דבי רב אין כאן רק אותן הח' מינים בלבד אבל כל שאינו מהם אסורין אפילו דומה להם באותן הסימנים דלא יליף כלל כעין הפרט, מיהו בהא איכא למימר דס"ל כמ"ש התוס' בתירוץ ראשון בד"ה במאי קא מיפלגי דליכא שום חגבים שיהא בהן אותן ד' סימנים חוץ אותן הח' מינים הכתובים בברייתא א"כ אפי' לתנא דבי רב מועיל סימנים למי שאינו בקי בהן, ואף דתירוץ זה דחוק מאד דכי קניגי ובליסטרי היו דידעו שאין שום חגבים בעולם שיהא להם אותן הד' סימנים חוץ אלו מ"מ תירוץ השני דחוק יותר דוודאי מדמקשה במאי קא מיפלגי והרי מפורש במאי פליגי מר דריש אף כל וכו' ולמר דוקא אלה המינים, אבל הא וודאי קשיא אי כת"ק ס"ל מאי ענין שמו חגב לכאן והרי לת"ק ראשו ארוך טמא ושמו חגב לא מעלה ולא מוריד לדידיה, וראיתי לה"ה שם שנסתפק בכוונת הרמב"ם אי הך שמו חגב דקאמר על ראשו ארוך בלבד קאמר או על כלהו אפילו אין ראשן ארוך, ואני תמה שלא נתעורר בהנ"ל דבין אי נפרש על ראשו ארוך בין על כלהו קשיא דלתנא דבי רב דמנה שמנה ומנה חגב גדיאן ולמינהו הרזבנית לית ליה ראשו ארוך כלל אפילו שמו חגב ואי אין ראשו ארוך לא בעינן שמו חגב כלל:

והיה נראה לי לומר בכוונת הרמב"ם ז"ל דוודאי תנא דבי ר"י לא ס"ל דחגב הוא גדיאן ולמינהו הרזבנית רק אתי לשמו חגב ולמינהו דלא לירבי כל דהו וסלעם אתי לרבויי ראשו ארוך, אבל תנא דבי רב דלא דריש כלל ופרט וכלל ס"ל דהנך אין מינא אחרינא לא והיינו למעוטי ראשו ארוך אותו שהוא מינא אחרינא לבר מאלה המינים, אבל חגב זה ששמו גדיאן והוא אחד מן המינים לת"ק הוא ראשו ארוך ויש לו זנב והוא טהור מצד שהוא מן המינים המפורשים, רק לתנא דבי ר"י דדריש כלל ופרט וכלל למד ראשו ארוך מסלעם דאייתר לדידיה א"כ אתי חגב לשמו חגב ואינו גדיאן כלל רק שם כולל שיהיו כולן ממין חגבים למעוטי צירצור, אבל תנא דבי רב לא איצטריך ליה כלל דבלא"ה אין כאן רק אלו המינים והם באמת כולם מיני חגבים כמו שהתחיל הרמב"ם וכתב ומיני חגבים הם שמנה רק זה שיש לו ראשו ארוך בעינן לת"ק שיהא שמו חגב דהיינו חגב המוזכר בקרא והוא שם המיוחד לו כמו ארבה וסלעם דרק זה התירה התורה שהוא גדיאן, אבל ראשו ארוך אחר אף שהוא ממין חגבים לא הותר שאין לנו רק מה שזכר הכתוב והנך ארבה וסלעם וחרגול אין ראשן ארוך וחגב ראשו ארוך ואחר שראשו ארוך שאין לו שם חגב המיוחד לו אינו מאלה המינים ואסור, אבל באין ראשו ארוך כל שיש לו ד' סימנים הללו בוודאי מאלה המינים הוא כי לא נמצא באין ראשן ארוך שיהא לו ארבעה סימנים חוץ אלה המינים כמ"ש התוס' בתירוץ ראשון הנ"ל, אבל לתנא דבי ר"י כל שיש לו ד' סימנים אפילו ראשו ארוך כל שהוא מחגבים בכלל כשר דנלמד מיתורא דסלעם אף שאין לו שם מיוחד חגב רק שהוא ממיני חגבים כשר כי לא הוזכר חגב רק ללמד שאין מתירין בד' סימנים רק שיהא ממיני חגבים לאפוקי צירצור:

ויצא לו להרמב"ם דבר זה ממתני' דת"ק קאמר ובחגבים כל שיש לו ד' סימנים רבי יוסי אומר ושמו חגב והשתא מה היה כוונת ר"י בזה אי בא לומר שצריך שיהא ממיני חגבים בכלל הרי הת"ק עצמו כך התחיל תיכף ובחגבים כל שיש לו וכו' הרי ביאר בפירוש בדבריו שעכ"פ צריך שיהא מחגבים, ועוד דהא ע"כ בין לתנא דבי רב בין לתנא דבי ר"י צריכין כולם שיהיו ממיני חגבים דאל"כ לימא איכא בינייהו בהא והרי מפורש בגמ' שלא נחלקו רק בראשו ארוך ולכ"ע מיני חגבים דוקא, ועוד שלשון ר"י ושמו חגב בין אי בא