תפארת יעקב על חולין חלק ב קסא

הכי משום דאיכא דעורבא דדמי לדיונה ולכך בדגים לא חיישינן וסומכין על סימנים א"כ י"ל דממילא ה"ה בביצי עופות כל שמכירין שאינן מעורב ויונה כלל מותר ליקח מהם ואותן ביצים קטנות שיש לחוש משום עורב אותן אין לוקחין באמת ואין דרך למכרם כלל, אבל כיון שנדחו דברי ר"ת דבדגים ג"כ סימנין לאו דאורייתא וזה שאמרו דאיכא דעורבא דדמי לדיונה לדוגמא אמרו דכמו שיש דמיון בהנך כן יש לחוש שיש לשאר ביצים דמיון בטמאים וכן בדגים א"כ קשיא להו היכי לוקחין מהם ביצים:

בא"ד מדזבין להו נכרי טרופות בקערה וכו'. דבריהם תמוהין לכאורה כמו שתמה הר"ן ז"ל דא"כ היכי אמרה הברייתא דמותר למכור להם ביצים טרופות בקערה ניחוש שילוש אותם בפת וימכור לישראל דכיון שלא יהא ריעותא יהא מותר ליקח ממנו, אבל באמת לק"מ דהא התוס' לא ס"ל כפיר"י שהביא הר"ן ז"ל דטעמא שאין לוקחין טרופות בקערה מכח ביצת טמאה רק הטעם מכח טרפה, וכן לא ס"ל כדברי הר"ן משום דרוב עופות טהורים כדמוכח לעיל בתוס' בד"ה וליחוש ע"ש, וע"כ דס"ל דטרופות נמי יש להכיר ע"י שיטרוף אחרים כמ"ש הר"ן אח"כ בשם יש מפרשים וכמ"ש הת"ח, וכן מוכח לכאורה להדיא דהא מוקי ברייתא בטרופות בקערה ומ"מ מהני מעוף פלוני ש"מ דאפילו טרופות יש להכיר, והשתא ה"מ שיש להכיר כשהן טרופות בקערה אבל כשהן נילושים ומשוחים בפת אפוי פשיטא דאין, להכיר א"כ הברייתא שפיר אמרה דמותר למכור טרופה בקערה במה נפשך אי ימכרנה כמות שהיא הרי יראה ישראל ריעותא ולא יקח ממנו מחמת חשש טרפה דוודאי קנאה מישראל שנטרפו אצלו ואפילו יכיר שאינן טמאות מצד שיאמר של עוף פלוני וטהור היא מ"מ לא יקנה ממנו מחשש טרפה מחמת הריעותא ואי ימכרנה משוח ונילוש בפת אפוי פשיטא דלא יקח ממנו מחשש טמאה דבהא פשיטא דלא מהני מעוף פלוני, רק התוס' כתבו להתיר האידנא דקונין ביצים שלימות מן הנכרים בלי שיאמר מעוף פלוני כלל דלא שכיחי האידנא ביצים טמאות כלל ולא נשאר רק חשש טרפה בלבד א"כ כל דליכא ריעותא מותר ליקח דהא לא חיישינן לטרפות כלל, והאידנא באמת בוודאי אסור למכור טרופות לנכרים כיון שמותר ליקח ממנו פת שאין לחוש לטמאות ומ"מ טרופות בקערה אין ליקח האידנא מן הנכרים מחמת שיש ריעותא דמוכר טרופות חיישינן דישראל מכרה לו א שלא עשה כדין מחמת הריעותא אבל בלי ריעותא מאיזה צד לא ניקח ממנו דלמה לן לחוש לטרפות או נבלות בלי שום ריעותא ומ"ש משלימות ולטמאות ג"כ אין לחוש האידנא אף שאינו ניכר כלל, אבל הברייתא שפיר התירה למכור טרופות דלא יקנה ישראל בשום פנים אי יהיו טרופות כמות שהם לא יקנה מחמת הריעותא ואי ילוש וימשח בפת אפוי לא יקנה מחשש טמאה וזה ברור, גם נראה לי דאפילו האידנא רק לנחתום האופה פת למכור אסור למכור. ביצים טרפות טרופות אבל לשאר נכרים אפי' האידנא מותר שאין כאן חשש כלל ודו"ק:

בד"ה שאם ריקמה וניקבה דוקא ניקבה וכו'. לא נתבאר לי מה בקשו כאן בדבר הזה כיון דמשנה שלימה היא פרק העור והרוטב וכאן ג"כ קאמר ניקבה מאיזה צד חששו שמא נפרש דלאו דוקא ניקבה ויותר היה ראוי להם לומר שלא נטעה שצריך ליגע בגוף השרץ בתוך הנקב רק אפילו לא נגע רק בקליפת הביצה מטמא שכך אמרו שם כל שאיפשר ליגע אפילו לא נגע בגופו רק בקליפה טמא, ואולי נתכוונו התוס' לפרש דלא נימא דניקבה לאו דוקא רק דהא דקאמר ניקבה היינו דאז מטמא כעדשה בנגיעה בעלמא אבל בלא ניקבה ג"כ מטמא רק צריך שיטלטל כל הביצה דאז הוי כנוגע בשרץ עצמו לכך כתבו דניקבה דוקא ובלא ניקבה טהורה לגמרי שכך אמרו שם ביצת השרץ המרוקמה טהורה ניקבה כל שהוא טמאה ש"מ דבלא ניקבה טהורה לגמרי כנ"ל, ועמ"ש בדיבור שאחר זה. בד"ה שאם ריקמה ואכלה וכו' וא"ת לאכילה ולמלקות למה לי ריקמה וכו' כל היוצא מן הטמא טמא מעיקרא גבי טומאה לא הקשו למה לי ריקמה הא כל היוצא מן הטמא טמא משום דדוקא לענין אכילה אמרו כן אבל לענין יוצא מן הטמא שיטמא לא מצינו קרא על זה כלל, ולכן לא הבנתי דברי התוס' פרק העור והרוטב דקכ"ו בד"ה יכול שהקשו ולריקמה למה לי קרא הא לאכילה כאן לא צריך קרא והשתא מאי קושיא הא לאכילה בלא"ה כל היוצא מן הטמא טמא ואפילו ריקמה לא הוי בעינן רק משום דס"ד דהתיר הכתוב ביצת עוף טהור דהוי אבר מן החי אף של טמא מותר ובשרץ ליכא קרא כבת היענה בעופות לאסור א"כ כשריקמה דאפילו בעוף טהור אסור דזה שאמרו כאן מדרבנן היינו דלא הוי שרץ רק מדרבנן אבל פשיטא דאסור משום נבלה בריקמה א"כ פשיטא דאסור בטמא בריקמה אבל לענין טומאה בכעדשה דלא שייך לטמאות מכח כל היוצא מן הטמא צריך קרא, וכמו כן לפי שיטת הרמב"ם דאפי' ביצת עוף טמא וכל היוצא מן הטמא אין בו מלקות משום דכתיב מבשרם לא תאכלו ואין זה בשר א"כ כשריקמה דהוא בשר אף שאינו בפני עצמו אסור ולוקה מצד יוצא מן הטמא משא"כ לענין טומאה שפיר צריך לימוד כשריקמה דהוי שרץ בפני עצמו דמצד יוצא מן הטמא לא היה מטמא, ועמ"ש לקמן פרק העור והרוטב בתוס' שם. ובעיקר קושיית התוס' לא מיבעי' לפי דעת הרמב"ם הנ"ל דאין לוקין על דבר היוצא מן הטמא ואפילו על ביצת עוף טמא דלמדו מבת היענה אינו רק איסור מדאורייתא ואין לוקין וטעמו דכתיב מבשרם לא תאכלו א"כ פשיטא דכל שלא ריקמה אין לוקין ואיסורא בלא"ה איכא וע"כ דסימנים אתיא למלקות לכך בעינן ריקמה דוקא, אלא דבלא"ה נראה לי דלא קשיא דדוקא מה שבא מתמצית הגוף של הטמא כגון חלב ומי רגלים של חמור זה אסור מצד כל היוצא מן הטמא אבל גמל שנולד כמין פרה לא מן השם הזה הוא והכי איתא התם בבכורות להדיא דקתני במתני' טמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסורה באכילה שכל היוצא מן הטמא טמא ופריך בגמ' למה לי למיתני שהיוצא, סימנא בעלמא הוא דלא תיחלף לך דלא תימא זיל בתריה דידיה והאי טהור מעליא הוא והאי טמא מעליא אלא זיל בתר אימיה והיינו כיון דתנן במתני' טהור הנולד מן הטמא טמא הנולד מן הטהור טהור וכדי שלא יתחלפו נקט כללא דבתר אם שדינן לי' וילפינן לה התם מדכתיב ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה יש לך מעלה גרה ומפריס פרסה שהוא טמא ואיזה זה טהור שנולד מן הטמא אבל כל היוצא מן הטמא ילפינן התם מקר' אחרינא את הגמל, והך דילפינן ממעלי הגרה אסור משום שהוא גמל דאזלינן בתר מינו שנולד ממנו ואף שיש לו סימני טהרה אסור אבל היוצא מן הטמא כגון חלב ומי רגלים לא מן השם הזה דלא שייך לאסור מצד שהוא מין טמא שאינו בריה כלל רק לפי שהוא מתמצית הטמא אסור כבשרו וכאילו חתך מבשרו, אבל ביצה כל שנגמרה לגמרי אינה מתמצית האם רק היא בריה בפני עצמה ומ"מ אין לאוסרה מצד עצמה ג"כ שעדיין אינה דבר חי ולא נקרא עוף לאוסרו משום עוף טמא מצד עצמו לכך בעינן קרא בת היענה ובשרץ דלא כתיב קרא ממילא אין בו איסור מן התורה על הביצים הגמורות כל כמה שלא ריקם השרץ בתוכה דאז אסור מצד עצמו אבל מעיקרא אין בה לא משום יוצא מן הטמא שאין ביצה של שרץ מתמצית השרץ וכמו כן אין לאוסרו מצד עצמו שהרי אינו שרץ עדיין לכך בעינן ריקמה דוקא:

בא"ד ונראה לפרש וכו' גבי שילוח הקן וכו'. תמוה לי דפשיטא דאכתי י"ל דביצה אסור משום אבר מן החי ומ"מ דייק שפיר דרובץ על ביצי טמאים פטור דתקח לך ולא לכלביך אבל ביצי עוף טהור נהי דאסורים אבל יכול להוציא מהן אפרוחים ולאכלם משא"כ ביצי עוף טמא לא חזיא רק לכלבים, ואולי י"ל כיון דקי"ל אפרוח ביצת טרפה מותר דאימת קא גביל לכי הוי פירשא בעלמא א"כ הכא נמי לא מיקרי נהנה מגופה ולא מיקרי לך, מיהו לשון ולא לכלביך לא משמע הכי כיון דמ"מ אינו נותנו לכלבו דחזיא ליה, וצ"ע וכבר כתבתי דלק"מ בלא"ה דביצה אינה בגדר אבר מן החי כלל כנ"ל, ועמ"ש לעיל שיש לתמוה לכאורה לפי מה שכתבו כאן דביצת השרץ לא נלמד מביצת עוף טמא לכך בעינן ריקמה דוקא א"כ ממילא ביצי דגים טמאים ג"כ בעינן ריקמה דוקא א"כ מאי קשיא להו לעיל על מה דמסיק סימנין לאו דאורייתא מהך סוגיא דפרק אין מעמידין דפריך ליבדוק בסימנים ומשני כשנימוחו דשאני התם דביצי דגים אינן אסורין מדאורייתא דלא ילפינן מביצת עוף טמא לכך אפי' אי סימנין לאו דאורייתא מהני בהו סימנים, וכתבתי ליישב דשאני דגים כיון דדג טמא משריץ בפנים לא הוי גמר דידהו רק כשריקם הדג אבל מקודם הוי כמו ביצים התלויין באשכול דלכ"ע לוקה מן התורה דהוי כגוף אמו ממש ע"ש, ויש לי עוד אריכות דברים בביאור דברי הר"ן ז"ל כאן ובפרק אין מעמידין ומבואר במהדור' קמא שלי וכאן קצרתי:

ע"ב בגמרא ת"ר גיעולי ביצים מותרין. פירש"י ביצה טמאה שנתבשלה עם הטהורה מותרות הטהורין דמיא בעלמא היא ולא יהבא טעמא באחרנייתא ע"כ, ולא נתבאר מ"ש דמפרש להו שנתבשלה עם ביצים טהורים ולמה לא שנתבשלה עם שאר מאכל דביצה טמאה שנתבשלה עם דבר היתר אינה אוסרת, ואם בא הרב ז"ל לפרש לשון מותרות דמשמע דעל הביצים קאי וכן התוס' דקדקו דקאי על גוף הביצים כמו ביצים מוזרות דבתר הכי ונמצא עליה דם לזה פירש כאן דג"כ ההיתר על גוף הביצים דהיינו ביצים הטהורות מותרות ולא נאסרו מחמת הטמאים אבל הא גופא קשיא למה נקטה הברייתא דין זה כשנתבשלה עם ביצים דוקא והוי לה לאשמועינן דביצה טמאה אינה אוסרת בטעמה, ונראה לי ברור דכוונת רש"י ז"ל דדוקא בקליפתן אינם אוסרין דהיינו שיהא דוקא אלו בקליפתן ואלו בקליפתן דאז אינה אוסרת חבירתה דמה שיוצא מן הקליפה מיא בעלמא היא ולא יהבא טעמא באחרנייתא דהיינו ליתן טעם בתוך קליפת חבירתה כיון שהטעם קלוש אינו יכול לילך מתוך קליפתה של זו לתוך קליפתה של זו אבל כשמתבשלת בתוך תבשיל אחר וכן ביצה קלופה אפילו בביצים שאינן קלופות אוסרת שפיר כמ"ש התוס' מן הירושלמי ולזה קראו גיעולי ביצים דהיינו פליטת ביצים מה שפולטין מבפנים חוץ לקליפה כמו הגעלה של איסור נקרא גיעול לפי שהוא פולט מה שנבלע בתוכה וכן שורו עובר ולא יגעיל הכוונה שלא יפלוט הולד לחוץ וכל לשון פליטה נקרא גיעול, ועל דרך זה יתיישבו דברי הירושלמי שהביאו התוס' ולא יקשה ממנו על פירש"י ז"ל כמו שאבאר בתוס' בס"ד, מיהו הא וודאי קשיא