תפארת יעקב על חולין חלק ב טז

דמעיקרא דס"ד דאין חילוק בין עבר ללא עבר ואפילו לא עבר אינו ניכר בחוץ שפיר ניחא דבא להקל דלולא רבה בוודאי יטריף כיון דהאדמה מבחוץ פוסלת ואינו רואה שום סברא והיכר שלא נדרסה הרי יטריף דהא יראה אדום, ונהי דאין ראיה שנדרסה אבל עכ"פ אין ראיה שלא נדרסה ואנן בדיקה בעינן לכך בא רבה לומר שלא יטריף, אבל על זה קשיא ליה להרא"ש למה מיקל רבה באמת הא אין לו בדיקה ואי אין האדמה פוסלת בחוץ א"כ אין מי שיחמיר ולא מי שיקיל אבל כשחידש הרא"ש דדרוסה ניכרת בחוץ פשיטא שלא יחמיר שום אדם כשלא ימצא שינוי רק דחש רבה שמא יבואו להקל לזה בא לומר דפעמים שכבר עבר הארס ואינו ניכר], ואי ימצא שינוי כדין יטריף, ואי להחמיר בא מאיזה צד יבוא להקל כיון שימצא אדום ואינו ניכר, וע"כ הוצרך לומר משום דיחשוב הבודק דאי הטיל ארס היה ניכר דהארס אינו דומה להאדמה דושט וכשלא יראה שינוי יבוא להקל ובאמת הוא טעות דנהי דקודם שעבר לפנים יש היכר מבחוץ אבל אחר שעבר אין היכר כי לא נשאר רק רושם, אבל לולא סברא זו שחידש הרא"ש אי איפשר ליישב דברי רבה כלל לכך הוצרך לומר דבאמת טרפה בהאדמה מבחוץ ורבה להחמיר בא דאחר שעבר לפנים אינו ניכר, והשתא בבודק בפנים במה נפשך כשר אי עדיין לא עבר היה ניכר בחוץ ואי עבר היה ניכר בפנים, ואהא קשיא ליה הא שפיר הוצרך רבה לבדוק בחוץ דבבדיקת פנים בלבד אינו מספיק שמא לא עבר עדיין לפנים ובחוץ באמת אי היה בודק היה ניכר א"כ הוצרך לבדוק בחוץ, והוכרח הרא"ש לתרץ דרבה היה עושה כאילו לא יבדוק יותר וזה ברור:

אמנם אי קשיא לי הא קשיא דהיכי איפשר לומר דרבה עשה עצמו כאילו לא יבדוק יותר והיינו שבדק מאבראי והניח מלבדוק, דהיכי דמי אי דהך ספק דרוסה שהביאו לפניו היה אחר שחיטה א"כ היכי קאמר אפכיה רבה וכו' הא כבר נטרפה שמא במקום דריסה נשחט, ואי קודם שחיטה ובדקו מבחוץ א"כ ע"כ היה צריך להניח מלבדוק דאי איפשר לבדוק ושט קודם שחיטה מבפנים רק היה בודק בחוץ שמא יראה טיפת דם ויטריף, ועוד דאי ישחטנו בלי בדיקת חוץ כלל לא יועיל בדיקה דשמא במקום דרוסה ישחוט וע"כ יצטרך לבדוק הקנה קודם ולשוחטו א"כ בדק גם הושט שמא יראה טיפת דם כיון דבלא"ה יצטרך לבדוק בחוץ אחר שחיטה שמא יש טיפת דם בחוץ שלא עבר לפנים ומאי קשיא ליה לאביי, ודוחק לומר דהך ספק דרוסה היה בעוף וכבר נשחט הקנה ע"י שבדקו קודם ואחר שחיטה הביאו לרבה לבדוק הושט, דכיון דלא רצו לסמוך על בדיקה שלהם רק הביאו לרבה לבודקו לא היו שוחטין אותו ע"י בדיקה בקנה בלבד או שהיו בודקין גם הושט ואי ידעו דושט אין לו בדיקה בחוץ היו בודקין בפנים כמו שבדקו הקנה מבחוץ ואפי' אי היו מסופקין אי מועיל בדיקה כלל לושט עכ"פ כמו שבדקו הקנה היה להם לבדוק הושט ולבוא לישאל מה דינו אי לא מצאו כלום, ואמת דלפי מה שכתב רש"י דדרוסה ניכרת אחר שחיטה ולא חיישינן דבמקום דרוסה שחט הוי ניחא, אבל לא נראה כן מדברי הרא"ש עצמו פרק השוחט דמפרש הך בר אווזא דהתם בספק דרוסה אלמא בדרוסה נמי אינו ניכר אחר שחיטה ויש לחוש דבמקום דרוסה שחט, מיהו לפי מה שבארנו לקמן דמודה רש"י בעוף דארסו מועט דאין דרוסה ניכרת אחר שחיטה רק בבהמה סובר דארסה מרובה ואי איפשר שלא יהא ניכר, א"כ שפיר י"ל דהתם בבר אווזא שפיר מפרש הרא"ש בספק דרוסה אבל כאן מפרש דהיה בבהמה אחר שחיטה ובדק מאבראי והניח מלבדוק לחדודי לאביי והקשה לו אביי הא בעינן אף מבפנים והפכה ובדק הושט:

ועוד י"ל דדוקא בבא לפנינו שחוט סומכין דאי היה כאן דרוסה היה ניכר אפי' במקום שחיטה דדרך הדריסה להתפשט ולא שכיח שיהא הרושם קטן כ"כ וחתך ממש ברושם עד שאינו ניכר כלל וכיון דנשחטה הותרה, דלא הוי ספק בשחיטה דדרוסה אפי' בסימנים אינה נבלה דרק נקובת הושט הוי נבלה אבל דרוסה כיון שאינו מטעם נקב רק הארס שורף כמו שכתבו התוס' במשנה לעיל א"כ אין נ"מ בסימנים או במקום אחר, ועוד דאפי' אי טעמא משום דסופו לינקב כבר הוכחתי לעיל דסופו לינקב אינו רק טרפה אפי' בושט ובארתי טעם הדבר, הילכך בלא שכיח מהני בדיקה במקום ששחט, אבל שם ריש השוחט דהיה בר אווזא חי דעדיין לא נשחט לא שייך להתיר לשוחטו משום דנשחטה הותרה ושפיר היה חושש דילמא במקום דריסה ישחוט:

איברא דקשיא לי היכי קאמר רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים והא תרווייהו שוין דבדיקה בפנים גרידא לא מהני שמא לא עבר הארס ויהא ניכר בחוץ ובדיקה בחוץ לא סגי שמא כבר עבר ולא נשאר רק רושם ואינו ניכר והיכי מחלק רבה דחיצון אין לו בדיקה רק פנימי הא תרווייהו צריכי וזה בלא זה לא מהני, וכך הוי ליה לומר ושט לא סגי לבדוק בעור החיצון בלבד אלא בעי נמי עור הפנימי, גם מתוך פירש"י ריש השוחט גבי בר אווזא משמע לכאורה דהאדמה מבחוץ אינה פוסלת בדרוסה כל שאינו בפנים כפי מה שפירשתי שם דבריו במה שכתב ומשום דרוסה לא בעי למיבדקיה, וכן מה שכתב אח"כ ע"ב דקנה מיטרף ברובו, ומתוך מה שפירשתי שם ג"כ מוכח דלא כהרא"ש בזה, מיהו לפי מה שכתבתי לחלק בין עוף חי לעוף שחוט יש לדחות דשפיר הוצרך לומר דלדרוסה לא חייש דאי חייש לא הוי ליה לומר דילמא במקום נקב, ואי משום דמכח דרוסה היה יכול לשחוט כדרכו ולבדוק הא ליתא דהתם שהבר אווזא חי לפנינו לא שייך נשחטה הותרה ושפיר חיישינן שמא ישחוט במקום הרושם ממש ולא יהא ניכר, ומה שפירש בקנה ברוב משום דאל"כ אי ימצא אדום יצטרך לבדוק בפנים אבל ברוב אין צריך ודוקא האדמה של דריסה פוסלת בעור חיצון בלבד ולא האדמה של נקב ודוק היטב במה שכתבתי שם כי קצרתי כאן:

ע"ב בגמ' לספק דרוסה. היינו בעוף אבל בבהמה אין נ"מ כלל דכיון דאין לה בדיקה בחוץ שוב אין לה בדיקה כלל דכיון שצריך לשחוט הושט שוב לא יוכל לבדוק וא"כ יהא מוכח מדברי רבה עצמו דשחיטה בעוף אפי' בקנה דלא כמ"ד ושט ולא קנה, וכמו כן יהא מוכח מיניה עצת רב יוסף בריה דרבא ריש השוחט לשחוט הקנה תחילה ולבודקו ואח"כ יבדוק הושט, ושם ריש השוחט מוכח דרק מרבא מהך עובדא דבר אווזא פשיט דלא כרב אדא בר אהבה והשתא כיון דדברי רבא שם סובבים על דברי רבה היה לו להוכיח מרבה עצמו, וכמו כן היה רבא מוכרח לידע מעצת בנו בלי הך עובדא רק מדברי רבה עצמו דאל"כ ליכא בדיקה בפנים כלל, ומזה מוכח כפירש"י דלדרוסה יש בדיקה בפנים אחר שחיטה ושפיר קאמר נ"מ לספק דרוסה לכ"ע אפי' לראב"א ואפי' בלי עצת רב יוסף ברי' דרבא רק מהך בר אווזא דהיה חשש נקב לא היה איפשר לשחוט דבמקום נקב שחט אבל לפירוש ריב"א דסובר לנקב יש בדיקה בחוץ רק לדרוסה אין בדיקה קשה כנ"ל, ועמ"ש לעיל ריש פרק השוחט בזה ובסמוך:

שם ההיא ספק דרוסה. פירש"י אם עוף היה בודק הקנה תחילה ואם בהמה היא נמי אית בה תקנתא, לכאורה תמוה כיון דדרוסה ניכר מה צורך לבדוק הקנה בעוף תחילה, וצריך לומר דרק בבהמה דהארס מרובה ומתפשט ניכר אבל עוף דהארס מועט אינו ניכר, מיהו נראה לי דרק דיעבד מהני זה אי כבר נשחט משום דנשחטה הותרה ודרוסה בסי' לא הוי נבלה דלא הוי מטעם ניקב רק הארס שורף כמו שכתבו התוס' במשנה ואין הפרש בין ושט לשאר איברים, משא"כ בבהמה חיה דלא נשחטה עדיין אין להתיר מטעם זה וכן עוף חי דבחי להתיר לשחוט לא שייך נשחטה הותרה:

והנה הך מילתא דחידש רש"י דדרוסה יש לה היכר בפנים הוא מוכרח מדברי רבה דקאמר אלא מבפנים נ"מ לספק דרוסה והרי אין לו בדיקה בפנים כלל שמא במקום דריסה שחט, ואי רק בעוף יהא מוכח דקנה מהני בעוף בלי ושט מדברי רבה וכן עצת רב יוסף בריה דרבא מוכרח בדברי רבה, וזה שלא כהך סוגיא דריש השוחט דרק מעובדא דרבא מוכח זה עי"ש ור"י בריה דרבא חידש העצה, מיהו אין זו ראיה כ"כ די"ל דלנקב ג"כ אין בדיקה מבחוץ והך דרבה מיירי שנתחב קוץ במקום אחד ויכול לשחוט במקום אחר ולבדוק בפנים כנגד הקוץ, ואף דקאמר נ"מ לספק דרוסה היינו לפי האמת דיש עצה לבדוק קנה תחילה אבל בדברי רבה עצמו יש לפרש לענין נקב, מיהו נ"ל דלא מהני בושט כה"ג משום דאכלה ביה ופעיא ביה ושמא בשעה שנתחב הקוץ היה זה כנגד זה וכבר נשחט העור הב' במקום נקב, מיהו למ"ד ניקב זה שלא כנגד זה בעבר הב' כשר א"כ משכחת לה שישחוט רוב ושט בעבר הב' ואף דלא ידע לשחוט סימן אחד ולהכשירו היינו דוקא משום דהיה חושב ושט ולא קנה אבל רוב ידע דמהני, אבל דעת ריב"א שם דיש בדיקה לנקב מבחוץ רק לדרוסה אין בדיקה ומפרש הך דהשוחט בדרוסה וודאי תמוה כמו שביארנו:

ויש להביא ראיה לרש"י דוודאי קשה היכי טעה אביי להקשות לרבה כיון דע"כ עוף היה ובדק הקנה תחילה דאל"כ שמא במקום דריסה נשחט א"כ אי ושט יש לו בדיקה בחוץ למה עשה כך לבדוק הקנה תחילה הא יכול לשחוט כדרכו ולבדוק וע"כ כפירש"י והובא לפניו שחוט ודריסה ניכרת אחר שחיטה וחשב אביי דיש לו בדיקה בחוץ ורבה לחדודי עביד כנ"ל:

בתוס' בד"ה ההוא ספק דרוסה וכו' לא יתכן לומר כן וכו'. כבר כתבתי דאין מזה ראיה ויש לחלק בין עוף לבהמה כדמשמע מלשון רש"י בעצמו, גם יש לחלק בין הובא לפנינו שחוט בין בא לפנינו חי כמו שבארנו לעיל דאל"כ דברי רש"י עצמן סותרין זה את זה במה שנראה מדבריו לעיל ריש פרק ב' בהך עובדא דבר אווזא:

ראיתי לכתוב קצת הערות בדברי הר"ן והרא"ש, ראשית דבריו כתב הר"ן דכלהו נקובי לחללם ובמידי דליכא חלל כגון קרום של מוח בעינן שיהא הנקב מפולש, לשון זה מפולש לא נתבאר לי יפה דפשיטא דלא בעינן מפולש מעבר לעבר רק שניקב הקרום מלמעלה טרפה, ואי הכוונה שיהא הנקב בקרום מעבר לעבר לאפוקי אי לא ניקב רק חצי עובי הקרום ולא היה צריך לכותבו דפשיטא דלא הוי ניקב הקרום רק כשניקב לגמרי, ועוד למה לא קאמר בניקבה הריאה דבעינן ניקב הקרום במפולש, ואולי דגבי ריאה לא קתני ניקב קרום הריאה משום דס"ל לרבנן דר"ש דכל שניקב הקרום ממילא ניקב לחלל והוי שפיר בתוך הני דנקובן לחלל הילכך בניקב הלב וריאה