תפארת יעקב על חולין חלק ב טו

דלא מהני בריאה כה"ג, והרי עיקר החילוק בין קרום שעלה מחמת מכה דזה סופו ליסתר שעיקר הסתימה מחמת מכה היא וכמו כן בניקבה הריאה שלא במקום חיתוכי דאוני אפילו סביך הוי עיקר הסתימה מחמת מכה דדופן עצמו אינו סותם שם כלום בלי מה שסביך מחמת מכה א"כ מ"ש דבכבד מהני סביך וצ"ע לכאורה:

ומה שנראה לי בענין זה ראיתי לעורר דבר חדש מה שלא ראיתי לשום אחד מהמפרשים והפוסקים שנתעוררו בזה ואע"פ שלא היה מהראוי לגלות דעתי בענין זה שהוא סותר דברי הפוסקים אבל מה אעשה וההכרח אלצני לזה והאמת יורה דרכו, ואע"פ כן כל מה שכתבתי כאן הכל רק להלכה וח"ו להוציא מכאן איזה קולא ואיני עוסק רק בביאור הסוגיא בלבד מסכים לדעת הרמב"ם ז"ל כמו שאבאר:

והוא שאני תמה במה שאמר רבה כאן קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום ורב יוסף מחדש לקמן קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום, והדבר תמוה דהא עשרה נקובים יש במתניתין בעשרה איברים ומ"ש דנקט רבה בושט ור"י מחדש בריאה הא מילתא דפשיטא היא בכל הפוסקים דכל קרום מחמת מכה לא מהני בשום נקב באבר המטריף עד שנחלקו בסירכא בשאר איברים שיש אוסרין שאין סירכא בלא נקב אפי' בשאר איברים ויש ס"ל דרק בריאה כך הוא אבל בשאר איברים יכול להיות סירכא בלא נקב אבל לכ"ע אי נקבו ועלה קרום בנקב לא מהני א"כ מ"ש דנקטו הני אמוראי הני תרתי ושט וריאה, וכן לקמן דף מ"ח דמשני לא למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה דאינו קרום ומ"ש דנקט ריאה הא בכל האיברים שהנקב פוסל אי ניקב ועלה קרום לא מהני, ואם נוכל לחדש איזה סברא שלא כדברי הפוסקים רק דוקא בריאה ובושט נאמרו הדברים אבל בשאר איברים מהני קרום יקשה עלינו ביותר מה זה שאמרו מרה שניקבה ודופן סותמתה וכן חלחולת דהא בכלהו נקובי לבר מריאה ובושט מהני סתימת קרום וכ"ש סתימת דופן דאפילו בריאה מהני:

לכן נ"ל לפי מה שבארנו לעיל ריש פירקין כדמוכח להדיא מהך סוגיא דלקמן דף מ"ח דאפי' לדידן דס"ל טרפה אינה חיה היינו דוקא כמות שהיא בחסרונה אבל טרפה יכולה לחזור להכשירה רק לא בדבר שסופו ליפסק ולינקב שנית דזה לא מהני רק בכרות שפכה לא בטרפות ולא מהני בטרפות רק שתתרפא באופן שלא תחזור לחסרונה, ועל זה בא רבה ואמר דקרום שעלה בושט אף שנסתם הנקב אינו קרום שסופו ליסתר והיינו כמו בניקב זה שלא כנגד זה אנו מטריפין בושט משום דאכלה ביה ופעיא ביה ופשטה ליה לכך מהאי טעמא לא מהני ביה קרום מחמת מכה שאי איפשר שלא תחזור לטרפותה שעד שתתרפא לגמרי יפסק מחמת דאכלה ביה ופעיא ביה ולא מינח נייח, ור"י מחדש דה"ה בריאה כיון דמנשמת תדיר ג"כ לא מינח נייח ומהאי טעמא באמת קי"ל דגבי ריאה ג"כ נקבו זה שלא כנגד זה טרפה כמו שכתב הט"ז בי"ד ריש סי' ל"ו ע"ש, אמנם בשאר איברים דמינח נייח שפיר מועיל קרום דכיון דנייח ממילא תתרפא לגמרי ולא יפתח הקרום ולא תחזור לחסרונה וכיון שנשחטה ולא נמצאת נקובה הרי אין בה חסרון המטריף וכשרה, הילכך דוקא בריאה בעינן במקום חיתוכי דאוני דוקא דאז כיון דסביך אף שסביך זה הוי כמו קרום מ"מ בצירוף הדופן שרובצת עליו לא יפסק הקרום אף דלא נייח אבל למטה מחיתוכי דאוני אין הסתימה רק מכח דסביך בבשר, וזהו כקרום שעלה וסופו ליסתר משא"כ במרה שניקבה וכבד סותמתה אפי' במקום שאינה דבוקה כיון דסביך בבשר הכבד ומרה וכבד מינח נייחי אין סופו ליסתר, ואי קשיא הא קרום שעלה ג"כ מהני לא קשיא דוודאי קרום כיון שאין סופו ליסתר פשיטא דמהני שהרי אין כאן נקובת מרה כלל שהרי שלימה היא ולא תחזור לטרפותה רק בניקבה וכבד סותמתה ס"ד כיון דהמרה נקובה היא רק כבד סותם הנקב ובמקום הנקב יש כבד ואין זה מרה אבל המרה נקובה וס"ד דאכתי חשובה נקובה וטרפה קמ"ל כיון שיש כבד במקום נקב הוי כמו שאינה נקובה כלל וכן ריאה ודופן סותמתה וכן חלחולת הכל קמ"ל דלא חשיבי נקובים אף שלא נתרפאו באופן שהם שלימים, אבל עלה בהם קרום מחמת מכה הרי הם שלמים דקרום זה מהם הוא וכיון דמינח נייחי ואין סופן ליסתר הרי נתרפאו ואזיל ליה חסרונם המטריף וחזרו לכשרותם, דלא ממעטינן מכרות שפכה רק בקרום שסופו ליסתר ואתי שפיר הכל לנכון כן נ"ל ברור בזה:

ודע דיש נ"מ ג"כ בין לפי מה שכתבתי ולפי פירושו של רש"י ז"ל דלפירש"י דבכלהו נקובי לא מהני קרום ולפי זה ע"כ צ"ל דרק היכא דהמכה היא מכת מיתה אז אין קרום מתקיים ואינה מתרפאת חבל במכה שאינה נטרפת בכך פשיטא דיכולה להתרפאות ואנו רואין בעין שהאדם ובהמה מתרפאין ממכתם ע"י שעולה במכה קרום, ולפי זה אי נתחב קוץ בושט בעור החיצון בלבד ונשחט תיכף ונמצא במקום אחר עור הפנימי שניקב ועלה בו קרום ונסתם דידענו בבירור דקרום זה עלה קודם שניקב עור החיצון כיון דעכשיו ניקב ונשחט תיכף א"כ בכה"ג כשר דהא אותו קרום עלה קודם שניקבו ב' העורות ולא היתה עדיין טרפה, אבל לפי מה שכתבתי כל קרום מחמת מכה בושט אינו קרום מחמת דפעיא ביה ואוכלת בו סופו ליסתר ואפי' ניקב קרום אחד אינו מתקיים, שוב הראו לי בספר ת"ח הביא בשם הראב"ן דטעמא דרבה בושט דאכלה ביה אבל לא ביאר כל אותן הראיות שהבאתי והת"ח הקשה עליו דהא גם בריאה אמרו כך והוא תמוה דאדרבא הא ראיה דגבי ריאה ג"כ ניקב זה שלא כנגד זה טרפה והיינו מהאי טעמא דריאה הוי כמו ושט כמו שכתב הט"ז ריש סי' ל"ו, גם מה שכתב דלכך נקט ושט דהוא ראשון לנקובים הוא תמוה דלמה נקט ר"י לקמן ריאה והניח ושט וקרום של מוח, ועכ"פ הנאני מאד, שמצאתי עיקר הסברא לאחד מיוחד מגדולי הראשונים ז"ל רק שבאו דבריו בקיצור ובלי ראיה והוכחה וכבר בארתי הכל לנכון בס"ד:

שם ואמר רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. הקשה הרא"ש ז"ל מה מועיל בדיקת פנים כיון דבחוץ אין לו בדיקה שמא שלט בחוץ וסופו לעבור לפנים, וליכא למימר דלא חיישינן כל שאינו נראה לפנים א"כ אפילו אי יש לו בדיקה לא יבדוק רק בפנים כיון דלא מיטרף רק בבדיקת חוץ, והקשו עליו הפר"ח והתב"ש דהא אי יש לו בדיקה היה בודק להקל שלא יצטרך יותר קמ"ל דאין לו בדיקה ע"כ, ודבריהם תמוהין לפע"ד ודברי הרא"ש ברורים דוודאי ליכא למימר דלהחמיר בא רבה דכיון דמראה דם הדרוסה ומראה הושט שווין דאי אין שווין למה אין לו בדיקה א"כ מי שלא ידע דושט אדום בחוץ ויבדוק הרי ימצאנו אדום ויטריף ועכ"פ פשיטא שלא יכשיר, וע"כ כוונת רבה להיפוך שבא לגלות דושט אדום בטבעו ומי שיבדוק וימצא אדום לא יטריף דבטבעו כך הוא ולא יטריף רק אי ימצא אדום בפנים ושפיר קשיא ליה להרא"ש דאפילו לא ידע שהוא אדום בטבעו לא יטריף אי ימצאנו אדום דשמא בפנים אינו אדום ולא עבר לפנים וכשר, ואמת דיש לומר דוודאי להחמיר בא שיש לחוש דמי שלא ידע יחשוב שצריך שימצא דם שיהא משונה ממראה הושט דבאמת יש הפרש בין מראה דם הדרוסה למראה הושט קמ"ל רבה דמ"מ אין לו בדיקה דוודאי מתחילה כשהוא מטיל הארס היה ניכר אבל אח"כ כשהוא מתחלחל ויורד לפנים ולא נשאר רק רושם אז אין הפרש בין מראה הדרוסה למראה הושט, אבל זהו באמת תירוצו של הרא"ש דרבה להחמיר בא מטעם הנ"ל אבל, בס"ד מקשה הרא"ש שפיר דבלי רבה לא יוכל להקל שהרי ימצא אדום ואין הפרש בין מראה הדרוסה למראה הושט, ובוודאי לא שייך לומר דרבה חשש שמא יחשבו דיש הפרש מה שבאמת אין הפרש דבמה יטעו להקל, ולזה הוכרח הרא"ש לומר דהם יטעו משום דבאמת מראה הדרוסה משונה דהוא דם ומראה הושט אינו כך רק רבה חידש דמ"מ אין לו בדיקה דשמא עבר לפנים ולא נשאר רק רושם ואז דומה ממש למראה הושט וזה ברור ולק"מ, מיהו יש לדקדק לכאורה דכיון דחידש הרא"ש דרבה בא להחמיר שפיר יש לומר דהאדמה מבחוץ אינו מזיק כלל כל שאינו בפנים ורבה בא להחמיר דהיה חש למי שיבדוק בחוץ אי ימצא הארס יבדוק גם מבפנים אבל אי לא ימצא בחוץ יכשיר תיכף דהוא חושב אי היה ארס היה ניכר ובאמת הוא טעות דשמא כבר עבר ולא נשאר רק רושם ואינו ניכר, ולדרך זה לא היה צריך הרא"ש לומר דהך דרבה דבדק מאבראי ואביי הקשה לו והא מר הוא דאמר וקשיא ליה להרא"ש מאי מקשה אביי הא שפיר בדק מבחוץ שאם יראה ארס שלא עבר לפנים יהא ניכר ויטריף מיד שהרי אפילו יבדוק בפנים ולא ימצא צריך הוא לבדוק מבחוץ שמא ימצא ארס שלא עבר עדיין לפנים, ומחמת זה הוצרך הרא"ש לפרש דרבה עשה עצמו כאילו לא יבדוק יותר לחדודי לאביי, והשתא מאי קשיא לי' להרא"ש הא שפיר יש, לומר דהאדמה מבחוץ בלי פנים לא איכפת לן ומה שהקשה הרא"ש ואפילו יש לו בדיקה למה יבדקנו הא לא מיטרף בהכי לא קשיא כלל דלהחמיר קאמר שהיה ירא שיחשוב הבודק כיון דהארס באמת משונה ממראה הושט כל שלא ימצא שינוי יכשיר ולא יבדוק בפנים לכך קאמר רבה דיש לחוש דעבר כבר לפנים ולא נשאר רק רושם ואינו ניכר בחוץ ומבפנים ימצאנו, והשתא מקשה ליה אביי שפיר לרבה דאותו בדיקה שבדק בחוץ לא מעלה ולא מוריד כלל דאי ימצא שינוי עדיין אין להטריף עד שיבדוק מבפנים דאין האדמה פוסלת מבחוץ בלבד ואי לא ימצא שינוי אכתי צריך לבדוק בפנים שמא כבר עבר הארס ולא נשאר בחוץ רק רושם ואינו ניכר ושפיר הוצרך לומר דהך בדיקה היתה לחדודי, אבל באמת לק"מ דוודאי הך קושיא השניה שהקשה הרא"ש היה די ליישבה בהך דלהחמיר קאמר והוי נוכל לומר ג"כ דהאדמה מבפנים לא איכפת לן רק הרא"ש בא ליישב גם הך קושיא דמוכח מהך סוגי' דלקמן דבסי' אפילו האדימו בחוץ בלבד טרפה דרק בהאדים בשר כנגדן אין מטריפין וקשה מה יועיל בדיקת פנים שמא יש בחוץ, ואי יתרץ בפשיטות דאי לא עבר לפנים היה ניכר מבחוץ א"כ מאי קאמר רבה ושט אין לו בדיקה אי להקל בא שלא נטריף בבדיקת חוץ היכי ס"ד להטריף כיון שלא יהא ניכר כלל, [ואף דמעיקרא לא הוי קשיא ליה על להקל רק משום דאין האדמה פוסלת מבחוץ אבל אי פוסלת הוי ניחא ליה דלהקל בא, הא ליתא