תפארת יעקב על חולין חלק ב קנט

של עוף פלוני הם וגם סייעתא דסימנים, והיה איפשר לומר דמה שהאמינו לעיל בצייד דוקא באומר מסר לי רבי דמירתת דישאלו לו ויכחיש, אבל מ"מ לא ידעתי שהרי לא הוזכר לעיל שאותו רבו צייד יהא מוחזק בכשרות דאל"כ לא עדיף איהו מרבו עצמו, ודוחק לומר דדוקא אם קונין ממנו צריך דוקא מעוף פלוני וסייעתא דסימנים אבל לעיל מיירי ששואלין אותו על עוף שאינו שלו כלל והוא אומר דלא משמע הכי לעיל, ונראה לי שיש הפרש בין עוף לביצה דבעוף עצמו מירתת שיתברר אח"כ ע"י סימנים או על ידי צייד אחר בקי שהוא טמא והוי ממילא כמו בביצה מעוף פלוני ועדיף מינה דאפי' סייעתא לא בעי אבל בביצה כל שלא אמר מעוף פלוני אינו עשוי להתברר כלל ואינו נאמן רק במוחזק בכשרות, והיה איפשר לומר דלעיל לא התירו רק בצייד והוי כמו מומחה שהוזכר פרק אין מעמידין דאפי' נימוחו ניקחין מן המומחה, אבל מדברי הרמב"ם שכתב כאן גבי ביצים שואל לצייד ישראל שמכרה לו וכו' משמע דאפי' צייד לא מהני והוא מפרש מומחה שאמרו שם היינו מוחזק בכשרות, ומה שלא הוזכר כאן מומחה דגם שם לא הוזכר לענין היתר רק דאין ניקחין אלא מן המומחה רק באומר אני מלחתים וגם כאן הוזכר לאיסור עד שיאמר מעוף פלוני ואם מוחזק בכשרות פשיטא דישראל כשר נאמן על הכל ודו"ק:

שם שאם ריקמה וניקבה מטמא בכעדשה וכו'. נראה לי לפרש שלא טעה רב עוקבא בר חמא בהך קושיא דמקשה ליה רבינא רק שהוא נתכוין לפי מה שכתבו התוס' פרק העור והרוטב דמייתי התם קרא דביצת השרץ. שריקמה וניקבה מטמאה, והקשו התוס' דהא כאן חזינן דלאכילה ולמלקות לא צריך קרא כלל, ותירצו התוס' שם דבאמת מהך דהכא יליף כיון דלטמאות. הוי שרץ בריקום ה"ה לאכילה בשרץ אחר עיי"ש, והשתא כוונת מר עוקבא ג"כ כך שאם ריקמה מטמאה וזה מפורש במשנה פרק העור והרוטב א"כ ממילא לענין אכילה נמי שרץ הוא ונ"מ כאן לענין אכילה רק לפי שלא ביאר דבריו הקשה עליו רבינא וקאמר משמיה דרבא לענין אכילה כנ"ל, ועמ"ש בתוס' בד"ה שאם ריקמה, ודברי רש"י ז"ל פרק אין מעמידין תמוהין דפירש נ"מ לענין טומאה והרי נדחה הכא דילמא דנחש הוא עיי"ש:

שם אפילו דטהורה נמי וכו' ומסיק דטהורה אינה רק דרבנן וקרא אסמכתא. ונראה לי דעיקר הקושיא הוא דבלא"ה לקי משום שרץ אפילו בטהורה ואין נ"מ במה שנדע שהוא משרץ ופירש"י לענין אי התרו בו משום שרץ והיינו דאפי' אי מטמאה דעלמא היא ג"כ לוקה רק הנ"מ בהתרו משום שרץ, ואהא מקשה דטהורה נמי שרץ הוא כל שלא נתפתחו עיניו, ואהא משני שזה שאמרו שהוא שרץ אינו רק אסמכתא אבל פשיטא דלוקה אם אכלה אפילו של טהורה משום נבלה כשמת בתוכה ומשום אבר מן החי כשהוא חי וע"כ לא פליגי עליה דראב"י רק לאוכלו בשחיטה כשנולד דראב"י סובר דמדרבנן הוי כשרץ ולא מהניא ליה שחיטה כלל אבל לאוכלו כמות שהוא לכ"ע לוקה משום נבלה או אבר מן החי, ואי קשיא מאי משני מדרבנן מ"מ הא ריקמה ואכלה הכוונה בלא שחיטה וא"כ טהורה נמי לוקה הא ליתא דמ"מ נ"מ בהתרו משום שרץ דבטהורה אינו לוקה ובזו לוקה כמו שפירש"י נ"מ בהתרו, ועמ"ש בתוס' בד"ה שאם דבזה מיושב קושיית התוס' פרק העור והרוטב שם:

בתוס' בד"ה כודרת פירש בקונט' כדור וכו' ככדור. לא ידעתי מה צורך לראיה דכדור הוא עגול והרי באתרוג פרק לולב הגזול אמרו עגול ככדור פסול, גם מקרא דישעיה ג"כ משמע כרש"י דהך כדור על צנפה קאי ושיעור לשון הכתוב הנה ד' מטלטלך טלטלה גבר אל ארץ רחבת ידים וצנוף יצנוף אותך צנפה עגולה, ולפיר"ת מן הדומה שהיה צריך לכתוב כדור בשו"א ולא בפת"ח כנ"ל:

בד"ה סימנים לאו דאורייתא אומר ר"ת וכו'. דע שיש לתמוה בעיקר קושיא זו מהך דפרק אין מעמידין דלפום ריהטא לא קשיא כלל דהא בסמוך אמרינן דביצת השרץ שריקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ השורץ על הארץ, והקשו התוס' לקמן בד"ה שאם דלמה לי ריקמה הא בלא"ה היוצא מן הטמא טמא, ותירצו משום דביצת עוף טהור ג"כ היה ראוי לאסור דהוי אבר מן החי ומ"מ שרי קרא הילכך ס"ד דשריא אפי' בטמא לכך איצטריך קרא בת היענה לאסור אבל בביצי שרץ שפיר מותר כמו של עוף טהור דדוקא ביצת טרפה ילכינן מביצת עוף טמא דהוי' עוף מעוף אבל שרץ מעוף לא ילפינן א"כ ביצי דגים פשיטא דג"כ כביצי שרץ הם ואמרינן דכיון דחידוש הוא דאישתרי בעוף טהור מה שהיה ראוי לאסור אישתרי נמי בשרץ ודגים, והשתא מאי קושיא מהך דפרק אין מעמידין דהא ע"כ התם לא ריקמה דאי ריקמה כיון דמבטן הדג הוציאם ע"כ טמאים הם דאין דג טהור משריץ מבפנים רק מבחוץ כדמוכח שם וכיון דלא ריקמה אין כאן איסור דאורייתא כלל רק מדרבנן אסרו א"כ מה בכך דסימנין לאו דאורייתא מ"מ סמכינן עלייהו בדרבנן, ובוודאי ליכא למימר דלא ילפינן ביצי דגים מביצי עוף טהור דהתם איכא איסורא דאבר מן החי והתורה התירתו משא"כ בדגים דלא שייך זה דאפי' אבר מן הדג חי מותר, הא ליתא דא"כ ביצת השרץ וחלב טמאה וביצי עוף טמא ג"כ לא נלמוד מביצי עוף טהור להתיר שאין אבר מן החי נוהג רק בטהורים בלבד וע"כ דכל דחזינן שהתורה התירה ביצים שהיה ראוי לאוסרן יהא מאיזה טעם שיהא ממילא יש להתיר כל ביצים אפי' אותן שראוי לאוסרן מטעם אחר ולכך צריך קרא לאסור חלב טמאה וביצת עוף טמא א"כ ממילא ביצת הדג יש להתיר באמת מדאורייתא כיון דליכא בהא לימוד מפורש לאוסרן דדגים מעופות טמאים לא ילפינן כמו דלא ילפינן ביצת שרץ מביצת עוף טמא:

אמנם אחר העיון דברי התוס' נכונים בזה והוא שאני אומר דוקא ביצת השרץ וביצת עוף טמא שהן יוצאין ממעי אמן כשהן ביצים ואח"כ משריץ האפרוח בחוץ בהא אמרינן כל שיצאה הביצה או שנגמרה בפנים בקליפתה כבר נפרדה מן האם וכיון שעדיין לא נתהוה האפרוח אין בה איסור רק מצד יוצא מן הטמא ובהא ס"ד להתיר לולא דכתיב קרא בת היענה ובשרץ דלא כתיב מותר כמו שהותר ביצי עוף טהור אבל ביצי דגים שהדג נברא בפנים במעי אמו וכשנולד יוצא מן האם דג חי א"כ כל כמה דלא ריקם ואין שם דג עדיין לא נגמר והוי כמו ביצי עופות שהן תלויין באשכול שאינן גמורות דלכ"ע הוי כעוף עצמו אפי' לענין בשר בחלב דאינו רק מדרבנן אלמא דהוי כבשר ממש ולא מכח יוצא מן הטמא אתינן עלה וממילא כמו כן בדגים אפי' גמורות משום דגמר דידהו הוא ריקום הדג בתוכם כיון שהכל צריך להיות בפנים ע"י אמו וזה ברור:

ומצאתי און לי לדבר זה מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ג מהמ"א דאחר שכתב תחילת פרק ג' דכל היוצא מן הטמא כגון חלב וביצי עוף ודג הטמאים אסור מן התורה כתב אח"כ בהלכה ו' אע"פ שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מן התורה אין לוקין עליהם שנאמר מבשרם לא תאכלו וכו', ויש לדקדק למה בתחילת הפרק לאיסור זכר דג ג"כ ואח"כ לא זכר רק ביצי עוף וכמו כן אח"כ בהלכה ז' כתב יראה לי שהאוכל ביצי דגים טמאים וכו' כאוכל קרבי דגים ולוקה מן התורה וכן ביצי עוף טמא התלויות באשכול שעדיין לא פירשו ונגמרו וכו', והכוונה שלא פירשו ולא נגמרו כמ"ש הלח"מ שם, והשתא למה בעוף זכר שלא פירשו ולא נגמרו ובדגים כתב סתם דלוקה וע"כ כמ"ש דביצי דגים לעולם לקי עלייהו דאי יש בהם דג לוקה עליהם מצד עצמם כמו ביצת שרץ שריקמה וביצת עוף טמא שריקמה ובלא ריקמה ממילא הוי כגוף אמו ממש דעדיין לא מיקרי גמורות כל שאין הדג מרוקם בתוכם והוי כמו ביצי עוף טמא המעורות באשכול, לכך מעיקרא בהלכה ו' לא זכר דג כמ"ש אח"כ בהלכה ז' יראה וכו' דבהא לעולם לקי ולא זכר רק ביצת עוף טמא דבהא למלקות בעינן לא נגמרו דוקא אבל נגמרו ליכא מלקות וגמר דידהו היינו שעלה עליהם קליפה ונפרדו מן האשכול וזה ברור לפע"ד בכוונת הרמב"ם ז"ל, והן הן דברי התוס' דס"ל בפשיטות כמו שכתבתי דאף דביצת עוף טמא בעי קרא אבל ביצי דגים טמאים לכ"ע אסורין מדאורייתא ושפיר קשיא להו דהוי ליה לתרץ סימנים לאו דאורייתא:

אמנם נראה לי ליישב קושיית התוס' בפשיטות דכבר כתבתי דוודאי אף דסימנים לאו דאורייתא מ"מ פשיטא דרובא איכא דטהורים דמסתמא כל המצויין אצלנו מצאו להם אותן סימנים רק כיון דלאו קניגי ובליסטרי היו שבדקו כולם והלכה למשה מסיני לא היו אותן הסימנים לכך אין סומכין על הסימנים להקל דלא אזלינן בתר רובא בעופות טמאים וביציהן דקרא כתיב והבדלתם בין עוף הטמא לטהור אף דעופות טהורים מרובין ש"מ שהקפיד הכתוב שלא לילך בהו בתר רובא, אבל בדגים שפיר אזלינן בתר רובא וכיון דרובן של טהורים בוודאי יש להם סימנים הללו שפיר מקשה וליבדוק בסימנים ולא מהני מה שהוא לאו דאורייתא, תדע דע"כ רובן יש להם סימנים הללו דאל"כ למה כל שיש לו סימני טומאה אמרינן וודאי טמא הא ראוי שלא יהא רק טמא מספק וע"כ דוודאי הנך סימנים הוי עכ"פ כמו רובא ולהחמיר שפיר אזלינן בתר רובא אפי' בעופות רק להקל לא מהני רוב מכח קרא דוהבדלתם שלא סמכה תורה על רוב טהורים ולפי זה שפיר אזלינן בתר רובא אפי' להקל כנ"ל:

ועוד נראה לי בישוב קושיא זו דוודאי הכא דמיירי ליקח מן העכו"ם אין סומכין על הסימנים דלאו דאורייתא הן אבל שם פרק אין מעמידין מיירי בישראל רק לפי שאינו מוחזק בכשרות או בקי לא האמינו רק שיאמר דבר ברור אני מלחתים תדע דפשיטא דנכרי אינו נאמן אני מלחתים שהרי אינו מזכיר שהם מדג פלוני וע"כ בישראל מיירי א"כ מדאורייתא וודאי כל ישראל נאמן רק דרבנן חששו והצריכו בקי או מוחזק דוקא הילכך בדרבנן שפיר מקשה וליבדוק בסימנים דאפי' אי סימנים דרבנן ראוי לסמוך עליהם בדרבנן והוצרך לאוקמא שנימוחו, אמנם שיטת הרמב"ם באמת דבתרווייהו לאו דאורייתא דהוא סובר דנכרי אינו נאמן כלל אפי' מעוף פלוני והכא נמי בישראל מיירי א"כ אין לחלק בהנ"ל כלל רק דס"ל דכיון דחזינן דהכא נמי משני מעיקרא בחתוכות וטרופות דאין להכיר סימנים רק כאן מקשה עלה מהך ברייתא דאין לוקחין ביצים טרופות מן הנכרים מחשש טרפה או טמאה כפי מה שפירשתי לעיל ומשום שאינו ניכר אח"כ אפילו