תפארת יעקב על חולין חלק ב קנו

טמא ואמר הא באתרא דשכיחי ויש לחוש לפרס ועזניה הא באתרא דלא שכיחי ואותן הנמצאים באתרא דלא שכיחי באמת טהורין אפי' הובאו למקום דשכיחי פרס ועזניה וזה שהוא טהור טהור בכ"מ והטמא טמא בכ"מ רק שהם שני מינים וזה נמצא במקום זה וזה נמצא במקום זה, וי"ל עוד בכוונת רש"י ז"ל שעיקר המנהג נובע לאסור משום דשם שכיחי פרס ועזניה והוצרכו מתחילה לאוסרם מן הדין הילכך אף שנתברר אח"כ שיש מקום שהם שם ג"כ ולא שכיחי פרס ועזניה ש"מ שאינו ממינם מ"מ לא הניחו מנהגם לאכלם וכן להיפוך:

בד"ה הנץ זה הנץ הכא לא שייך למיפרך וכו'. וכדומה לזה כתב רש"י ז"ל, אבל אין זה מספיק לפע"ד דלעיל נמי יש לומר דעורב הוא אותו שקורין עורב בלבדו לא בשם לווי והדר מרבי בשם לווי שהרי אנו רואין דאימעיט דבר שיש לו שם לווי כגון באזוב וכן בתורין לולא דבמקומן קורין להם תורין סתמא ואף כאן כיון דמשונה עורב זה מסתם עורב עד שקורין אותו בשם לווי לולא דרבי קרא לא היינו אוסרין אותו, ונראה לי דעיקר הקושיא לעיל דקאמר עורב זה עורב ואי בא לומר אותו הידוע שקורין לו עורב היה לו לומר זה העורב ומדקאמר זה עורב משמע דקמן קאי ומראה עליו זה עורב, ואהא משני דהכוונה זה עורב הנזכר בקרא שהם שחורים כדכתיב שחורות כעורב אבל גבי נץ דקאמר זה הנץ שייך שפיר לומר זה הנץ הידוע לכל כנ"ל:

בד"ה נץ פי' בקונטרס אשפרוי"ר ואי איפשר לומר כן וכו' ואין דורסין וכו'. לא ידעתי מאי קשיא להו הא לרש"י אינו מוכרח כלל דאין דורסין דהוא מפרש מתני' וברייתא שאינו דורס ויש לו ג' סימנים בגופו זהו טהור ושפיר י"ל דיש לו ג' ודורס, גם מה שכתבו דיש טועין בנשר אינו מוכרח כלל והוא דרש"י פי' אצבע יתירה זו אצבע גבוה אחורי האצבעות, וכתב עליו הר"ן ז"ל שאף שכל העופות יש להן אצבע זו קרי ליה יתירה לפי שאינה בסדר האצבעות אבל אחרים אמרו שאין זו אצבע יתירה שהרי הנשר יש לו אצבע זו ע"ש, והנה נראה דהנך דס"ל נשר הוא אייגלא ס"ל כאחרים ואצבע יתירה היינו באותן שלפניו יש לו אחד גדול מכולן ואייגלא זה שאומרים עליו שהוא הנשר אין לו אצבע יתירה כזה, מיהו גם לרש"י לא קשיא דוודאי לא מיקרי יתירה רק מי שיש לו שלשה אצבעות לפניו ואותו אצבע שלאחריו אינו משמש כלום לכך הוי יתירה אבל נשר כיון שאין לו רק ב' לפניו והוא משמש באותו אצבע אין זה יתירה אצלו ולא מיקרי יתירה רק למי שיש לו שלשה לפניו ולפי זה שפיר י"ל שזהו באמת שאנו קורין נשר:

ע"ב בגמרא וכי מאחר שאיה ודיה אחת היא למה ליה למיכתב איה ודיה. הא דלא מקשה הכי מעיקרא על ראה ודאה ונהי דמעיקרא י"ל דעדיפא קשיא ליה הא כ"ה נינהו אבל בתר הכי הוי ליה להקשות מראה ודאה, ובתוס' כתבו דחדא מינייהו נקט, אבל לדעתי נראה לפי שיש לדקדק דמעיקרא קאמר אלא ש"מ מין ראה ודאה אחת היא ובתר הכי גבי איה ודיה קאמר אלא ש"מ איה ודיה אחת היא ולא קאמר מין איה ודיה אחת היא, לכן נראה דראה ודאה באמת שנים הן ולא דבר אחד ממש רק דגלי קרא דהם מין אחד מדקרי לה הכא ראה והכא דאה וזה לא הוזכר כאן וזה לא הוזכר כאן ש"מ דמין אחד הם אבל באיה ודיה אי היה הכוונה מין אחד הוי ליה למיכתב כאן איה וכאן דיה ומדכתיב איה ודיה תרווייהו במשנה תורה רק שינה בלמינה ש"מ דאחת ממש הן ואין הפרש אי כתיב למינה באיה או בדיה כיון דממש אחת הן, והשתא פריך שפיר כיון דאחת ממש הן למה ליה למיכתב איה ודיה אבל לעיל תרי נינהו וקרא קמ"ל דהם מין אחד ועמ"ש בתוס' בד"ה למה ליה:

שם מאה עופות יש במזרח וכולן מין איה הן. לכאורה הוי משמע דבכלל למינה דכתיב באיה הן אבל יש לדקדק כיון דהנך עופות מינין הרבה הם דלא שייך לומר מאה עופות ממין אחד ממש א"כ למה חשבינן כ"ד עופות ותו לא הא כמו דלמינה לא חשיב ליה חד עם איה א"כ כלהו מאה למה חשיב להו כחד, לכן נראה דהנך כלהו שמם איה הן והא חשבינן להו כחדא אף שהם משונין אבל הך דאיתרבי מלמינה לאו שמה איה היא כלל כהך דזרזיר דהוי למינו דעורב אף שאינו שמו עורב כלל גלי קרא דהוי מינא דעורב כמו כן בלמינה דאיה אבל הנך כלהו שמם איה הן ולכך ליכא רק כ"ד וקמ"ל דמי שהוא בקי בהן ובשמותיהן צריך שיהא בקי במאה מיני איה לידע שזה העוף שרוצה לאכול אינו מהם:

שם ולעופות אין מספר. לפירש"י דהך דמעיקרא בטמאים משתעי לא הוי הך דולעופות כהנך דמעיקרא, אבל לדעתי הכוונה פשוט דעיקר כוונת אבימי לומר דיש ז' מאות מיני דגים בכלל טהורים וטמאים וכן חגבים ח' מאות טהורים וטמאים בכלל ובא ליתן טעם על מה שלא פירשה התורה מפורש מיני הטהור והטמא רק ע"י סימנים אף דע"י סימנים אינו היכר גמור שהרי יש שנשרו במים ועתיד לגדל וקאמר דלכך נתנה תורה סימנים ולא מפורש משום שהם רבים ז' מאות מינים וכן בחגבים אמרה תורה סימנים לפי שהן ח' מאות מינים והשתא ס"ד דמה שאמר ולעופות אין מספר גם בהו הכוונה דלכך נתנה תורה סימנים ולא פרטה מיניהם משום דאין מספר להם, והיינו דמקשה עופות כ"ד הווין ולא הוזכר בהם סימנים כלל ומשני נהי דטמאים פירש הכתוב אבל טהורים לא פירש ופעמים יש מי שאינו בקי בכלהו טמאים ובאותו טהור היה בקי וקאמר דלכך לא פרט הכתוב טהורים משום דאין מספר והכוונה באמת כהך דמעיקרא דעופות בכלל אין מספר רק הוא מצד הטהורים:

בתוס' בד"ה למה ליה למיכתב איה ודיה הכי נמי הוי מצי למינקט מראה ודאה וכו' וצריך לדקדק וכו'. לפי מה שכתבתי בגמרא ניחא דמראה ודאה ליכא למידק כלל לפי שאינו שווין ממש רק מין אחד הם, ולפי זה לא קשיא נמי הך יש לדקדק דמהאי טעמא נקט איה ודיה במשנה תורה רק שינה בלמינה אדיה כדי דנשתמע דאחת ממש הן ולא מין אחד כמ"ש בגמרא, ואולי גם התוס' נתכוונו לזה ויובן המשך דבריהם וצריך לדקדק וכו' והיינו לפי שקדמו לומר דה"ה דהוי מצי למינקט ראה ודאה רק חדא נקט ולפי זה תרווייהו שווין דאחת ממש הן או מין אחד וא"כ צריך לדקדק מ"ש דהם משונים בקרא בהא ראה ובהא דאה ואיה ודיה הוזכר תרווייהו במשנה תורה, בשלמא אי נימא דראה ודאה לאו אחת ממש הן והיינו כמו שכתבתי ניחא אבל לפי מה שקדמו לומר צריך לדקדק, ואהא כתבו ויש לומר וכו' וזה ממילא סיוע דתרווייהו שווין דאל"כ תיקשי מנא לן להקשות מאיה ודיה דילמא ג"כ מין אחד הן ולא אחת ממש והא דשינה הכתוב משום דכך ראוי לכתוב, רק בראה ודאה דליכא למינה ע"כ הוצרך שלא לשנות דאה במשנה תורה דהוי ס"ד לאוסופי אבל באיה ודיה דיש בהו למינה שפיר נקט כדבעי למיכתב כנ"ל בכוונת התוס', אבל מ"מ אינו מוכרח דאף דמשנה תורה אינו מגרע היינו במקום שבא להוסיף לגמרי אבל היכא דלפרושי קאתי אין צורך לשנות מה דכתיב בויקרא:

בד"ה עופות עשרים וארבעה הוויין כמה מינים יש וכו' וכאן היה סובר וכו'. יש לדקדק דלפירש"י דליכא מינים טמאים רק מיני נשר מ"מ ע"כ צריך ג"כ לפרש דס"ד כמו ברישא בטמאים ה"ה בעופות ומה ענין זה למה שקדמו לומר דכמה מינים יש, ונראה דכוונתם דוודאי יש לפרש כפשוטו דכולל טהור וטמא כמ"ש בגמ' ולפי זה שפיר פריך דס"ד כמו מעיקרא נקט המספר לכלהו כמו כן בסיפא נקט לכלהו קמ"ל דבסיפא רק מצד טהורים אין מספר, ולפי זה יהא מוכח כפירש"י אבל לפי' התוס' הא גם לטמאים י"ל דאין מספר, לזה כתבו דס"ד רק בטמא והיינו דבטהור לא צריך רק בטמאים צריך כדי שנדע להכיר על ידם הטהורים כמו שכתבו אח"כ ואהא ס"ד דהא דקאמר ולעופות אין מספר היינו דאין מספר לטמאים להכיר על ידם הטהורים, והיינו דפריך והא כ"ד איכא שבהן נוכל להכיר בל הטהורים [דאותו מינים בד' סימני טומאה אין צריך דכלהו באמת טמאים] ומשני דרק אטהורים קאי ולא הוי כעין הנך דרישא [ואי קשיא כיון דעופות קאי בטהורים נימא דמעיקרא נמי בטהורים יש לומר דבעופות קמ"ל ליתן טעם למה מנה טמאים כדתני רבי בסמוך אבל בדגים וחגבים לא קמ"ל מידי]:

אמנם כבר כתבתי לעיל דלפי פירוש התוס' קשה מאד מה שאמר לפיכך מנה הכתוב בטמאים דאפילו היו טמאים יותר על טהורים היה צריך למנות טמאים דבהא כ"ד מינייהו סגי להכיר כולם אבל טהורים היה צריך למנות יותר וע"כ כפירש"י דבאמת ליכא מינין טפי רק מיני נשר, ועמ"ש לעיל באריכות בזה:

בגמרא עוף טהור נאכל במסורת. פירש"י אם זכור הוא באדם כשר שאכלו או שמסר לו רבו או צייד חכם שהוא טהור, ויש לדקדק הרבה חדא מה שהוצרך אדם כשר דמשמע שצריך שיהא מוחזק בכשרות ולמה לא נאמין בזה סתם ישראל ככל האיסורין, גם למה הוצרך שיאכלנו דוקא והרי בהנך דבתר הכי ברבו או צייד משמע שאין צריך שיאכלנו, גם מה שאמר או שמסר לו רבו והרי בגמרא אמרו דרבו צייד בעינן דרבו חכם לא בקי רק בשמותיהן לא בהן ואי רבו צייד קאמר הא זכר אח"כ או צייד חכם, גם לא הבנתי הך או צייד חכם חכם זה מה טיבו שהרי לא זכרו רק רבו חכם או רבו צייד וגם אלה לא הוזכרו רק לענין רבו של צייד אי רבו חכם או רבו צייד וכאן על איש דעלמא קאי שיאכל במסורת מפי אדם כשר או רבו או צייד חכם ודבר זה לא הוזכר כלל:

ונראה לי דכוונת רש"י ז"ל דכיון דכתיב בקרא ולהבדיל בין עוף הטמא לטהור, וכבר מנה הרמב"ם ז"ל במצות עשה לבדוק בסימני העוף לידע הטמא והטהור א"כ הוי כאיתחזק איסורא וכ"ש בדבר כזה שהוא דבר קשה להיות בקי בהן ובשמותיהן אין ע"א סתם נאמן רק במוחזק בכשרות, וכן משמע מהא דבתר הכי נאמן הצייד ש"מ דוקא צייד ודוקא ברבו בקי בהן ובשמותיהן ש"מ דאדם דעלמא אין סומכין עליו בכיוצא בזה, ומה שאמר שאכלו היינו אפילו לא אמר לו שיודע בעצמו שהוא טהור רק ראה אותו שאכלו מסתמא נתברר לו בירור גמור שהוא טהור, וזהו הפירוש עוף טהור נאכל במסורת והיינו שפשט היתרו כמו שכתב הרמב"ם ז"ל וכל שראה אדם כשר שאכלו בוודאי היתרו פשוט שאי היה רופף לא היה אוכלו, ולפי זה איפשר דוקא אי אכלו סמכינן דמסתמא היה ההיתר פשוט