תפארת יעקב על חולין חלק ב קנה

יולדו שני מינים מעוף אחד, גם לפרש שבזה זכר ונקבה ובזה זכר ונקבה ומין זה נקראו שניהם תרנגולתא דאגמא ומין זה נקראו שניהם תרנגולא דאגמא כמו שפירשו התוס' ג"כ דחוק מאד, אבל לדעתי נראה פשוט כך דיש שני מיני עופות טמא וטהור ובמין זה הנקבה דומה בתוארה לתרנגולת קוראין אותה תרנגולתא דאגמא אבל הזכר אינו דומה במראה כלל לתרנגול ואין לו שם זה כלל רק יודעין שהוא ממין התרנגולת שנולד ממנה, ומין הטמא הוא בהיפוך שהזכר דומה בתוארו לתרנגול ונקרא תרנגולא דאגמא אבל הנקבה ממין הזה אין תוארה כלל כתרנגולת ואינה נקראת בשם זה כלל רק ממילא יודעין שמינו היא וזהו שאמר תרנגולתא מותרת ופשיטא דגם הזכר ממינה שנולד ממנה טהור והתרנגול אסור ופשיטא דגם הנקבה אסורה שהיא ממינו רק לפי שהם דומים בציור לתרנגול ותרנגולת שלנו קמ"ל שזו שדומה בתוארה לתרנגולת מותרת וזה שדומה לתרנגול אסור לפי שזה ממין טמא וזו ממין טהור וכוונת ר"פ אותו מין שהזכר ממין הזה נקרא תרנגולא דאגמא אסור ואותו מין שהנקבה ממין הזה נקראת תרנגולתא דאגמא מותרת, ויש לפרש עוד בסגנון אחר קצת שיש מין טמא שהזכר דומה לזכר של תרנגולתא דאגמא אבל הנקבה ממין הטמא אינה דומה כלל לתרנגולתא דאגמא לכך תרנגולתא דאגמא מותרת דוודאי טהורה היא אבל כשאנו מוצאין תרנגולא דאגמא אסור דיכול להיות דטמא הוא דאותן שהוא מין טמא דומה לו אבל אי ידענו בבירור שנולד מתרנגולתא דאגמא פשיטא דמותר ג"כ והראשון עיקר, ועמ"ש בתוס' בד"ה תרנגולתא:

שם זגיד ואכיל שרי סגיד ואכיל אסור. פירש"י שם עוף אחד וכן כולם שם עופות הם, ויראה שבא למעט שלא נפרש שזהו סימן הטומאה סגיד ואכיל ובאמת לפי מה שפירש"י דורס שמגביה מן הקרקע מה שאוכל א"כ נהפוך הוא דסגיד ואכיל הוא סימן טפי שאינו דורס לכך פירש דשמות הן שכך היה שמם, אבל לדעתי יש לפרש שזה שסגיד ואכיל היה לו באמת סימני טומאה או שהיה ידוע להם שהוא ממיני הטמאים וזה שזגיד ואכיל ידעו שהוא מין טהור ולפי שהיו דומים במראה קצת או בשם מרדי או מרה כפי גירסת רש"י נתנו סימן להבדיל בהם בטבע אכילתם אבל אין זה סימן טומאה כלל מארבעה סימני טומאה כנ"ל, וכן משמע מן הסימן שנתנו לא תשתחוה וכו' שהיה באמת הפרש בטבע האכילה בהם:

שם וסימניך שתויי יין פסולין לעבודה. סימן זה לא ידעתי למה צריך לו בשלמא מעיקרא שאמר שני עופות בשם אנדרפתא נתן סימן מי טהור ומי טמא שלא יטעו להפך, וכן רב הונא אף שאמר שני עופות שאינן שווין בשם מ"מ כיון שאמר לתלמידיו שני עופות על אחד טהור ועל אחד טמא נתן סימן שלא להחליף טמא בטהור, אבל שמואל שלא אמר רק שם עוף אחד שהוא טמא מה שייך ליתן בו סימן, ונראה לי דסימנים הללו נתנו אח"כ בישיבה שהוזכרו הלכות הללו מן האמוראים זה טמא וזה טהור נתנו להם סימנים שלא יתחלף להם אבל שמואל עצמו לא הוצרך לסימן כלל:

בתוס' בד"ה תרנגולתא דאגמא אין לפרש וכו' דכל היוצא מן הטהור טהור אלא שני מינים וכו'. דבריהם מוקשים וצריכין ביאור שזה שאמרו כל היוצא מן הטהור טהור היינו קלוט בן פרה שזה נולד מאב ואם טהורים רק הולד נשתנה בתוארו וזה טהור אף שיש לו סימני טומאה אבל כאן הרי נולד מן האב הטמא ולהיפוך הוי להו לומר שאף הנקבה ראוי שתהא אסורה כיון דמצד זרע האב טמא הוא, ואם נתכוונו התוס' כפי מה דמסיק בתמורה דל"א ע"א דמודה ר"א באפרוח ביצת טרפה שהוא מותר דאימת קא גביל לכי מסרח ולכי מסרחא עפרא בעלמא הוא לכך לא שייך לאסור מצד זרע האב, א"כ ממילא מהאי טעמא לא שייך להתיר הזכר מצד כל היוצא מן הטהור כיון דעפרא בעלמא הוא ואין לנו לדון רק על הסימנים שכל שיש לו סימני טומאה טמא וסימני טהרה טהור ושפיר י"ל הזכר טמא והנקבה טהורה, ואם כוונת התוס' דהכא לא שייך לומר שיהא טמא מצד סימניו שהרי לא הוזכרו בתורה סימנין רק אלו המינין טמאים זולתי בד' סימנים לפי פי' התוס' לעיל דאפילו אינו מין נשר למדו מנשר לטמא בד' סימנים אבל לא משמע להו דתרנגולא דאגמא היה לו כל ד' סימני טומאה והשתא אי איפשר שיהא טמא רק שיהא ממיני הטמאים אבל זה שנולד מן הטהור ואינו ממיני הטמאים ע"כ טהור, אבל לפי זה לא הוי להו לומר שכל היוצא מן הטהור טהור דאפילו לר"ש דמטמא קלוט בן פרה הכא טהור דדוקא בבהמה וחיה דהתורה הקפידה על סימני טומאה וטהרה סובר ר"ש דכל שיש לו סימני טומאה טמא אפילו נולד מן הטהור אבל כאן במינים קפיד קרא ואין זה ממיני הטמאים, ונראה לי דהתוס' דהכא ס"ד שנפרש דהכא לא שייך כלל הך דתמורה דעפרא בעלמא הוא דרק לענין טרפה אמרינן סברא זו דאפרוח זה כיון שנברא בריה בפני עצמו הוא וכיון שאין בו טרפות ונולד מן הטהור מותר ודוקא ביצה הוי כחתיכה מן הטרפה אבל אפרוח בפני עצמו הוא ויכול לחיות ואין בו טרפות מותר אבל כאן שבא מן הטמא לא שייך סברא זו כלל ומ"מ הנקבה מותרת דזה וזה גורם מותר אבל בזכר לא שייך להתיר מכח זה וזה גורם שיש לו באמת כל סימני טומאה, והתוס' לשיטתם דכל בד' סימני טומאה טמא אף שאינו נשר ולא כל מיני הטמאים דכך גלי קרא נשר דכיוצא בו טמא בד' סימני טומאה לכך הזכר לא מהני ליה זה וזה גורם דטמא מצד עצמו שיש לו כל ד' סימני טומאה, ועל זה כתבו דא"כ גם הזכר טהור דכל היוצא מן הטהור טהור כיון דצד האב לא איכפת לן דזה וזה גורם א"כ הרי יצא מן הטהור ואף שיש לו כל ד' סימני טומאה הרי פרה שילדה כמין גמל טהור אף דשם מפורש בכתוב לטמא בסימנים וכ"ש כאן, ומ"מ עיקר דבריהם כאן ובנדה צ"ע דהיכי איפשר דטהור וטמא יוציאו תולדות זה מזה ואם היה תחילת הבריאה כך במין זה שהזכר טמא והנקבה טהורה לא שייך להקשות דכל היוצא מן הטהור שכל זכר מהם טמא מצד עצמו לעולם והעיקר בפירוש סוגיא זו כמ"ש בגמרא:

דף ס"ג ע"א בגמרא אמר אמימר לקני ובטני שריין שקנאי ובטנאי מקום שנהגו וכו'. איכא למידק דמשמע דעיקר בא לומר לאיש הבא לשם ממקום אחר שינהוג כמותם דאל"כ היכי שייך לומר מקום שנהגו לאכול אוכלין פשיטא דאוכלין דהא נהגו לאכול וכן להיפוך, והשתא באדם אחר אם נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם ואי בא ממקום שאין אוכלין למה יהא מותר לאכול, וליכא למימר דמיירי באיש שבא ממקום שאין נמצאים שם כלל דא"כ פשיטא דלמה יסתור מנהגם, לכן נראה לי דאין הכוונה דשקנאי ובטנאי בשני המקומות היה העוף הזה ממש וכאן אוכלין וכאן לא דהיכי איפשר שיהא אותו העוף מותר כאן וכאן אסור, אלא הכוונה כמו שקיטנא דרב יהודה דתרווייהו שמם שקיטנא ויש בו טהור וטמא כמו כן בהנך יש מקום שיש עוף ושמו כך וטמא ויש מקום שיש עוף בשם זה ודומה לו וטהור אבל אין זה עוף זה ממש ולפי שהיה דומה טהור לטמא ולא היה לו סימנים מובהקין המבדילין ביניהם רק בט"ע ניכר ההבדל, לזה אמר דבמקום שנמצא אותו עוף בשם זה ואוכלין אותו זהו באמת טהור ובמקום שנמצא בשם זה דומה לו שאין אוכלין זהו באמת טמא, ואהא מקשה מאיזה צד פשיטא להו באמת לאוכלו בסימן אחד של טהרה שמא פרס ועזניה הוא, וקאמר דכאן היו שכיחי וכאן לא היו שכיחי לכך על זה היו יודעין שהוא טהור כיון שנמצא באתרא דלא שכיחי ואותו שנמצא באתרא דשכיחי פרס ועזניה אסורין שמא פרס ועזניה הן עמ"ש בתוס' בד"ה הא:

שם באות שבעופות וכו' באות שבשרצים. נראה לי דהנך תרתי הוי בהו מעין עוף ומעין שרץ ס"ד דרק על אחת נתכוין הכתוב וחייב כאן עליו משום עוף טמא וכאן הזהיר על הטומאה מכח שרץ לכך קאמר דבר הלמד מעניינו כמו דהנך עופות עוף טמא הן ולא שרץ אף זה עוף הוא ולא שרץ אף שדומה קצת לשרץ כמו שפירש"י בד"ה קיפוף, אבל אי היה תנשמת שבעופות עוף ממש שאין בו שום דמיון לשרץ וכן תנשמת שבשרצים אין בו דמיון עוף כלל לא היה צריך לדבר הלמד מענינו כיון שבפירוש אמר הכתוב את אלה תשקצו מן העוף וכו' את הנשר וכו' הרי בהדיא דעוף הוא וכן בשרצים זכר בפירוש שהוא שרץ וע"כ. כמ"ש שיש בשניהם דמיון לעוף ולשרץ וכה"ג הוי נמלה וצירעה לפי פי' הרמב"ם ספ"ב מהמ"א:

שם למינו להביא עורב הבא בראשי יונים. לפי גירסא זו משמע דהיינו רבנן דר"א דפליגי עליה במה דס"ל למינו להביא הזרזיר ואית להו דלהביא עורב הבא בראשי יונים הוא דאתי, אלא שיש להקשות לפי זה מאי פריך לעיל לר"נ עורב ותו לא דילמא כרבנן ס"ל להביא עורב הבא בראשי יונים וכיון דאמר והוא שיכיר עורב כל עורב במשמע דאל"כ הוי להו להקשות מעורב העמקי דליכא דפליג עליה כלל וע"כ דכל ששמו עורב לא קשיא להו רק מזרזיר א"כ דילמא כרבנן ס"ל דאתי לעורב הבא בראשי יונים, והתוס' לעיל כפי הנראה הרגישו במה דפריך לר"נ מזרזיר וכתבו דרבנן נמי מודו דבדומין לו טמא, אבל לפי הגירסא כאן דלמינו אתי לעורב הבא בראשי יונים וודאי לא קשיא כלל לר"נ, ומזה נראה לי ראיה לגירסת הרי"ף דעורב הבא בראשי יונים ג"כ מכל עורב ילפינן ולמינו להביא הזרזיר ולפי זה ממילא יש ראיה דהלכה כר"א דהא בהך ברייתא סתמא אמרו כן בלי מחלוקת, מיהו הך למינהו להביא סנונית לבנה שהביא הרי"ף כאן לא ידעתי דהא בעורב לא כתיב למינהו כלל רק חד למינו ואי על למינהו דנץ הא בתר הכי קאמר דלמינהו דנץ להביא בר חיריא, וכבר כתבתי מזה לעיל בפלוגתא דר"א ורבנן ע"ש:

בתוס' בד"ה הא באתרא דשכיחי פי' הקונט' וכו' וקשה דא"כ בכל דוכתי ליתסרו וכו'. ויש לדקדק חדא דהוי להו להקשות בהיפוך דבכל דוכתי יהיו מותרין כיון דשכיחי במקום דלא שכיחי פרס ועזניה ש"מ שאינם מינם, ועוד אכתי היכי קאמר מנהגא כיון דמדינא אסורין, לכן נראה לי כמ"ש לעיל בגמרא דוודאי משונין הם באיזה דברים אף שיש להם שם אחד כמו שקיטנא דלעיל רק שאין השינויים ניכרין להדיא הראוי להזכירם כמו שקיטנא דלעיל רק בט"ע ניכרין ורצה להודיע שאותן שנמצאים במקום שאוכלין אותם הוא הטהור ולהיפוך הוא הטמא ולפי שהם שווין בסימן אחד של טהרה ושווין בשם היה קשה למקשה למה באמת זה טהור וזה