תפארת יעקב על חולין חלק ב יד

נקובה דאל"כ איכא טפי מח' מיני טרפות וע"כ דבכלל ניקב הוא, ומ"מ בין כך ובין כך סופו לינקב וכן דרוסה בסימנים אינה נבלה רק טרפה כמו שבארנו, ובזה יתיישבו דברי רש"י ע"ב כמו שאפרש שם:

שם הכי אמר מר זוטרא משמיה דר"פ כוותך. יש לדקדק היכי אמר מר זוטרא משמיה דר"פ מעיקרא להיפוך ואי אמוראי נינהו אליבא דמר זוטרא הוי ליה להש"ס להביא מי שאמר משמו מעיקרא להיפוך ולומר אח"כ דרב אחא אומר משמו כך והיכי הביאו מעיקרא דברי מר זוטרא משמיה דר"פ היפך דברי רב אחא משמו, ונראה לי דשניהם אמת דהך דמר זוטרא דמעיקרא היתה באינו ידוע אי בא מחמת חולי או מחמת מחט ובושט בחליף מקצתו חיצון ללבן ופנימי לאדום דהוי ג"כ כניקב ונכלל ג"כ בדברי רבא כמו שפירשתי לעיל ובהא בושט כשר דליכא למיחש בהא למחט אבל בקורקבן דביה בעינן נקב ממש ויש לחוש למחט ובהא זה שלא כנגד זה טרפה כמו שהוכחתי לעיל מדברי ר' יצחק בר יוסף, ורב אשי היה חושב דקאי על ניקב הושט ממש זה שלא כנגד זה ובהא בעינן ע"כ דידוע דמחמת חולי דאי אינו ידוע בניקב חיצון או פנימי בלבד מיטרפה ובהא בקורקבן כשר דמינח נייח כיון דלא חיישינן למחט דידוע דבא מחמת חולי, וקאמר רב אחא דמר זוטרא עצמו אמר כוותיה בהא בניקב הושט ממש ומה דקאמר מעיקרא היינו בחליף דבושט בחליף אין לחוש למחט ובקורקבן דניקב חיישינן למחט, כנ"ל:

שם ואמר רבה קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום פירש"י ז"ל כדאמרינן ביבמות [ולא ידעתי למה הביא מיבמות והא בפירקין לקמן דף מ"ח ע"א איתא הך סוגיא ממש] בכרות שפכה ניקב פסול נסתם כשר וזהו פסול החוזר להכשירו זהו למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה שאינו קרום דכל נקובי דטרפות לא מהניא להו סתימה דסלקא בהו לאחר זמן ולא דמי לריאה שניקבה ודופן סותמתה ולסתימת כבד במרה ולסתימה דירכים בחלחולת דלקמן דף נ' דההיא סתימה מעיקרא היא:

ויש לתמוה בדברי הרב ז"ל הרבה חדא במה שכתב דהנהו סתימה דמעיקרא היא דהא לקמן דף מ"ח פריך לרבינא דקאמר והוא דסביך בבישרא דאי לא סביך מאי טרפה הא תניא ניקב פסול נסתם כשר וזהו פסול החוזר להכשירו זהו למעוטי מאי לאו למעוטי כה"ג וקאמר לא למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה ועכ"פ מוכח להדיא דריאה שניקבה ודופן סותמתה הוי באמת פסול החוזר להכשירו רק ברייתא לא באה למעוטי הך רק קרום שעלה מחמת מכה דסופו ליסתר אבל דופן סותמתה אין סופו ליסתר וחוזר שפיר להכשירו, ועוד דהיכי ס"ד דהוי סתימה דמעיקרא הא בלא סביך טרפה וכשניקבה לא היה סביך בבישרא ומ"מ חוזר להכשירו, וליכא למימר דכוונת רש"י ז"ל כפי מה שכתב הר"ן ז"ל גבי תרתי אוני דסריכי להדדי לדברי האומר אין סירכא בלא נקב דאף דאין טרפה חוזרת להכשירה וכיון דנקב גרידא טרפה היאך תכשר בשביל שעלה בו סירכא משום דכיון דחזינן דנסרכו בכסידרן ממילא נקב זה היה מהראוי להסתבך ואף מעיקרא כשרה היתה רק בבא לפנינו נקוב מטריפין דשמא אין נקב זה ראוי להסתבך ע"ש, ולפי זה יש להקשות לדידיה נמי הא מהתם מוכח דהוי החוזר ולדברי הר"ן כיון דמצינו אותו סביך בבישרא אף מעיקרא לא היה פסול כלל רק כשבא לפנינו נקוב ולא סביך חוששין שמא אינו ראוי להסתבך, אמנם יש ליישב ולומר דוודאי בס"ד מקשה דע"כ מוכח מהך ברייתא דבאה למעוטי כה"ג ש"מ דהוי באמת פסול החוזר להכשירו אבל כיון דמסיק למעוטי קרום שעלה מחמת מכה ממילא אמרינן דלא אתי למעוטי הך כלל רק או כהר"ן הנ"ל דמעיקרא גם כן כשרה היתה שהיתה עומדת להסתבך או מכח טעמו של רש"י ז"ל דהוי סתימה דמעיקרא, ואף שהיתה טרפה היינו שהיה חסר סריך אבל מ"מ כיון דמעיקרא היתה סמוכה לדופן ממש כבר היה סתימה רק שהיה חסר חיזוק לסתימה והחיזוק נעשה אח"כ ובהא שפיר חוזר להכשירו כיון שהיה עכ"פ סתימה מעיקרא משא"כ קרום שעלה דמעיקרא לא היה סתימה כלל, אבל הדבר הקשה הוא דהא בלי רבינא דקאמר והוא דסביך בבישרא הוי ניחא ליה הך ברייתא וע"כ לא אתי למעוטי ריאה שניקבה ודופן סותמתה דהא מעולם לא היתה פסולה כיון דלא בעינן סביך כלל וע"כ למעוטי קרום שעלה מחמת מכה שאינו קרום א"כ מאי קשיא ליה טפי על רבינא ממה דקשה בלי רבינא וכמו דבלי רבינא לא קשיא דלמעוטי קרום שעלה אתי כמו כן לרבינא נימא דהך לאו פסול החוזר להכשירו כלל דמעיקרא כשרה היתה להר"ן או לפירש"י כיון שעיקר הסתימה היתה מעיקרא, ואי דהמקשה הוי ס"ד דהך סביך נמי הוי כמו קרום שעלה אם כן תיקשי ליה לרבינא בפשיטות מ"ש מקרום שעלה מחמת מכה, וברור דהכוונה התם דס"ד דהך ברייתא באה למעט דרק בכרות שפכה יכול פסול לחזור להכשירו אבל בטרפות אין שום פסול יכול לחזור להכשירו וא"כ ע"כ למעט כה"ג כיון דמעיקרא טרפה אינה יכולה לחזור ולהיות כשרה וקשיא שפיר לרבינא דמכשיר מה שהיה מעיקרא פסול במה שנסתם ע"י אבל אם נפרש בלי סביך לא הי' פסול מעולם וברייתא לא באה למעט רק מה שהיה פסול, ואהא משני דאין הכוונה למעט שאי איפשר שפסול יחזור להכשירו רק בכרות שפכה, רק בא למעט כמו בכרות שפכה דרק קרום עלה וסופו ליפסק ומ"מ בעת שהוא סתום כשר אבל בטרפות כה"ג אי עלה קרום שסופו ליסתר אפילו נשחטה ונמצא הנקב שעלה בו קרום כיון שבחיים היה סופו ליסתר טרפה דרק לענין כרות שפכה כשר בכה"ג ולא בטרפות, ולפי זה הא דמהני סתימה בדופן ריאה לאו מכח סתימה דמעיקרא רק משום דאין סופו ליסתר ולא דמי להך דכרות שפכה דסופו ליסתר וכמו כן קרום שעלה מחמת מכה דטרפה לאו משום שאין פסול חזר להכשירו דלא אימעיט מברייתא רק קרום שסופו ליסתר אבל כל שאין סופו ליסתר יכול לחזור להכשירו, וכן משמע מפירש"י גופא לקמן דמ"ח שפירש שם בד"ה דאינו קרום וז"ל אבל סתימת דופן סתימה מעלייתא היא עכ"ל הרי בהדיא דעיקר החילוק דקרום סופו ליסתר משא"כ סתימת דופן, ומ"מ איפשר ליישב דברי רש"י ז"ל שלא נתכוון רש"י לומר דטרפה אי איפשר שתחזור להכשירה דבפירוש מוכח לקמן דלא ממעט בהך ברייתא רק קרום לפי שסופו ליסתר, רק רש"י ז"ל מפרש למה קרום שעלה סופו ליסתר והך סתימת דופן אין סופו ליסתר, ועל זה פירש דסתימת קרום נתחדש מחמת המכה וזה סופו ליסתר אבל סתימת דופן אף מעיקרא היתה אותה סתימה דדופן לא נתחדש רק מה שנסבך בבשר בא מחמת המכה לכך אין סופו ליסתר לפי שעיקר הסתימה לאו מחמת המכה הוא, אבל מודה רש"י ז"ל דסתימת דופן פסול שחזר להכשירו הוא כיון דאי נמצא בלא סביך פסול הרי דהיה פסול מעיקרא וחזר להכשירו ע"י סביך בדופן:

ומיהו יש לדקדק כיון דחזינן בדופן אף דהיה פסול מעיקרא חזר להכשירו א"כ למה לעיל בסתימת כבד במרה פירש"י ז"ל בד"ה וכבד סותמתה וז"ל שנקובה במקום דיבוקה בכבד וחיבור הכבד סותם את הנקב משמע בהדיא דדוקא כשניקבה במקום שהיא מחוברת בלא"ה בכבד והוי סתימה דמעיקרא ממש ולא היה כאן פסול מעולם אבל ניקבה במקום שאינה מחוברת רק סמוכה לכבד לא מהני סתימת הכבד אח"כ אפילו סביך בכבד והיינו דהוי פסול החוזר להכשירו והרי זה סותר להך סוגיא דלקמן דמ"ח כנ"ל, ונראה דסובר רש"י ז"ל דלא דמי כבד לדופן ריאה דהתם בין חיתוכי דאוני הריאה רובצת שם ממש והוי עיקר הסתימה שלא מחמת המכה אבל למטה ממקום רביצתה אף דהיא ג"כ סמוכה שם לא מהני אי ניקבה שם אפילו סביך בבשר דאז הוי כמו קרום מחמת מכה דעיקר הסתימה היא מה שהיא ובלי סביך לא היה בכאן סתימה לכך סופו ליסתר ולא מהני כמו קרום שעלה, וכאן ג"כ שלא במקום דיבוקה בכבד לא הוי רק כמו ריאה למטה ממקום חיתוכי דאוני ולא מהני סביך שם וסופו ליסתר:

אמנם מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות שחיטה מוכח להדיא דלא כפירש"י שכתב מרה שניקבה וכבד סותמתה כשרה ואם לא נסתם הנקב אפילו היא סמוכה לכבד טרפה ע"כ ומעתה אי איפשר שיפרש הרמב"ם ז"ל כפירש"י דמרה שניקבה היינו במקום חיבורה בכבד דא"כ היכי כתב ואם לא נסתם דאי ניקבה במקום דיבוקה הרי סתומה ועומדת היא וע"כ דניקבה במקום שסמוכה לכבד לא דבוקה ומ"מ דוקא אי לא נסתם אבל אי נסתם כשרה והרי זה מפורש דלא כפירש"י ז"ל, ואני תמה על נושאי כלי הרב ז"ל שלא הרגישו בכל זה כלום, ולכאורה יש להוכיח כפירש"י דהא חזינן גבי ריאה דנקט ודופן סותמתה ס"ד בלי סביך כלל עד דאתא רבינא ופריש והוא דסביך בבישרא ואקשינן עליה מברייתא ומשנינן, ומ"ש דגבי מרה לא מפרש כלל רק סתמא וכבד סותמתה, ומזה מבואר דגבי ריאה במקום רביצתה הוצרך רבינא לפרש והוא דסביך אבל בכבד במקום דיבוקה דוקא א"כ לא בעינן סביך כלל דהא נסתם הוא שפיר בלא"ה כיון דדבוקה שם, אבל אי נפרש במקום שסמוכה א"כ בעינן סביך דוקא ולמה לא מפרש כאן והוא דסביך, וע"כ דבכבד שלא במקום דיבוקה הוי כמו בריאה שלא במקום חיתוכי דאוני וכמו דשם לא מהני סביך ה"ה בכבד שלא במקום דיבוקה, [ואמת דלפי מה שכתבתי לעיל דלמ"ד נטלה המרה כשרה טרפות מרה בניקבה לאו מצד עצמה היא רק מכח דנקיבת המרה שנשפך המרירות מקלקלת שאר איברים הפנימים, ולפי זה מהני שפיר סתימת כבד במקום שסמוכה ולא דמי לריאה דנקיבתה פוסל מצד עצמה בעינן סתימה מעלייתא טפי, תדע שהרי חצר הכבד שניקב מהני ביה סתימה אח"כ כיון שאין טרפותו מחמת עצמו וה"ה מרה], ודעת הרמב"ם ז"ל הוא דדוקא בריאה במקום חיתוכי דאוני נופל לשון סתימה אפי' בלא סביך והוצרך רבינא לפרש והוא דסביך אבל גבי כבד במקום שהיא סמוכה אינו רק כמו בריאה שלא במקום חיתוכי דאוני א"כ כל שאמר וכבד סותמתה ע"כ בסביך דבלי סביך אין כאן סתימה כלל מיהו יש להקשות באמת כיון דע"כ יודה הרמב"ם ז"ל דבמקום שאינה דבוקה בכבד רק סמוכה לא הוי כמו בריאה במקום חיתוכי דאוני רק כמו שלא במקום חיתוכי דאוני א"כ מ"ש דבריאה לא מהני סביך שם ובכבד מהני שם סביך והרי הרמב"ם סובר נטלה המרה טרפה אלמא דטרפותה מצד עצמה א"כ למה מהני בה מה