תפארת יעקב על חולין חלק ב קמח

טהור והוא שיכיר עורב וכבר כתבתי בגמרא מה שנראה לי בזה:

בד"ה ר"א אומר להביא את הזרזיר בזרזיר הוא דפליגי וכו' הדומין להם. יראה שהוקשה להם מאי פריך לר"נ מר"א דילמא סובר כרבנן דפליגי עליה ואהא כתבו דרבנן לא פליגי רק בזרזיר אבל מודו דלמינו ע"כ אתי לרבויי, אבל כבר כתבתי בגמרא שיש להקשות להיפוך כיון דלכ"ע כ"ד מיני טמאים יש ולמינו דעורב הוי אחד מהן א"כ ע"כ דיש עוד מין הדומה לעורב, גם מקרא גופיה דכתיב למינו מוכח ע"כ דלאו עורב בלחוד טמא, ויש לומר דמקרא גופיה הוי ס"ד דלמינו דעורב תלתא אית ליה רק עורב אית ליה תרי אבל כיון דמקשו רבנן עליה דר"א דהיו אוכלין אותו מפני שיש לו זפק ש"מ דלמינו דמי לעורב בב' סימנים עכ"פ דאי לא דמי לא היה טמא לדידהו כמו זרזיר לפי שאינו דומה, ולפי זה הקושיא רק מרבנן, מיהו יש לומר דמר"א נמי מקשה דר"א לא פליג דטמא רק משום דשוכן עמו אפי' לא דמי טמא אבל מודה עכ"פ דהך דדמי ליה דטמא לרבנן לדידיה נמי טמא, ויש לפרש עוד שהוקשה להם לשון זה ר' אליעזר אומר להביא את הזרזיר כיון דרק הוא חידש דלמינו אתי להביא כך הוי ליה לומר למינו להביא הזרזיר דברי ר"א ומדקאמר ר"א אומר להביא הזרזיר משמע דהוא חולק על מי שאומר להביא דבר אחר, ואהא כתבו דרבנן מודו דע"כ למינו אתי לרבויי חוץ עורב ולכ"ע וודאי להביא איזה עוף אתי ור"א פליג להביא הזרזיר ועמ"ש בגמרא:

והנה לא נתבאר בדברי התוס' הך בדומין להן דקאמרי אי הכוונה דמי בסימנין או דמיון במראה, ובדיבור שאחר זה מוכח דהדמיון הוא בסימנים אך קשה אי בסימנים קאמרי א"כ ממילא כל דאית ליה תרי סימנים כעורב טמא א"כ לא משכחת לה כלל ב' סימנים שיהא טמא מכח למינו, אבל רש"י ז"ל פי' לקמן שכן ונדמה דומה במראיתו ולפירש"י ניחא, אך הרשב"א ז"ל תמה דהזרזיר דומה לעורב במראה ומ"מ פליגי רבנן והרי בשכן ונדמה מודו לכן פירש בסימנים אבל גם בזה קשה כנ"ל, לכן נראה לי דתרווייהו בעינן לרבנן שיהיו דומין במראה וסימנים אז לרבנן הוי בכלל למינו אבל לר"א בשכן תליא אף שאינו דומה בסימנים, ועמ"ש בגמרא לדעת הרמב"ם ועוד יתבאר לקמן בגמרא בדברי אמימר ולקמן דס"ה ע"א במילתא דאחרים אומרים עיי"ש:

בד"ה מפני שיש להן זפק מפני שקורקבנו נקלף משמע דהנך סימנים ליתנהו בעורב. מדבריהם נראה דהך דבר אחר על עורב קאי וגירסתם הוא דבר אחר למינו זו היא סנונית לבנה אבל מפירש"י והרי"ף משמע בהדיא דסנונית לבנה מינא דנץ היא והם גורסין דבר אחר למינהו להביא סנונית לבנה והך דבר אחר הכוונה דלאו בעורב פליגי רק בנץ פליגי אבל בזרזיר מודו רבנן:

בא"ד וריב"ם בדק בעורב וכו'. דברי ריב"ם הללו תמוהין לפע"ד דהיכי ס"ד דמייתי ראיה מדאכלי ליה מכירין בו שאינו מין עורב דהיכי שייך בהא הכרה בשלמא כשנתברר לנו הך למינו מי הוא שייך לומר הכרה שהיה בקי בכולן ויודע שעוף זה אינו הם אבל עכשיו דאנו דנין על למינו זה דכתיב בעורב מי הוא א"כ היכי שייך הכרה על זרזיר דמנא להו שאין זה למינו דכתיב בקרא, ובהכרח מכח שאינו דומה לעורב ס"ל דאין זה בכלל למינו דכתיב בעורב א"כ אי ס"ד דעורב יש לו אצבע וזפק א"כ ע"כ דורס הוא וזה אינו דורס א"כ הוי ליה לומר דלכך אוכלין אותו לפי שאינו דורס ואינו דומה לעורב דדורס ולמה ליה להזכיר זפק שיש בעורב שהרי מה שהיו אוכלין אותו ע"כ משום שאינו דומה לעורב כיון שאינו דורס, ובוודאי נראה מדברי ריב"ם דמה שהיו אוכלין לא מכח שאינו דומה רק משום שהיו מכירין שאינו מין עורב זה אצלי מן התימה דזה לא שייך רק בשאר עופות הידועים בשמותם מפורש בכתוב ולא בלמינו דעורב שלא נתגלה בכתוב מי הוא, ואי שהיה מסורת בידם שאין זה מין עורב וטהור א"כ כך הוי ליה לומר שהיו אוכלין אותו שהיו מקובלין שהוא טהור וריב"ם עצמו אומר מכירין בו שאינו מין עורב וזה אי איפשר רק ע"י שאינו דומה והוי ליה להזכיר אינו דורס, ודוחק לומר דכוונת ריב"ם שהיה מסורת בידם אותו שהוא למינו דעורב והיו מכירין את הזרזיר שאינו זה שהיה מסורת בידם שהוא מינא דעורב ועוד דעכ"פ הוי ליה להזכיר העיקר שהיו אוכלין אותו שהיו יודעין דמין עורב אחר הוא:

בא"ד וקשה לפי' הריב"ם וכו' והוא שיכיר עורב וכו'. באמת היה מקום אתי ליישב פי' הריב"ם בסיגנון אחר לפי מה שהוכחתי לעיל ועוד אבאר בגמרא לקמן בדברי אמימר דהעיקר שאין לדורס שום מעלה על שאר הסימנים כדמוכח מברייתא דנשר ומשנתנו הכוונה לבאר ד' סימנים המבדילין ודורס הוא סימן טומאה ושלשה סימני טהרה והיפוכם הם ד' שלילות ומי שיש לו חיוב זה של דריסה ולא יותר הרי ממילא טמא וודאי שאין לו סימני טהרה ויש לו סימן הטומאה ולהיפוך מי שיש לו ג' סימני הטהרה ולא יותר הרי בוודאי טהור שיש לו סימני טהרה כולם וסימן הטומאה אין לו והכל באינו בקי כלל אבל בבקי תליא אי מכיר פרס ועזניה בא בסימן אחד טהור ואי מכיר עורב בב' טהור ואי מכיר י"ט עופות בג' טהור ועל דרך זה יש לפרש דעורב דורס והכוונה דאנשי כפר תמרתא ואנשי גליל היו מכירין כל העופות הטמאים לכך כל שראו סימן אחד של טהרה אכלו אותו שאינו מכולם ולא חששו שמא יש לו יותר דמה בכך שהיו מכירין כולם, מיהו הא קשיא וודאי דהיכי שייך הכרה באותו דלא כתיב בהדיא רק למינו ומנין להו שזה אינו למינו דעורב כמ"ש לעיל וע"כ דהכוונה כאן לפי שאינו דומה לעורב דעורב אין לו זפק לכך לא חשבוהו למין עורב ור"א סובר כיון דשוכן עם עורב מינו הוא כמו שפירש"י ואותו עוף שבדק ומצא לו אצבע וזפק זהו באמת אינו העורב רק למינו דעורב דהיינו זרזיר ואנו קורין אותו עורב לפי שהוא מינו ויש לומר שגם זה שימש בתיבה דעורב ומינו שימשו כנ"ל:

בא"ד כי נאמר דכולם דורסין. דבר זה צ"ע דהיכי איפשר דכלהו דורסין דהיכי קאמר לעיל דנילף משאר עופות טמאים מה התם תלתא ולא אכלינן וכו' דהא פשיטא דבאמת כל שיש לי הני תלתא דשאר עופות באמת טמאים כיון דכלהו יש להן ג' בגופם ודורסין א"כ כל הדורס באמת טמא ואי איפשר להתיר רק אינו דורס א"כ אינו דומה בסימנים להני דאית בהו תלתא והיכי נילף מינייהו, אך כבר נתבאר ועוד אבאר דכלל זה שכל הדורס טמא אינו כלל וברייתא דנשר מפורשת שאין טמא רק בד' סימנים כנשר וכל שיש לו סימן טהרה אחד אפי' דורס טהור כמו שאבאר באריכות לקמן בגמרא בדברי אמימר:

בא"ד וא"ת דלעיל משמע וכו' כלהו סימני טהרה בעורב ומינו וכו'. זהו לפי גירסתם דבר אחר למינו ועל עורב קאי, אבל לפי גירסת רש"י והרי"ף לא קאי רק על למינו דנץ וליכא כלהו בעורב ומינו, מיהו הא קשיא דהא י"ט עופות אית להו תלתא וסנונית דהיא למינו דנץ אית לה חד דליתא בנץ א"כ איכא בנץ ומינו כלהו סימני טהרה, והנה לפי מה שכתבתי לעיל לפרש הסוגיא דלעיל דליכא כלל סימן חדש בפרס ועזניה כדמשמע פשטות הסוגיא דלעיל תלתא הדרי בכלהו בעשרים מהם תלתא תלתא תרי בעורב חד בפרס וחד בעזניה ש"מ דתלתא הדרי בכלהו ואפי' פרס ועזניה רק מהנך תלתא אית בהו א"כ לק"מ, מיהו רש"י ז"ל פירש בהדיא לעיל דסימן הרביעי ישנו בחבירו וכאן פירש דאותן שני סימנים שהם בזרזיר אינם בעורב א"כ וודאי קשיא דליכא סימן חדש בפרס או בעזניה, ואפי' נפרש דרק שני הסימנים שבזרזיר אינם בעורב:

אבל אחד מהן יש בעורב מ"מ הך דבר אחר היכי נפרש אי על למינו דעורב א"כ הרי יש בעורב ומינו ד' סימנים ואי על למינהו דנץ הרי יש עכ"פ בנץ ומינו כלהו סימני טהרה:

לכן נראה לי דלא קשיא כלל דרק בהנך עופות שהם מפורשים אנו מוכרחין לומר דלית בהו סימן החדש דאל"כ הוי ליה ב' כתובים עם סימן שיש בפרס או בעזניה ולמה לי נשר, אבל בהנך דלא כתיב רק למינו שפיר מצינן למימר דאית בהו סימן החדש דלא שייך לומר דהוי ב' כתובים עם למינו דאי לא כתיב למינו פשיטא דלא הוי ידעינן לטמא אותו מפרס או מעזניה דאינהו לית בהו רק חד אבל סימן החדש עם עוד ב' טהור, ואף דחזינן כלהו בג' טמאים הא אין למידין מן י"ט כתובים, ועוד דג' שלו סימן החדש בתוכם ואינו כמותם כלל ואי הוי כתיב רק למינו ולא פרס או עזניה הוי אמרינן דלמינו אתי בדומה לו בסימנים אבל בסימן חדש טהור, ואי דהוי ליה למיכתב אותו שנתכוין בלמינו מפורש והוי ידעינן סימן חדש ג"כ הא לא קשיא כלל דבלא"ה למה הנך י"ט פרט הכתוב ולמה לא פרט הנך ד' למינהו, וע"כ דאו דיש הרבה מינא דעורב וכן נץ וכלל אותם בלמינו או דבא לומר דוקא הנך אית בהו מינו אבל כלהו ליכא רק זה דס"ד לולא דכתיב הני למינו למינהו דכלהו נטמא בדומה להם שהם מינם קמ"ל דוקא הנך:

מיהו אכתי קשיא לפירש"י דאפי' יפרש למינהו דנץ מ"מ כיון דקאמר בתר הכי דעורב דורס א"כ ע"כ הני תרי סימנים שבעורב בגופו הם א"כ כיון דקורקבנו נקלף הוא בסנונית לבנה א"כ ע"כ ג' סימנים של נץ היינו אינו דורס וזפק ואצבע וכיון דעורב דורס הרי ע"כ או שיש לו זפק או קורקבנו נקלף וכיון דרש"י פירש שאין לו זפק ע"כ קורקבנו נקלף א"כ הרי יש בעורב עצמו סימן החדש שהרי ע"כ קורקבנו נקלף הוא סימן הרביעי, ונהי דמה דנמצא סימן החדש בסנונית לא איכפת לן כיון שאינו מפורש רק למינהו כתיב כמ"ש מקודם, אבל הא נמצא גם בעורב עצמו דמפורש בקרא עורב ורש"י פי' לעיל דאין סימן החדש רק או בפרס או בעזניה, וליכא למימר דמה שפירש"י דעורבים הגדילים בבתים דורסים היינו אותו עורב שהוא מין עורב דהיינו זרזיר שזה יש לו זפק ואצבע ודורס כמו שהעיד ריב"א אבל עורב הנכתב בקרא מפורש אינו דורס, א"כ היכי קאמר אמימר עוף הבא בסימן אחד טהור והוא דלא דריס ופירש"י דלא ידעינן דדריס וקשה אכתי ניחוש לעורב עצמו דלא דריס ויש לו סימן אחד ומה בכך דפרס ועזניה לא שכיחי [ודוחק לומר דאמימר לא קאמר רק אפילו אינו בקי בהן ובשמותיהן דלר"נ חיישינן לפרס ועזניה ואמימר מחדש דלא שכיחי ואפילו אינו בקי אבל מודה דבעינן שיכיר עורב כר"נ וכמו שכתבתי לעיל דמכיר ובקי תרי מילי נינהו