תפארת יעקב על חולין חלק ב קלז

בתוס' בד"ה בקומתן נבראו לא בעי למימר שנבראו בעמידה וכו' חמישי עמד על רגליו וכו' שנגמרה כל קומתן מתחילתן ע"כ. דבריהם אינם מובנים דהא אמר ג"כ לצביונם נבראו ופירש"י בדמות שבחרו להם וא"כ פשיטא דאדם בחר לו שיהא עומד כמות שהוא א"כ תיכף כשנברא כמו שהוא בקומתו כמו כן היה עומד ואם נאמר דבעמידתו אז נשלם הבריאה וכל עוד שלא עמד לא נשלם הבריאה א"כ בקומתן נמי היה יכול להיות נגמר כשנגמרה בריאתו לגמרי ומאיזה צד נחלק בין בקומתן נבראו לומר שזה בהתחלת הבריאה ולצביונם נבראו היינו בהשלמת הבריאה, ועיקר קושיית התוס' לא הבנתי שהרי לא למדו דבר זה רק ממה שנאמר בערב שבת ויכולו השמים והארץ וכל צבאם א"כ לא מוכח רק אז היה הכל לצביונם והיה נשלם כולו כמות שהוא א"כ שפיר יש לומר שהאדם נשלם בריאתו כשעמד על רגליו ועדיין לא היה שבת א"כ נשלם הכל לצביונו, תדע שלא הביא סיוע מריב"ל לר"י אמר רב רק להיפוך, והיינו דעכ"פ מוכח שלא נבראו כדרכן עכשיו דהקרנים צומתין זמן רב אחר לידתו ושור שהקריב אדם היו קרנותיו קודמין לפרסותיו ויש מזה סיוע לריב"ל דנבראו בשלימות ולא היו חסירין כלום, ואדרבא מדקאמר ר"י דאותו שור היו קרנותיו קודמין ש"מ דבשאר מינים לא היה כך רק עכ"פ כולם נשלם בריאתן בערב שבת כשנשלם הבריאה לא היו כולם חסירין כלום ועמ"ש בסמוך:

בד"ה אל תיקרי פי' בערוך וכו'. נראה לי שדבריהם הללו נמשכו לדבריהם הקודמים דקומתן היינו שנגמרה כל קומתן מתחילתן אף שעדיין לא עמד, ואהא קשיא להו היכי נלמד דבר זה מצביונם, אבל לפי מה שכתבתי דבאמת קומתן הכוונה בפשיטות רק שנשלם הבריאה בזה ובהשלמת בריאתו לא היה חסר כלום, והשתא ממילא הכל נכלל בצביונם דבע"ש נשלם הבריאה כפי מה שרצו א"כ ממילא כיון שרצונם היה כפי מה שהם עכשיו בלי שום חסרון כן נשלמו בששת ימי המעשה בלי שום חסרון עוד א"כ ע"כ היו בקומתן דאל"כ לא היו לצביונם דלא היה רצונם להיות רק כפי תכלית גדלותם ואם היו חסירי קומה לא היו כרצונם ודעתם וזה ברור:

בד"ה פסוק זה שר העולם אמרו לפי מה שמפרש וכו' וקשה מכאן וכו'. לא נתבררו לי דבריהם דהוי להו להקשות בפשיטות דהיכי קאמר הפייטן דחנוך הוא שר העולם דמי היה שר העולם לפניו ואם ניחא להו דעד חנוך לא היה שר העולם כלל א"כ כ"ש שיש לומר דהיה שר העולם אחר וכשמת חנוך נעשה הוא שר העולם ושר העולם נעשה שר אחר או דשר העולם הראשון היה ג"כ חנוך וכשבא בזה העולם לא היה שר העולם כלל ואח"כ חזר להיות שר העולם, ואם לא היה נראה להם להחליף שר העולם או שיהא העולם בלי שר א"כ תיקשי להו בלא"ה על הפייטן היכי איפשר דחנוך שר העולם דמי היה לפניו ובעת שהיה בזה העולם באופן שלא הבנתי דבריהם כלל:

בגמרא הרכיב שני דשאים זה על זה מהו. פירש"י ז"ל מהו להרכיב זה בזה, ותימה על פירושו דבהדיא קאמר הרכיב שני דשאים זה על זה, ומטעם זה היה נראה וודאי דהכוונה לחייב מלקות כדקאמר לא מיחייב והיינו דאיסורא וודאי איכא כמו שהקשו התוס' ממשנה דכלאים ולא ירק בירק אי נימא כיון דאינו רק ק"ו מאילנות ובהדיא לא כתיב אין עונשין מן הדין או דילמא כיון דהסכים הקב"ה על ידן הוי כאילו כתיב בהדיא, וכ"כ מהרש"א ליישב קושיית התוס' בזה והיינו דלא קאמר מהו להרכיב ב' דשאין זה על זה רק הרכיב ב' דשאין, ולפי זה גם מה שפירש"י ז"ל דהא דקאמר בלשון האבעיא לרב חיננא בר פפא הכוונה שהוא חידש שנצטוו למיניהם ולהנ"ל אין צורך דר"ח ב"פ לא חידש רק דפסוק זה שר העולם אמרו להך קרא ישמח ה' במעשיו דהקב"ה הסכים על ידן הילכך מיבעי' ליה אי הוי ככתוב בהדיא או לא אבל לולא דברי ר"ח ב"פ וודאי לא הוי מיחייב כיון דלא כתיב למיניהם, אמנם נראה לי שאין פי' זה נכון דהך מלקות דכלאים של זרעים לאו מלמינהו הוא כלל דאטו שם הוזכר לאו רק משדך לא תזרע כלאים אתיא וכ"ש הרכבה וא"כ לא שייך למיבעי הכא מכח למיניהם, גם מה שרצה מהרש"א ליישב בזה דברי הרמב"ם וכתב כי דברי הכ"מ שם צ"ע הוא תמוה לפע"ד דעכ"פ היה לו להרמב"ם להזכיר שזה ספק וע"כ לומר כיון שזכר לענין זריעה כ"ש להרכבה כמ"ש הכ"מ א"כ ה"ה למלקות דהא בזריעה פסק דלוקה ועמ"ש בתוס' בד"ה הרכיב:

ואיפשר לי לומר בכוונת רש"י ז"ל לפרש האיבעיא כך דוודאי קשיא ליה קושיית התוס' דהא ירק בירק וודאי אסור ואי יש מקום לחלק כמו שתירצו התוס' הוי ליה למיבעי מהו להרכיב זה בזה, לכן נראה לו לפרש דהספק היה כך והוא דאם נאמר שהציווי היתה גם על הדשאים שיוציאו למיניהם א"כ כל מין שהוציאה הארץ נקרא מין ובריה בפני עצמו ואם בא אחר והרכיב ב' דשאים והוציא בריה מעורבת מב' מינין אין זו בריה ומין בפני עצמו רק תערובת ב' מינין וממילא אין להרכיב אותה בריה זה על זה דכיון שאין זה מין בפני עצמו רק תערובות ב' מינין הרי הוא מרכיב מין בשאינו מינו, אמנם אי לא היתה הציווי למיניהם ואם היתה הארץ מוציאה תערובות היתה ג"כ בריאה ומין כזה א"כ אף שהארץ הוציאה למיניהם אם בא אחד והרכיב והוציא מין ע"י הרכבה ג"כ נקרא עכשיו בריה כאילו נברא מתחילה כך כיון שהיה רצון השם מסכים גם על תערובות והיינו דמיבעי' ליה לרב חיננא בר פפא הרכיב שני דשאין זה על זה מהו להרכיב זה על זה אם נאמר כיון דלא כתיב בהו למיניהם א"כ תערובות זה ע"י הרכבה נקרא מין אחד בפני עצמו ולא מיחייב על הרכבתם זה בזה דהוי מין במינו או דילמא כיון שהסכים הקב"ה על ידן לא מיקרי זה מין בפני עצמו רק תערובות ב' מינין ושם שני מינין עליו ואסור להרכיב זה על זה אבל להרכיב ב' מיני דשאין וודאי אסור דהוי כלאים ממש כיון דב' מינין הם רק הספק בב' מינין שנעשו אחד ע"י הרכבה אי חשיב כדבר אחד ומותר להרכיב זה על זה או לא:

מיהו יש להקשות על זה והרי איפסקא הלכתא פרק או"ב דהנולדים מן הסוס וחמורה מותר להרכיב זה על זה ולא אמרינן צד סוס משתמש בצד חמור רק הוי מין אחד אף דבבהמה וודאי כתיב למיניהם בצוואה וא"כ מ"ש דשאים דמספקא ליה כאן, אבל מ"מ נראה לי דלא דמי כלל זרעים כה"ג לבהמה דדוקא זרעים שהקפידא על תוצאות הארץ והרי הארץ מוציאה לעולם וחלה הקפידא לעולם שלא יגרום שתוציא הארץ מין מעורבב משא"כ בריאת הבהמות שלא היה רק פעם אחת מן הארץ רק שאמרה תורה בהמתך לא תרביע כלאים אבל כשהוא מרביע שני דברים דומים זה לזה אין איסור משא"כ זרעים שהם מן הארץ לעולם וכיון שציוה שתוציא למיניהם חל הציווי לעולם שלא תוציא רק אותן המינים שהוציאה אז כל אחד בפני עצמו לא מין מעורבב, ונראה לי דהיינו טעמא דחציו עבד אינו נושא חצייה שפחה לפי שאין זה מין בפני עצמו שכל מין האדם אחד והוי לעולם כמו עבדות וחירות ביחד לא מין בפני עצמו וה"ה הכא בדשאים, ולפי זה יתחדש דבר חדש דאם הרכיב אילן באילן וגדל בריה מעורבת אסור להרכיב זה בזה כיון דכתיב למינהו והוא מתוצאות הארץ לעולם ודוק, ומ"מ יש לדקדק קצת דלפי זה לא היה צריך רש"י לפרש להרכיב זה על זה רק שאסור לזרוע כלל אפילו אחד בלבדו כיון שיש בו מתערובות ב' מינין והציווי היתה שתוציא כל מין בפני עצמו לא דבר מעורבב והפי' הנכון בסוגיא עמ"ש בתוס' בסמוך בתוס' בד"ה הרכיב שני דשאין וא"ת וכו' אין נוטעין אילן באילן ולא ירק בירק וכו'. ולפע"ד נראה פי' סוגיא זו בפשיטות והוא שיש לתמוה בלשון זה הרכיב שני דשאין זה על גב זה והוי ליה לומר הרכיב שני דשאין זה בזה ולא נמצא בשום מקום בהרכבה שיאמר זה על גב זה, לכן נראה לי דוודאי להרכיב זה בזה אסור מכח קרא שדך לא תזרע והיינו בהרכבה כמו בהמה וכן לזרוע כלאים מפורש שדך לא תזרע בא"י אסור ובח"ל מותר, אבל אי גדלו דשאים זה בפני עצמו וזה בפני עצמו והלך הוא והרכיב דשא זה על זה דמצד קרא שדך לא תזרע לא היה בכאן איסור כלל שהרי לא זרע כלל וכמו כן משום הרכבה אינו חייב שלא הרכיב כלל וכל אחד יגדל בפני עצמו רק מכח הך קרא למינהו היה מקום לאסור דכיון דקפיד קרא שלא יבואו בערבוביא ממילא אפילו לא זרע בקרקע כלאים מ"מ אסור להרכיב זה על גב זה שיהיו מעורבבין שהתורה הקפידה שיגדלו כל אחד בפני עצמו, והיינו דמספקא ליה אי כיון דלא כתיב למינהו ולא הקפיד הקב"ה על זה ואינו חייב רק בשזורע ממש כלאים מכת קרא שדך לא תזרע אבל כשכבר הם זרועים וגדילין והוא גורם עירבוב לא איכפת לן או דילמא כיון שהסכים הקב"ה הוי כמאן דכתיב למיניהם כנ"ל ואולי גם רש"י נתכוין לזה:

אמנם בדברי הרמב"ם ז"ל בוודאי יש לתמוה שהשמיט הך בעיא לגמרי ולא זכרה כלל ולכל הפירושים יקשה דהוי ליה להביא בעיא זו ולפסוק ספק כיון דסלקא בתיקו, ונראה לי בדעתו ז"ל לפי שאמרו בירושלמי פ"א דכלאים וז"ל תנו בשם ר"א מותר לגוי ללבוש ולזרוע כלאים אבל לא להרביע בהמתו כלאים ולא להרכיב אילני כלאים למה מפני שכתוב בהם למיניהם והרי דשאים כתיב בהם למיניהם אין כתיב בציווי אלא בהוצאה עכ"ל מבואר להדיא דפשיטא ליה להירושלמי דלא חיישינן בזרעים משום למינהו משום דלא כתיב בצוואה, וכיון דקי"ל גוי מותר לזרוע כלאים ע"כ דלא חיישינן למה שהסכים הקב"ה על ידן וכיון דבירושלמי פשיטא להו אף דבגמרא דילן מספקא לן פסק כהירושלמי כדרכו בכל מקום, ובאמת שיש לתמוה על בעיא זו ג"כ יהא הפי' איך שיהא אבל עכ"פ הרי מפורש פרק ארבע מיתות הך ברייתא בשם ר"א דמייתי בירושלמי דגוי מותר לזרוע כלאים ואסור בהרבעה ובהרכבת אילן משום דכתיב את חקותי תשמורו חקים שחקקתי לך כבר והיינו מהך דלמיניהם א"כ אי ס"ד דבדשאים נמי הוי כמאן דכתיב למיניהם א"כ למה מותר לגוי לזרוע כלאי זרעים, וצריך לומר דמ"מ מספקא ליה דאף דהוי כמאן דכתיב למיניהם מ"מ מותר לזורען כיון דנאמרה ונשנה איסור כלאי זרעים לישראל ממילא לישראל נאמרה ולא לבני נח כמו כל מצוה שנאמרה ונשנית ואף דגלי קרא את חקותי תשמורו חקים שחקקתי לך כבר היינו דוקא