תפארת יעקב על חולין חלק ב קלד

פשיטא דאין סימן מפוצלות מורה שהיא טהורה, וכן מבואר ברמב"ם פ"א מהלכות מאכלות אסורות הלכה י' עכ"ל, ותמהני מאד היאך עשה עצמו כאילו לא ראה דברי התוס' הללו שהרי דבר זה במחלוקת ריב"ם ור"ת דלריב"ם נחלקו בהא רבי דוסא ורבנן דלרבנן אין קרנים סימן לטהרה ולרבי דוסא קרנים הם סימן לטהרה והך סתם משנה דנדה כרבי דוסא, ולר"ת קרנים לכ"ע הוי סימן לטהרה ג"כ רק הכא לענין סימני חיה ובהמה נחלקו, ומעתה לא מיבעיא לפי מה דמסקי התוס' דלכ"ע קרנים הוי סימן דפרסותיה סדוקות דכ"ש דמפוצלות הוי סימן טהרה ג"כ דאפי' קרנים סתם הוי סימן טהרה, אלא אפי' לריב"ם כיון דסתם מתני' בנדה כרבי דוסא ראוי לפסוק כסתם מתניתין ומאיזה צד פשיטא ליה להרב הש"ך שאין קרנים מפוצלות טהרה כלל מה דנחלקו גדולי הראשונים בזה, ואדרבא אפי' החולקין סתם משנה בנדה דקרנים סימן טהרה הם וכן פירש"י להדיא בנדה דטמאים אין להם קרנים כלל, ומה שהביא מדברי הרמב"ם ז"ל אמת הוא דממה שלא הביא מתניתין דנדה כלל דקרנים סימן טהרה משמע דמפרש כפי' ריב"ם וסובר דהך משנה דנדה נדחית מהלכה דרבנן דהכא פליגי על רבי דוסא דקרנים לא הוי סימן טהרה, אבל מדברי הרמב"ם שהביא הוא אין ראיה כלל דממה שכתב דמין מפריס פרסה וקרנים מפוצלות היא חיה טהורה ש"מ דמפוצלות אינו עדות על טהרה אינה ראיה כלל שהרי כתיב מעלה גרה ומפריס פרסה ופשיטא דקרנים עם פרסות הוי ראיה גם על טהרה דהא אין בנמצא מפריס פרסה טמא רק חזיר והוא אין לו קרנים וכיון שיש לו קרנים ומפריס פרסה ע"כ טהור, וכ"כ המחבר בש"ע סימן ע"ט בהדיא דכל שיש לו קרנים יצא מספק חזיר, תדע דאפילו לריב"ם סגי אפילו לרבנן עכ"פ בקרנים וטלפים גם על טהרה ולמה זכר הרמב"ם גם מעלה גרה,, וברור שלא נתכוין הרמב"ם כאן לומר לענין אי מצא בהמה שאין לאוכלה רק שידע שהיא מעלת גרה ומפרסת פרסה דהא וודאי ליתא רק קושטא דמילתא נקט דהיתר החלב הוא מכח קרנים מפוצלות דבזה היא מובדלת מבהמה והיא חיה ומה שהיא מפרסת פרסה ומעלת גרה היא היתר בשרה ובשלש אלה היא חיה טהורה וכל חיה טהורה כך הוא אבל יכול להיות דכל שיש לה קרנים הוא עדות שהיא מפרסת פרסה ומעלת גרה כמו השינים שאין לה ובשר שתחת כנפי העוקץ אבל כל זה הוא עדות שהיא מעלת גרה ומפרסת פרסה, אבל אי לא היתה מעלת גרה ומפרסת פרסה לא היתה מותרת מחמת הקרנים כי אין הקרנים עצם ההיתר על הבשר רק עדות שהיא מעלת גרה ומפרסת פרסה והם עצם היתר הבשר, ועוד דנ"מ ג"כ אי נמצא שאינה מעלת גרה ומפרסת פרסה היו דנין דטמא ונשתנה ונולד בקרנים, אבל וודאי ממה שלא זכר כלל בשום מקום משנה דנדה דקרנים הוי הוכחה שהיא מעלת גרה ומפרסת פרסה ואפי' פיה חתוך ופרסות חתוכות משמע וודאי דפסק כחכמים דרבי דוסא כפי פי' ריב"ם, ואף דממה שלא הוזכר בגמ' רק כנפי העוקץ ולא קרנים אין ראיה דזה מועיל בלי קרנים וקרנים משנה היא בנדה ואין צורך לזכרן רק קמ"ל בלי קרנים יש סימן תחת כנפי העוקץ אבל ברמב"ם וודאי קשיא, אבל דברי הש"ך וודאי צ"ע דעכ"פ דבר זה במחלוקת ראשונים הוא, וכן הר"ן ז"ל כתב כפי' ריב"ם ומ"מ כתב דסתמא דנדה כרבי דוסא משמע דפוסק כהך דנדה, ומה שהקשו עליו ממה דפסק שלא לתקוע בר"ה בשופר של בהמה טמאה והרי טמאה אין לה קרנים, יפה תירץ בפשיטות הרב בעל באר הגולה בטמאה שילדה כמין טהורה וכיון שהוזכר מציאות זה בגמ' ובדברי הרמב"ם ז"ל בהדיא מה דוחק יש בדבר לפרש כן דברי הר"ן גם בלא"ה הרי השסועה מפורש בתורה ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה וטמא א"כ מה בכך דכל שיש לה קרנים יש לה טלפים דהיינו פרסות סדוקות אבל מ"מ יש טמא ג"כ עם שני סימני טהרה ויש לו קרנים שהרי נולד מן הטהור, ולמ"ד בריה היא ג"כ מאיזה צד נימא שאין לה קרנים והמשנה לא אמרה רק כל שיש לו קרנים יש לו טלפים וזו יש לה טלפים ומ"מ טמאה, וכמו כן י"ל שכל מה שאמרו בכלל זה לא נאמר רק באותן הנמצאים בישוב כדרך שאמרו לקמן עוף הבא בסימן אחד טהור משום דפרס ועזניה לא שכיחי בישוב וכמו כן כאן לא נאמר הכלל רק על אותן דשכיחי בישוב אבל במדבריו' רחוק מן הישוב נמצאים בריות משונות, וכבר הביא ביוסיפון שמלך מוקדון ראה עקרבים ומיני דורסים ומזיקים בעלי קרנים ושאר מיני טמאים ע"ש ושפיר משכחת לה שופר של טמאה, ועכ"פ דברי הרב הש"ך הנ"ל שהתליע בפשיטות דקרנים אינן סימן טהרה בוודאי צ"ע כמו שבארנו וכ"ש לפי מה שפירשתי לעיל בפשיטות דהך דהכא לענין להבדיל בצורת הקרנים נחלקו אבל בנדה שבא להבדיל בין יש לו קרנים לאין לו כלל לכ"ע הוי קרנים סימן מובהק, ואין קושיא דלא נקט במתניתין קרנים דהא לא נקט נמי בשר שתחת כנפי העוקץ דלא נקט רק מה שמפורש בתורה ובגמ' נמי לא זכרו רק מה שחדשו הם לא מה שמפורש במשנה:

בא"ד וכי פריך והרי שור וכו'. הא דלא קשיא להו מוהרי עז דקאמר והרי עז שיש לו קרנים וטלפים ולרבנן מאי קושיא הא בעי קרנים כקרני חיה וטלפים כטלפי חיה והרי עז אין לו טלפים כטלפי חיה, ומיהו איכא למימר דבס"ד דקרנים קרנים סתמא ס"ד נמי טלפים סתמא וכדמשני כרוכות בעינן והיינו כקרני חיה טלפים נמי כטלפי חיה ואהא קשיא להו דמאי פריך בתר הכי משור כיון דכבר ידענו דקרנים כקרני חיה א"כ טלפים נמי כטלפי חיה, מיהו מדברי התוס' בסופו לא נראה כן מדהקשו רק לפי' הב' ודוק, לכן נראה לי דלר"ת דיש בהמות דטלפיהם דומים לחיה שפיר י"ל דמקשה בפשיטות דידעו דיש מין עז דטלפיו דומים לחיה רק לפי' הב' דטלפים לחוד סגי קשיא להו אבל משור קשה גם לפיר"ת כיון שלא הוזכר בשור טלפים רק קרנים וע"כ דרק לרבי דוסא פריך ועמ"ש בסוף דברי התוס':

בא"ד לרבי דוסא פריך. לא ידעתי מה צורך לזה דלרבנן נמי קשה דהא לא נחלקו רבי דוסא ורבנן בקרנים איזה קרנים בעינן רק אי בעינן טלפים וכיון דמוכח דקרנים אין הכוונה כרוכות דבשור כרוכות נינהו א"כ קשיא לרבנן ג"כ וזה ברור:

בא"ד אך קצת קשה. ולדעתי יש ליישב בפשיטות דאף דליכא רק שלשה מינין הללו אבל באותן ג' מינין נמצאין מינין רבים וכולן מינא דשור או שה או עז ואותן שאין נמצאין אצלנו יש להם קרנים כקרני חיה או טלפים כחיה לכך בעינן תרווייהו דליתנהו בשום בהמה. בא"ד דיש טלפי חיה דומות כטלפי בהמה. דברים אלו תמוהין דמה. בכך כיון שאין בנמצא בהמה שיהא לה כטלפי חיה מה בכך דחיה בנמצא שיהא לה כבהמה הא אנן בטלפים כטלפי חיה מתירין החלב ובהמה ליכא באותן טלפים, והרב מהרש"ל נרא' שהרגיש בזה ופי' דממילא יש ג"כ בהמה שדומה בטלפים לחיה והוא תמוה כמו שתמה מהרש"א שהן דברי נביאות והוי להו לתרץ בפשיטות דיש מין בהמה שלא נודע לנו ויש לה טלפים כחיה וכיון שהיה הדבר פשוט להם שאין טלפי בהמה כחיה לא תירצו כלום, אך גם דברי מהרש"א תמוהין ביותר שפי' דהכוונה שאי נמצא בטלפי בהמה אינה וודאי בהמה דיש חיה שדומה בטלפים לבהמה והוא תמוה דהתוס' כתבו בהדיא יש לה טלפים כטלפי חיה אכתי איכא לספוקי בבהמה והיכי איפשר לפרש כוונתם בהיפוך דבטלפים כבהמה איכא לספוקי בחיה, ועוד דהא ת"ק קאמר כל שיש לה קרנים או טלפים זהו סימן חיה אבל כטלפי בהמה שיהא סימן שהיא בהמה לא זכר ת"ק כלל ומאי פליג רבי דוסא עליו בדבר שלא הזכיר הת"ק בדבריו כלל, ודבר ברור הוא דכוונת התוס' בפשיטות דע"כ מיירי הכא במי שאינו מכיר כל העשרה מינין דלאותו שמכיר אינו צריך שום סימן א"כ בשלמא קרנים ידוע כרוכות חרוקות חדורות אבל טלפים לא הוזכר הסימן של טלפים כלל רק צריך שיכיר והיינו למי שמכיר קצת חיות ורואה עכשיו בריה שיש לה טלפים כאותה חיה שהוא מכיר א"כ ממילא טלפים לאו כללא דשמא אותה חיה שהוא מכיר הטלפים דומים לשל בהמה וזו שהוא דן עליה עכשיו בהמה היא וזה ברור לפע"ד, ודע דמה שהכריחו לומר לפי זה דכל חדא הוי סימן לרבנן, דכיון דלא נמצא קרני בהמה כחיה ע"כ הוי סימן בלי טלפים וממילא ע"כ טלפים הוי סימן בלי קרנים לת"ק:

בא"ד אך קשה על פי' זה. משמע דלר"ת דמעיקרא לא קשיא ולכאורה גם לר"ת קשה ונראה לי דלר"ת כיון דס"ל דיש מין שאינו מצוי דמשונה בסימן אחד כבהמה רק שיהא שינוי בב' סימנים אינו בנמצא והשתא כיון דקרנים יש לעז ג"כ אין כאן שינוי רק בטלפים אם כן ממילא יש לחוש לבהמה שאינה מצויה בקרנים וטלפים דקרנים לא הוי שינוי כלל דגם עז שלנו יש לו א"כ יש לחוש לטלפים גם כן כיון דיש לו טלפים יש לחוש לטלפי חיה גם כן אבל אי לא היה לו טלפים כלל לא היה לנו לחוש לטלפים וכחיה לכך נקט קרנים וטלפים אבל להך פי' דסימן אחד סגי קשיא להו שפיר ועמ"ש בסמוך:

בא"ד מסתמא הוי ההוא טלפים וכו' ולמה ליה למימר תרתי וכו' להתיר חלבה. דבריהם צריכין ביאור חדא דהיאך איפשר לומר דטלפי עז דומין לשל חיה והרי כתבו בפשיטות קודם דשור שה ועז אין טלפיהם דומין לחיה ואפילו לר"ת לא קאמרי אלא דיש מין אחר שאינו מצוי אבל לא הנך ג' מינין, ועוד אי באמת דומין לשל חיה הוי להו להקשות בפשיטות היכי איפשר לומר דטלפים לחוד הוי סימן והא עז יש לו טלפים כחיה, ובוודאי ליכא למימר והוא שיכיר עז דא"כ מאי קושיא מעז, ועוד דברייתא כללא קאמרה ואין לשום בהמה כך, גם יש לדקדק בלשון שסיימו להתיר חלבה והרי הכל לענין חלב משתעי דזהו ההבדל בין חיה לבהמה, לכן נראה דעיקר כוונת התוס' לומר דמסתמא הנך טלפים שהוזכרו בעז הכוונה בהם כאותן טלפים שהוזכרו בחיה מעיקרא והשתא בשלמא לריב"ם שהוזכרו בברייתא לא לענין היתר חלב רק לענין טהרה א"כ בעז ג"כ הוזכרו לענין טהרה אבל אי בברייתא הוזכרו להתיר חלבה למה זכר כאן בעז טלפים כיון דלענין חלב לא מהני כלל וכאן לא מיירי רק לחלב לא הוי ליה להזכיר רק קרנים אבל אי הוי טלפים ג"כ בעז להתיר חלב לא הוי קשה כלל דק"ו פריך כיון דחד סימן סגי בברייתא כ"ש