תפארת יעקב על חולין חלק ב קלג

חיישינן שנולד מן הטהור אבל פיה קיים ומעלת גרה אף שאינה מפרסת פרסה ומכיר גמל ספק הוי דשמא נולד מן הטהור או מן הטמא כנ"ל:

בתוס' בד"ה גמל ניבי אית ליה תימא וכו' משפן וארנבת. הרשב"א ז"ל כתב ליישב זה דמעיקרא מקשה דינא והדר מקשה כללא, והא דלא מקשה מגמל בתר הכי כדמקשה מכללא משום דכיון דנשאר הקושיא דינא מכח בן גמל מה צורך לומר גמל ניבי אית ליה ושפיר י"ל דניבי לאו היינו שינים וליכא לאקשויי תו מכללא רק שפן וארנבת וכ"כ המפרשים האחרים, ולכאורה דברים תמוהים הן דהא כדמקשה מבן גמל ע"כ ג"כ רק מכח כללא היא דדינא גרידא לא קשיא כלל דמאיזה צד נחשוב בן גמל כאין לו שינים כיון שמה שאין לו רק לינקותו, וע"כ עיקר הקושיא דאי חשיב יש לו א"כ קשיא כללא דהברייתא אמרה כל שמעלת גרה בידוע שאין לה שינים והרי יש לו א"כ למה ליה להקשות מבן גמל הא מגמל עצמו קשה כך, אבל באמת הא ניחא דמבן גמל שפיר קשיא דינא דאכתי לא ס"ד מהא דשליט בעולמו וכו' א"כ היכי קאמר דטהורה דצריך שיכיר כל המינים דדילמא איכא דדמי לבן גמל ויהיו לו שינים אח"כ, וזהו שלא זכרו התוס' בקושיא רק משפן וארנבת ולא מבן גמל דבהא קשיא דינא, אך מ"מ דברי התוס' נכונים דסוף סוף המתרץ הזה דמתרץ גמל ניבי אית ליה היכי מתרץ דבר שאינו בשלמא מה דמקשה משפן וארנבת לא סליק אדעתיה דהמתרץ אבל גמל דעסיק ביה ומתרץ ניבי אית ליה הרי יש לו שינים ומעלה גרה היפוך הברייתא, אבל כבר כתבתי בגמרא דמעיקרא לא הוי קשיא ליה כלל כללא דיש לפרש דלאו כללא קאמר והכוונה כל מעלת גרה באותה שידוע שאין לה שינים טהורה ולא רצה לדקדק וי"ו דוטהורה כיון שיש לו להקשות דעדיפא, ובתר הכי קאמר ותו דפשטות הברייתא מורה דכללא קאמר והרי אינו אמת מכח שפן וארנבת, גם אי כללא קאמר ע"כ במעלה גרה משתעי וקמ"ל דלא חיישינן לשינים דסימן טומאה הן דהיכא כתיב שינים הכל כמו שכתבתי בגמ' באריכות, ועמ"ש בדיבור שאחר זה. בד"ה ניבי פי' הקונט' שני שינים וכו' כשינים וראשון נראה לי כמו שקיל ניביה וכו' דאפקיה לניביה. ולולא דבריהם נראה לי להיפוך ממש כיון דכולה סוגיא קרא להן שינים וכן בתר הכי בשפן וארנבת קורא אותן שינים ומ"ש דבגמל קורא אותן ניבי כיון שהם שינים ממש, ועוד כיון דבא ליישב נהי דאין לו שינים כמו טמאה אחרת אבל ניבי אית ליה עכ"פ ואי ניבי היינו שינים ממש רק שהן אחת מצד זה ואחת מצד זה א"כ חילוק זה לא הוזכר בדבריו כלל דכי יש הפרש בין ב' שינים או הרבה דרק שינים נקראו ניבי ולא יותר, ובהכרח שבתיבת ניבי רמז מה שבא ליישב דאף דגמל אין לו שינים אבל ניבי אית ליה והיינו בליטות ושם ניבי כולל ג"כ שינים ממש אבל יכול לאומרן גם על בליטות אבל שינים לא יפול על בליטות כלל ולכך הבדיל ביניהם במה שאמר ניבי, גם נראה לי דבלשון הארמי שמדברין פעמים בתלמוד בוודאי ניבי הם שינים ג"כ אבל כאן לא נתכוין ללשון ארמי רק מגזרת ניב שפתים וכל שאינן עצם קראן ניבי וזה ברור לפע"ד, גם נראה לי דלכך לא משני באמת דשאני גמל שיש לו ב' שינים אחת מכאן ואחת מכאן משום דבהא אכתי קשיא היכי קאמר בידוע שאין לה שינים הא גמל יש לו וע"כ הכוונה שאין לה שינים כמו טמאה לזה מתרץ ניבי אית ליה א"כ ברייתא שפיר קאמרה בידוע שאין לה שינים דגמל נמי אין לו ומ"מ מה שאמר וטהורה היינו דלית לה ניבי דידוע דאינה גמל כנ"ל:

בד"ה בידוע שהיא מעלת גרה וכגון שהוא מכיר בן גמל. לכאורה משמע דמוקמינן ברייתא ג"כ באוקימתא והוא שמכיר בן גמל ובאמת מלבד דקשה דהוי ליה לאסוקי הכי בהדיא כמו ר"ח דלקמן, ועוד דבשלמא ר"ח לא נקט כללא רק בודק בפיה וקאמר עלה והוא שיכיר בן גמל אבל ברייתא דנקטה כללא דכל שאין לה שינים בידוע שהיא מעלת גרה ומפרסת פרסה וטהורה והרי אין כלל זה אמת דאיכא בן גמל, אבל באמת ניחא בפשיטות כמ"ש בגמ' דוודאי תנא דברייתא דנקט כל שאין לה שינים היינו בידוע שאין לה שינים והכוונה כל בהמה שנודע לנו שאין לה שינים בידוע שהיא טהורה א"כ כיצד נודע לנו שאין לה שינים כשמכיר בן גמל דאל"כ לא נודע לו שאין לה דשמא יש לה רק לינקותו אינן נכרין עדיין וזהו מיקרי יש לה, משא"כ לעיל פריך שפיר והרי בן גמל כמ"ש בגמ':

בד"ה אין לך מעלה גרה וטמא. פירוש ושאר הכתובים עמו שפן וארנבת ושסועה, והא דלא קאמר שצריך שיכיר שסועה דזו מעלת גרה ומפרסת פרסה וטמאה משום דלמ"ד במעי אמו אגמריה רחמנא דלא חי כלל וודאי כיון שמצאה חיה לאו שסועה היא, ולמ"ד בריה היא שיש לה שני גבין ושני שדראות ג"כ אין צורך להכיר דהיא ניכרת ממילא לכל, ומ"מ בגוף דברי התוס' בארתי בגמ' דדוקא גמל קאמר ולא אינך והכוונה דקרא קמ"ל במאי דפרט גמל כי מעלה גרה הוא דרק הוא שאין לו שינים טמא אבל אחרת שאין לה שינים ומעלת גרה טהור בוודאי וכל שמכיר גמל אין לחוש לכלום דדומיא דגמל מיעט קרא כמ"ש בגמ' באריכות ע"ש:

בתוס' בד"ה אלו הן סימני חיה כל שיש לה קרנים וכו' והשתא צ"ל וכו' כך פי' הריב"ם ע"כ. וקשיא לי לפירושו דא"כ הך מחלוקת שנחלקו רבי דוסא ורבנן כאן אינו כלל לענין חיה ובהמה רק בטמא וטהור דהא ת"ק נמי מודה דקרנים סימן חיה היא רק שיש לחוש לטמא ורבי דוסא דפליג סובר דבקרנים בלבד טהור ואפי' בקרנים שאין חרוקות וחדורות נחלקו דהא הך מתניתין דפרק בא סימן מיירי בקרנים סתמא ונקט כללא כל שיש לו קרנים ופשיטא דלא מיירי בחיה דוקא דהא קתני סיפא ויש שיש לו טלפים ואין לו קרנים ואי ס"ד דבחיה משתעי הרי יש חיה שיש לה טלפים וטמאה דאי דזו ג"כ טהורה למאי נפקא מינה וע"כ דכל שיש לו קרנים יש לו טלפים וטהור ויש שיש לו טלפים ואין לו קרנים וטמא והרי חזיר העידה תורה שאין מפריס פרסה וטמא אלא חזיר בלבד וע"כ דזה שיש לו טלפים ואין לו קרנים היינו חזיר ש"מ דבבהמה משתעי, ואי הכוונה דיש שיש לו טלפים ואין לו קרנים והיינו דאינה חיה רק בהמה א"כ עכ"פ הך כללא קמא לאו בחיה דוקא משתעי דהיכי שייך שיאמר כל חיה שיש לה קרנים יש לה טלפים ויש חיה שיש לה טלפים ואין לה קרנים והיינו שהיא טמאה דהא אין טמא בטלפים רק חזיר ואינו חיה רק בהמה וע"כ דכל בריה שיש לה קרנים יש לו טלפים קאמר א"כ ממילא מיירי בקרנים סתמא וע"כ רבי דוסא היא דלרבנן אפילו מפוצלות לא הוי סימן לטהרה א"כ מאי ענין פלוגתא דר' דוסא ורבנן להך ברייתא דנקטה סימן מה שיש בין בהמה לחיה ומשמע דנחלקו רבי דוסא ורבנן בהא דלרבנן בקרנים וטלפים דוקא הוי סימן לחיה ור"ד סובר אפילו בקרנים בלבד וזהו דלא כריב"ם, ועוד למה נקט בעז אח"כ טלפים כיון שלא הוזכרו טלפים רק לסימן טהרה רק קרנים הוזכרו לסימן חיה להתיר חלבה ולא הוי ליה להזכיר רק קרנים, גם קשה שלא אמרו בפרק בא סימן דמתניתין סתמא כרבי דוסא ולא כרבנן כדרך הש"ס בכל מקום כה"ג:

לכן נראה לי בביאור סוגיא זו בפשיטות ולא יקשה כלום על דרך זה והוא דבלא"ה יש לתמוה לפי' ריב"ם דטלפים לאו סימן חיה הן רק סימן טהרה א"כ תיקשי באמת כיון דבהמה אין לה טלפים כטלפי חיה למה לא יהיו טלפים סימן חיה כמו קרנים ופשיטא שלא נחלקו ר"ת וריב"ם במציאות אי טלפי בהמה כטלפי חיה או לא והרי פשיטא להו לתוס' כשהקשו על ר"ת דשור שה ועז אין טלפיהם כטלפי חיה, ואם נפשך לומר דסובר ריב"ם ג"כ דאותן שאין מצויין בינינו יש להם טלפים כטלפי חיה א"כ יקשה גם לריב"ם אותה הקושיא שהקשו התוס' לר"ת דאין מין בהמה רק אלה השלשה ונצטרך לחדש מה שחידשו בתר פיר"ת, וברור דס"ל לריב"ם דוודאי אף דטלפי חיה אינן דומין לשל בהמה מ"מ שינוי קל הוא ואין סומכין על זה כי בקל יכול להיות שינוי בתולדה דהא טמא יכול להוליד טהור לגמרי וכן להיפוך רק דהא מילתא דלא שכיח היא שיוליד מין אחר לגמרי ולא חיישינן לזה אבל שיהא בו חילוף בשינוי קצת יכול להיות בקל וחיישינן ואין סומכין על סימן זה, תדע דלא יכחיש שום אדם דטפי שכיח קלוט בן פרה משתלד פרה כמין חמור גמור או גמל גמור אף שזה ג"כ איפשר אבל לא שכיח כמו שתלד פרסות קלוטות וכן קלוט לא שכיח כמי שתלד סימן אחר בפרסות כמין חיה טהורה וכן להיפוך הילכך סימן שינוי הפרסות אינו סימן לריב"ם כלל:

ומעתה כיון שנתגלה לנו טעמו של ריב"ם אומר אני לפרש הברייתא בפשיטות ואין אנו צריכין לכל הלחץ הזה והוא דת"ק ור' דוסא בהא פליגי דת"ק ס"ל בין שינוי הקרנים מכרוכות לאין כרוכות בין שינוי הפרסות מאחר שאינו רק שינוי צורה בקרן ושינוי צורה בפרסות לא סמכינן על שינוי אחד מטעם הנ"ל דבקל יכול להיות שנתחלפה הצורה בתולדה רק בצירוף שניהם סמכינן דלא חיישינן שנתחלפו צורות הקרנים וגם צורת הטלפים ותרווייהו הוי שפיר סימן מובהק, ורבי דוסא סובר דצורת הקרנים סימן מובהק הוא וצורתם ידוע כרוכות חרוקות וחדורות או מפוצלות ולא חיישינן להו שנתחלף צורתן בתולדה כמו דלא חיישינן שנשתנה לדבר אחר ממש אבל שינוי צורת הטלפים מודה דהוא שינוי מועט ולא סמכינן עלייהו, וכל זה הוא בצורת הקרנים אבל הך מתניתין דפרק בא סימן לענין טומאה וטהרה מיירי וכיון דטמאה אין לה קרנים כלל כל שיש לה קרנים הוי סימן מובהק שהיא טהורה ולא חיישינן שנתחלף מאין לה קרנים שיהא לה קרנים ואפילו רבנן מודו בהא רק הכא נחלקו רבנן לענין חיה ובהמה דתרווייהו יש להם קרנים רק שהם משונים בצורתם בזה לא סמכינן רק על שני סימנים דעל אחד יש לחוש שנשתנה בתולדה ולבש צורה אחרת, ולפיכך השמיט רבינו הגדול ז"ל דברי ר' דוסא לגמרי ולא זכר רק דברי הת"ק אף דוודאי הך סתם דנדה הלכה היא דעל קרנים בלבד סומכין ולהנ"ל ניחא דהתם לענין טומאה וטהרה הוי קרנים סימן מובהק לכ"ע כיון דטמא אין לו קרנים כלל אבל כאן דשניהם טהורין רק בשינוי צורת הקרנים הלכה כרבנן דתרתי בעינן קרנים וטלפים כנ"ל ברור:

וראיתי להרב הש"ך בי"ד סימן פ' ס"ק ב' שכתב על מה שכתב המחבר דכל שקרניה מפוצלות וודאי חיה טהורה היא וז"ל כלומר כשהיא מעלת גרה ומפרסת פרסה וודאי טהורה היא אבל