תפארת יעקב על חולין חלק ב קל

בד"א שיוצאין בשני מקומות וכו' והרי אפילו במקום אחד גם כן טרפה בלא הדרי וערבי ואם כן מוכח מגוף הברייתא כמ"ד אע"ג דלא הדרי וערבי במקום אחד אין כאן טרפות כלל, לכן נראה לי אף דלענין בהמה מחלקינן בין מקום אחד לב' דב' מקומות חמור יותר דאפילו הדרי וערבי טרפה משא"כ במקום אחד בהדרי וערבי כשר מ"מ גבי עוף הוא להיפוך דדוקא בב' מקומות כנגדן בעוף כשר דעוף דרכו בכך אבל במקום אחד בהדרי וערבי לאו יתר הוא אבל בלא הדרי וערבי אפי' בעוף טרפה דהוי יתר וכך אין דרך העוף להיות כן כמו בבהמה, והשתא שפיר קאמר בד"א ביוצאין משני מקומות בהא יש חילוק בין עוף לבהמה אבל במקום אחד אין חילוק בין עוף לבהמה ובתרווייהו כשר, ואף דבלא הדרי וערבי טרפה אפי' במקום אחד מ"מ הך רישא לא הוזכרה רק בב' מקומות דבהא יש חילוק בין עוף לבהמה אבל במקום אחד או תרווייהו כשרין או תרווייהו טרפה דבהדרי וערבי תרווייהו כשרין ובלא הדרי וערבי תרווייהו טרפה, ואפילו למ"ד אע"ג דלא הדרי וערבי ג"כ מוכרח כמ"ש דסוף סוף יש תנאי במקום אחד וכלין עד כאצבע ואפי' הפי' כאצבע מלמטה ס"ס לא בכל גווני כשר במקום אחד והיכי קאמר בד"א כשיוצאין מב' מקומות כיון דאפילו במקום אחד הדברים אמורים באין כלין עד כאצבע וע"כ כמ"ש דבהא אין חילוק בין עוף לבהמה וזה ברור לפע"ד:

ומעתה דברי הרמב"ם ז"ל מבוארים שהוא ז"ל אינו מפרש מקום אחד וב' מקומות כדברי הרי"ף רק להיפוך ממש דב' מקומות הכוונה שכל אחד יוצא בפני עצמו מן הקבה שהוא שרשו ומוצאו והם נפרדים מתחילתו ועד סופו כמעי העוף בהא בבהמה טרפה ובעוף כשר דדרכו בכך כמו שכתב להדיא כמעי העוף הרי דעוף כך הוא דרכו בכך, אבל אם שורש שניהם יוצא ממקום אחד כגון ענף מן הבד הרי יש לשניהם שורש ומקור אחד בקבה אז אם מובדלין עד סופו טרפה בין בעוף בין בבהמה ואם חוזרין ומתערבין כמעי אחד אז כשר בשניהם וזהו כמו שהוכחתי מסוגיית הגמרא דבמקום אחד בהמה שוה לעוף בין בכשרות בין בטרפות, ותמהני מאד על הר"ן ז"ל והרב כ"מ שנמשך אחריו שהשוו דברי הרמב"ם לדברי הרי"ף והרי דברי הרי"ף ברור מללו דרישא דברייתא דהעיד על יתרת בבהמה טרפה ועוף כשר היינו כענף היוצא מן הבד ודברי הרמב"ם ממש להיפוך דכענף היוצא מן הבד הוא מקום אחד ובהא עוף שוה לבהמה לגמרי ורישא בב' מקומות דחלוק עוף מבהמה אינו כענף היוצא מן הבד רק מובדלין מתחילתן ממש עד סופו וזה ברור, [ואף שיש לדקדק במה שכתב שהם מובדלין מתחילתו ועד סופו כמעי העוף והרי ברישא פשיטא דאפי' הדרי וערבי טרפה בבהמה דהא מחלקינן בברייתא בין ב' מקומות למקום אחד ובמקום אחד אמרו והוא דהדרי וערבי א"כ בב' מקומות אפילו לא הדרי וערבי טרפה, גם אפי' למ"ד אע"ג דלא הדרי וערבי עכ"פ קתני בסיפא וכלין עד כאצבע ש"מ דברישא אפילו כלין עד כאצבע טרפה ולמה כתב הרמב"ם שהם נפרדין מתחילתן ועד סופן כמעי העוף, ועל כרחנו אנו צריכין לומר או דכתב כך משום כנגדן בעוף דקתני בברייתא דאפי' בכה"ג בעוף כשר או דסובר דלא חילקו בין בהמה לעוף בב' מקומות רק אי הם נפרדין מתחילתן ועד סופן כדרך מעי העוף דאז כנגדן בעוף כשר דדרכו בכך אבל אי חוזרין ומתערבין ויוצאין מב' מקומות בהא אפילו בעוף טרפה שאין דרכו בכך רק או להיות פרוד מתחילתו ועד סופו או שיצא כענף מן הבד ויחזור ויתערב אבל בב' מקומות ע"י עירוב בתרווייהו טרפה, אבל עכ"פ דברי הר"ן והכ"מ תמוהין לפע"ד בדבר הזה] ובפירוש הסוגיא הדרי וערבי וודאי שהרמב"ם מפרש דמ"ד דהדרי וערבי מפרש הך עד כאצבע דהכוונה שהם מתאחדין אחר פרידתן לא שיעור אצבע וכן מורה הלשון ברוב נוסחאות הש"ס דגריס הוא דהדרי וערבי לא והוא דהדרי וערבי והכוונה דהך כאצבע הוא דהדרי וערבי, ומקשה למ"ד לא הדרי וערבי מהו פירוש עד כאצבע, ולא ניחא ליה לפרש על שהאחדות מתחילה נמשך עד כאצבע כיון שאמר וכלין הרי על הפירוד קאי, ומשני עד כאצבע מלמטה במקום שפיכה ולדידיה שפיר יש לפרש שיעור אצבע ובמקום שפיכה לא מיקרי עירוב או דלדידיה נמי הכוונה שיהא למטה שפיכתן כאחד ופסק כמ"ד דהדרי וערבי דוקא לחומרא, וכ"ש אי היתה גירסתו מאי עד כאצבע מלמעלה א"כ אתי שפיר בפשיטות דלמ"ד דלא הדרי וערבי צריך שיהא שיעור האחדות מלמעלה כאצבע ובתר הכי לא הדרי ערבי כלל אך לפי זה יהא חומרא למ"ד לא הדרי וערבי דבעינן שיהא הענף יוצא אחר שיעור אצבע ליציאה מן הקבה והיה לו להרמב"ם להזכיר זה ג"כ דלמה נפסוק כמ"ד הדרי וערבי גם לקולא לכן העיקר דגריס כרש"י ומפרש כנ"ל וכל זה ברור לפע"ד, ובחידושי לי"ד סי' מ"ז הארכתי יותר בענין זה לענין דינא ע"ש:

בתוס' בד"ה הנוצה מצטרפת פ"ה וכו' ור"ת אומר וכו'. ואני שמעתי ולא אבין דברים הללו כלל דמאי ענין שומר לטריפות דאטו קבלת טומאה מחיים הוא והרי אינה מקבלת טומאה מחיים כלל רק שומר הוא אחר מיתה שלא יתלכלך ויתקלקל ומאי ס"ד דמחמת זה תהא טרפה והרי עיקר טעמא דת"ק דמכשיר שיכולה לגדל נוצה אחרת מחיים כעובדא דר"ש בן חלפתא לעיל ומאי ענין זה במה דאיקרי שומר אחר מיתה שלא יתקלקל, אבל לפירש"י ניחא דכיון דמצטרף לאכילה שיהא פיגול הוי כגופה לכך מיטרפה בהו כמו עור, אבל לרבנן דלא חשיב מגופה כלל לא שייך שתטרף בדבר שאינו גופה, גם נראה לי דטעמא דר' ישמעאל לענין טומאה ג"כ לאו מכח שמירה הוא דכיון דהכנפים אינן מצטרפין רק הנוצה קטנה שאין לה קנים ופשיטא שאין דרך להיות שומר בנוצה הקטנה בלבד רק דס"ל דאותה הנוצה קטנה לפי שאין לה קנים אין מקפידין להסירם מן העור ונאכלת עם הבשר לכך מצטרפין וכן דרך לאכול עור שומן אווז מטוגן ויש על העור מאותן הנוצות הקטנות ואין מקפידין להסירם לכך מצטרפין לר' ישמעאל כנ"ל:

במשנה אחוזת הדם וכו' או ששתתה מים הרעים כשרה וכו' מוכח בהדיא דבהא אפילו משום סכנה ליכא ולא כן פירש"י פרק הגוזל דף קט"ז דאסור ליתן מים מגולים לבהמה שמא ישחטנה ויאכלנה, וכמו כן קשה מ"ש מאכלה סם המות של אדם דקתני סיפא דאסורה משום סכנה, והנה הט"ז בי"ד סס"י קט"ז כתב דהכא מיירי ששחטה אחר זמן דכיון דבריאה היא אמרינן שלא שתה נחש מן המים משא"כ בהגוזל חיישינן שישחטנה תיכף ויאכלנה והוא תמוה לפע"ד דמה ס"ד לחוש לשתיית מים הרעים כיון שלא הזיק לה ובוודאי לא שתה נחש ומה ס"ד שתהא אסורה משום טרפה, לכן נראה לי דוודאי כל ששתה נחש והטיל בה ארס ממילא ניכר שינוי בגוף הבהמה באיברים הפנימים כגון לצבות בטן וכדומה כדרך ארס הנחש והוי ס"ד לומר דאף שלא הזיק לבהמה משום דהיה מעט ארס במים ולבהמה לרוב חזקה אין מעט ארס מזיק לה אבל לאדם יזיק קמ"ל כיון שאנו רואין שלא הזיק לבהמה ממילא נתבטל בה כח הארס לגמרי עד שלא יזיק לאדם ג"כ, אבל התם חיישינן שישחטנה ויאכלנה אף שהארס הזיק לה או שישחטנה תיכף עד שעדיין לא ניכר בה היזק הארס כנ"ל:

מיהו בעיקר מה שזכרו כאן דין אחוזת הדם והמעושנת והמצוננת לא ידעתי במה נפשך אי מפרכסת מ"ש מן המסוכנת שכבר זכרו לעיל פרק השוחט דמותרת ע"י פירכוס ואי אינה מפרכסת בוודאי טרפה, [ודוחק לומר דכאן אפי' לת"ח שאין לו לאכול מסוכנת דוקא מחמת חולי שנולד בה מצד עצמה, אבל אי בא לה מעשן או מחמת אחוזת דם וצינון מבחוץ אפילו לת"ח מותר אף למי שאינו אוכל מבשר כוס כוס], ואולי י"ל דס"ד דוקא כה"ג דלעיל שאין שום דבר העומד נגדה רק שהיא חולה אף שתמות אינה טרפה, אבל כאן ס"ד דהדם והעשן והצינון וכן הסם שאכלה סופה שיתקלקלו האיברים הפנימים ותיטרף וכל סופה ליטרף טרפה קמ"ל שאין אלה החולאים דבר ברור שתיטרף בהם הילכך אינו מזיק כל ששחטה קודם שנטרפה ומהאי טעמא מטריף שמואל בחלתית משום דוודאי תיטרף כנ"ל:

בגמרא קשיא חלתית אחלתית קשיא סם המות אסם המות. תמוה לי מאי ענין קושיא זו לשמואל הא בלא"ה קשה סם המות דמתניתין אברייתא ואדרבא כל כה"ג דחינן פירכא דבלא"ה קשיא ואמרינן בשלמא סם המות אסם המות לא קשיא וכו' אלא הא קשיא והכא מקשה בפשיטות לתרווייהו ומתרץ להך דשמואל קודם, ונראה לי דהך קושיא סם המות אסם המות ג"כ נובע מהך דשמואל דבלא"ה הוי מצינן לאוקמא תרווייהו בסם המות לאדם ג"כ רק יש סם שהוא ממית ע"י ארס ואינו נוקב האיברים הפנימים רק שנעשה הבשר ארסי ומת על ידו האדם האוכל אותו בשר ויש סם המות שהוא ממית אדם ובהמה מחמת שנוקב איברים הפנימים ומתניתין בסם ארסי לכך מזיק לאדם האוכל הבשר וברייתא בסם שאינו ארסי רק מנקב האיברים הפנימים ובשר זה של אותה בהמה אפילו נטרפה כבר אינו מזיק כ"ש כששחטה ועדיין לא נטרפה, אבל לשמואל דסובר כל שהוא סם הממית ע"י קילקול איברים הפנימים טרפה נמי הוי אפילו שחטה קודם שנתקלקלו א"כ ע"כ בסם ארסי מיירי קשיא נמי סם המות אסם המות:

דף נ"ט ע"א בגמרא סביר למיכל מיניה באומצא. פירש"י אינו צלי כ"כ וכו' על הגחלים ולדבריו יש חילוק בין צלי לצלי ובעינן צלי בתנור דוקא רק שלא נתברר לי כוונתו אי תנור דוקא או אפי' על הגחלים רק לא כל דהו, ויש לומר דלא נקט כל דהו רק לפרש אומצא דקאמר אבל לענין הבדיקה תנור דוקא ובכל זה לא ביארו הפוסקים כלום ולפירש"י יש כאן חידוש דין בגמ' לחלק בין צלי על גחלים לצלי בתנור, אך לא ידעתי מנין לו לרש"י דהך אומצא היינו צלי על הגחלים כל דהו והרי לעיל אמרו השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא ע"כ לאוכלו חי הכוונה והכא נמי י"ל רק חי אסור לאוכלו אבל צלי מותר:

שם מאי תקנתיה. יש לדקדק מנא ליה לרב שיש על זה תקנה ובדיקה עד ששאל לשמואל איזה תקנה יש, ונ"ל שהוקשה לו לרב דקתני במתניתין או שהכישה נחש אסורה משום, סכנה משמע דוקא בידוע שהכישה נחש דאל"כ הוי ליה למיתני או שיש