תפארת יעקב על חולין חלק ב קכט

הך גובתא כשר שלא הטריפו לעיל בחסר רק משום דעכשיו כלהו הכי אית להו אבל הך גובתא השתא נמי לאו כלהו אית להו הכי וכמו כן תרתי וודאי טרפה דלא שייך לומר כנטול להכשיר דמנא לן דזה ניטל דילמא בי כסי ניטל, ועוד דהך יתרת דכאן וודאי רק על אחת דנו, ועמ"ש לעיל גבי וורדא לענין מה שמחלק רש"י כאן בין יתרת בדרא דאונא להך דהכא דלכאורה סותר עצמו במה שפירש לעיל יתר ס"ל לרבא דכנטול דמי ולית הלכתא כוותיה משמע דאנן לא ס"ל יתר כנטול, גם לעיל לא הוזכר הך טעמא דאורחיה בהכי ואדרבא כיון דביתר בדרא החליטו להכשיר ובוורדא הוי ס"ד להטריף והיכי ס"ד דטעה דאורחיה טפי בדרא דאונא מביני וביני בוורדא מה שבאמת הוא להיפוך, וכבר כתבתי שם ליישב פירש"י, גם מה שנראה לפע"ד בזה, וי"ל עוד דהתם טעמא אחרינא הוא דכל בדרא דנין כאילו נחלקה האונא לשתים מתולדתה כיון שאם היו מחוברין הוי כאחת כמו כן בנחלקין לא הוי יתרת וכן דרך הריאה שיהא נמצא בה אונא שנחלקה וכן הוורדא נמצאת פעמים חסרה כאן ונמצאת החתיכה במקום אחר וכמו כן בדרא דאונא נחלקה מתולדתה רק ביני וביני חשבו ליתרת שאין דרך אונא בדרא להתחלק שתמצא ביני וביני וכן יתרת רגל דכאן כנ"ל:

שם העיד נתן בר שילא וכו' עד כאצבע מלמטה. יש לתמוה לפירש"י ז"ל דהיכי שייך לומר והוא דהדרי וערבי וחד אמר לא הדרי וערבי כיון דתרווייהו מודו בעירוב רק לזה צריך שיתחיל העירוב מלמעלה אחר שנתפרדו כאצבע ולמר מלמטה סמוך למקום שפיכת הריעי, מיהו בהא י"ל דחיבור זה כיון שהוא סמוך למקום השפיכה לא מיקרי עירוב רק ששופכין שפיכה אחת כמו שאבאר בסמוך בדברי הר"ן וקרי ליה לא הדרי וערבי, אך הא קשיא למ"ד והוא דהדרי וערבי דכיון דלא מפרש למטה ממילא הך כלין עד כאצבע כך הכוונה דהדרי וערבי והיכי שייך לומר והוא דהדרי וערבי דמשמע דתרי מילי נינהו, ואולי נתכוין לומר דס"ד שיתחברו תוך רוחב אצבע אבל מ"מ יש עדיין לכל אחד דרכו בפני עצמו לא שיהא להם חלל אחד רק דבוקים מבחוץ בלי פירוד לזה אמר דדוקא דהדרי וערבי דמלבד שהם דבוקים ולא נפרדים יהא להם חלל אחד שיתערב הריעי בהם כאחד וס"ד דמ"ד לא הדרי וערבי לא פליג רק על העירוב, ולזה קשיא ליה בשלמא להך מ"ד דהדרי וערבי ניחא דבעינן שיתאחדו אחר אצבע [או תוך אצבע] כדי שיהיו מעורבים, אבל למ"ד דלא בעינן עירוב מה צורך שיהיו אחדים אחר אצבע ומה תועלת יש בדביקותן כיון דעדיין אינם מעורבים, ומשני דהך כאצבע היינו מלמטה דבעינן שיהא להן שפיכה אחת ואין צריך שיהיו מדובקין כלל עד למטה כאצבע שישפכו שפיכה אחת וזה לא מיקרי עירוב כנ"ל, אמנם לולא פירש"י ז"ל יש לי לפרש לפי דרכו בפשיטות טפי דהך מ"ד והוא דהדרי וערבי מפרש דהך עד כאצבע מלמעלה למטה דהיינו ממקום שיוצאין הם פרודין עד כאצבע ולא יותר ולמ"ד לא הדרי וערבי מפרש בהיפוך שהם פרודים מלמטה עד למעלה כאצבע דכאצבע ליציאה הם מחוברים ואח"כ הם פרודים לגמרי עד סופם, והיינו דקאמר מאי עד כאצבע עד כאצבע מלמטה והיינו מלמטה הם פרודות עד כאצבע למקום שיוצאין דשיעור אצבע זה הם מחוברין וממילא לא הדרי וערבי כלל כנ"ל, ויש גורסין עד כאצבע מלמעלה ופשיטא דאתי שפיר דכלה דביקותן עד כאצבע:

ודע דרש"י ז"ל פי' יוצאין משני מקומות היינו רחוקים זה בראשה וזה באמצעה ומקום אחד היינו סמוכים ואין קץ וגבול לדבר זה אימתי הוי סמוך ואימתי רחוק, ולדעתי דהך מקום אחד היינו שיש להם פה אחד במקום היציאה ממש ותיכף מתחלקין ואי יש להם שני פיות במקום יציאתן הוי ב' מקומות, ולמ"ד דהדרי וערבי הם פרודים מלמעלה אצבע ולא יותר, ולמ"ד לא הדרי וערבי לפירש"י הם פרודים עד למטה במקום שפיכה ושם כאצבע שופכין כאחד, ולפי מה שפירשתי הם פרודים מלמטה עד למעלה כאצבע ויוצאין ממקום אחד עד אצבע הם אחד ואח"כ מתפרדין עד למטה, וכ"ש אי הגירסא מלמעלה דאתי שפיר ודוק, ולענין מה שאמרו ב' בני מעיים כאחד לא ראיתי מי שפירש מהו פירוש כאחד, ונראה לי דהכוונה ששני הבני מעיים שווין שאין אחד נראה לעיקר יותר מחבירו אבל כשיוצא ענף מן הדקין ואין לו פה הרי עיקר הבני מעיים ניכרין לעצמן והיתר אינו רק ענף לא מיקרי יתר מעי כנ"ל:

והנה הרא"ש האריך בביאור דברי הרי"ף דסובר כפי גירסת בה"ג קשה טובא על פירושו חדא דמשמע בש"ס דלא נחלקו רק במקום בלבד לזה למעלה ולזה למטה ואולם להרא"ש פליגי עוד בענין אחר בפירוש כלין למר החיבור כלה עד כאצבע ולמר הפירוד כלה עד כאצבע ועוד דמה שכתב דהרי"ף סובר כן הוא תמוה שהרי לא הזכיר הרי"ף כלל אצבע למטה כמו שזכר קודם, גם קשה למה לא ביאר מקום דערבי, ואדרבא מדקאמר ונעשו חוט אחד ולשון זה לא שייך על חיבור למטה כאצבע בלבד דשם אינו חוט כלל שהמעי' דבוק ביריכיים, גם על שיעור קטן כאצבע לא שייך לשון חוט אחד, ועוד דהוי ליה לומר ב' מקומות היינו שאין שם חיבור למעלה כלל ולמה פירש כענף מן הבד אדרבא זהו מקום אחד כיון שמן הקבה כשיוצא אחד הוא וכן מוכח להדיא בר"ן דהרי"ף לא ס"ל כפירוש בה"ג ודברי הרא"ש צל"ע:

אמנם גם פירושו של הר"ן ז"ל בכוונת הרי"ף קשה מאד כי הוא ז"ל פי' דפלוגתייהו במעי היוצא מן המעיים כענף מן הבד ואינו חוזר ומתערב רק שאין לו רק פה אחד פי' ששפיכתן למטה כאחד [כפי' הכ"מ בדבריו דלא כהפרישה שפירש לדעתו פי' אחר כי דבר ברור שאי איפשר לפרש סוגיית הש"ס כלל לפירוש זה ואין להאריך], דלמ"ד דהדרי וערבי טרפה כיון שאינו מתערב ולמ"ד לא הדרי וערבי כיון ששפיכתן כאחד למטה כשרה, ובס"ד קודם שכתב מדברי הרמב"ם דנראה עוד דעד כאצבע לאו דוקא דק הוי ס"ד דאפילו למ"ד לא הדרי וערבי עכ"פ בעינן שיעור אצבע למטה במקום שפיכה רק זה לא מיקרי עירוב, ולכך כתב ולבני מעיים הוא נשפך דהיינו באותו שיעור אצבע דלא בעינן עירוב דוקא רק שפיכתן כאחד ולא מיקרי שפיכה כאחד רק כשיש שיעור אצבע בסופו והדר כתב דנראה עוד מדברי הרמב"ם ז"ל דעד כאצבע לאו דוקא אלא כל שחוזר ומתערב עם המעי ונעשה אחד מב' ראשיו כשרה, ופי' הסוגיא לפי הס"ד דהר"ן ולפי המסקנא הוא כך דלפי המסקנא הכוונה דמ"ד והוא דהדרי וערבי היינו דמאצבע ואילך יתערבו ולמ"ד לא הדרי וערבי אפי' נפרדין עד מקום שפיכה ושם במקום שפיכה כשיעור אצבע שופכין כאחד אף דזה לא מיקרי עירוב כשרה ולמסקנא בטל שיעור אצבע, רק הכוונה שיתערבו כאחד וכל שמתערבין אפילו בסופו כשרה רק קודם מקום שפיכה [דשם לא מיקרי עירוב] ולמ"ד לא הדרי וערבי אפי' לא נעשה כאחד רק שופכין כאחד סגי:

אך אף דכוונת הר"ן ז"ל כן הוא אי איפשר לכוין דבר זה לדעת הרי"ף דכיון דהך אצבע דקאמר היינו שיתאחדו עד שיהיו כאחד ממש א"כ היכי כתב הרי"ף אבל יוצאין במקום אחד וכלין עד כאצבע כשרה והוא דהדרי וערבי ונעשו שניהם חוט אחד עכ"ל, דמזה מוכח להדיא דעד כאצבע לחוד והדרי וערבי לחוד ולדברי הר"ן עד כאצבע היינו הדרי וערבי, וליכא למימר דפירושי קא מפרש דמה צורך לו לומר עד כאצבע, ועוד שלא היה לו לומר כשרה בינתיים רק לבסוף, ודבר ברור הוא דעד כאצבע שכתב שיעור אצבע הוא לא שיתאחדו ונתן תנאי בזה והוא דהדרי וערבי וזהו דלא כהר"ן, גם לא ביאר הר"ן לפי פירושו מהו זה שכתב הרי"ף כרישא דברייתא דטרפה לכ"ע דהוא כענף מן הבד הא בפרודות לגמרי בוודאי טרפה לכ"ע, ואי משום דקמ"ל אפי' כענף מן הבד טרפה הא למ"ד לא הדרי וערבי באמת מכשיר בהא ולא היה לו להזכיר זה כלל ברישא רק בסיפא, גם לא ביאר מהו זה שכתב אח"כ בד"א שיוצאין מב' מקומות אי יש בענף מן הבד חילוק בין מקום אחד לב' היה לו לבאר מהו פירושו כי כיון שיוצא כענף מן הבד אין מקום לחלק בזה בחילוק מקומות:

ומה שנראה לי ברור דדעת הרי"ף כדעת רש"י ממש רק בדבר אחד נחלקו דרש"י מפרש ב' מקומות היינו שניהם מן הקבה זה בראשה וזה באמצעה ומקום אחד היינו סמוכים זה לזה, וזה לא ס"ל להרי"ף כלל דאיזה שיעור יש בזה שיהא רחוק או קרוב לזה מפרש דמקום אחד היינו ששניהם יוצאין מן הקבה וב' מקומות היינו שזה יוצא מן הקבה וזה יוצא מן המעיים כענף מן הבד [ומ"מ נראה דאין הכוונה ענף קצר שאין לו פה למטה והריעי חוזר דרך כניסתו דזה לא מיקרי שני בני מעיים כאחד דמשמע דשניהם שווין רק שיוצא ענף ואותו נמשך למעיים גמור כמו זה שיוצא ממנו ועמ"ש לעיל], ובזה לכ"ע טרפה אפילו חוזר ומתערב אבל אי שניהם יוצאין ממקום אחד דהיינו מן הקבה אי כלין עד כאצבע דהיינו שהם אינם פרודים רק כאצבע ואח"כ דבוקים כשרה והוא דהדרי וערבי לא שהם דבוקים ומ"מ יש להם כל אחד מקום הריעי בפני עצמו רק מתערבין כחוט אחד משיעור רוחב אצבע ואילך, ומ"ד דלא הדרי וערבי סובר שיעור אצבע למטה במקום שפיכתן ופסק הרי"ף להחמיר בשל תורה כמ"ד והוא דהדרי וערבי וזה ברור בכוונת הרי"ף, ואל יקשה בעיניך מה שכתב הרי"ף מעיקרא דמיירי כענף מן הבד ואח"כ כתב בד"א ביוצאין משני מקומות אבל במקום אחד וכו' משמע דמקום אחד וב' תרווייהו בענף היוצא מן הבד והוא דבר מתמיה דכיון שהוא ענף מן הבד לעולם הוא בענין אחד, אבל מ"מ לק"מ דבברייתא לא הוזכר שהוא ענף מן הבד והרי"ף מפרש מעיקרא רישא דברייתא לפי האמת לפי מה דקאמר בד"א ואח"כ כתב הך בד"א דברייתא להזכיר דין הסיפא ביוצאין ממקום אחד והוא דהדרי וערבי:

ודעת הרמב"ם ז"ל אף שהוא נוטה באמת לפירושו של הר"ן אבל מ"מ לא נתבאר בר"ן ובכ"מ ביאור דברי הרמב"ם לנכון לכן ראיתי לפרשו כפי הנראה לע"ד וז"ל פ"י מה"ש הלכה כ"א המעי היתר שתטרף בו הבהמה הוא היתר מתחילתו ועד סופו עד שנמצאו שני מעיים זה בצד זה מתחילה ועד סוף כמעי העוף או שהיה המעי יוצא כענף מן הבד והרי הוא מובדל בין בעוף בין בבהמה אבל אם חזר ונתערב עם המעי ונעשה אחד משני ראשין והרי שניהם מובדלין באמצע הרי זו מותרת ואין כאן יתר עכ"ל:

וטרם שנבאר דבריו אומר מה שיש לתמוה במה שאמרה הברייתא