תפארת יעקב על חולין חלק ב קכח

ע"ב בגמרא לבתר תריסר ירחי שתא שריין. פירש"י דאי במחובר התליע לא הוו חיי עד השתא ומעיקרא בד"ה הני תמרי דכדא פי' שהתליעו ואין ידוע אי במחובר או בתלוש, וכתב הר"ן ז"ל דמה שפירש"י שהתליעו לא נהירא דא"כ למה נקט תמרי דוקא רק הכוונה לענין בדיקה דאלו שדרכן להתליע צריכין בדיקה ואחר יב"ח שריין, ואני תמה הא כיון שפירש"י ז"ל דאי במחובר התליע לא הוו חיי עד השתא אלמא דמפרש הך אינו מתקיים דנקט ר"ה היינו שאינו חי אבל מת יכול להיות יותר מיב"ח ודלא כהראב"ד ז"ל שהביאו הר"ן והרא"ש שאינו מתקיים כלל ונעשה עפר וראייתו מלישנא שאינו מתקיים, ובאמת מצינו כיוצא בזה בנדה דאמרו שאינו מתקיים והכוונה אינו חי והשתא היכי איפשר לפרש לענין בדיקה הא מ"מ צריך בדיקה שמא ימצא תולעים מתים והתליעו במחובר דפשיטא אפי' מתו אסורין, וע"כ דלאו לענין בדיקה קאמר אלא לענין דתולעים החיים הנמצאים מותרין דוודאי בתלוש נבראו, גם יש לתמוה על הר"ן במה שכתב וכי תימא וכו' והוא דבר מתמיה דהך בעיא דפירשה ומתה הכל הוא בנברא בתלוש אבל במחובר פשיטא דאסור אפי' פירש מת או פירש ומת דבמחובר לא בעינן פירש כלל, וכמדומה לי שיש ט"ס בר"ן שם והך וכי תימא צריך להיות אחר שהשיג על פירש"י דלענין בדיקה קאמר, והך הילכך שכתב אח"כ קאי על הנך שהמציאו ליתנם במים חמין קודם ע"ש שכתב דלהך גירסא פירשה מתה לא מהני היתר זה ולזה כתב הילכך וכו' ודוק ואין להאריך כאן:

שם חזיתיה לבר מחוזא וכו'. מפירש"י נראה דמשל זה נאמר דרך בזיון לבני מחוזא שהיו מפנקין עצמן באכילה ושתייה מאד עד שנעשו שמנים ובעלי בשר לכך נאמר משל זה עליהם לבזותם, ולדעתי נראה שהמשל הזה נאמר על בני אדם העמלים כל ימיהם לצבור הון רב כסף וזהב ועינו רעה ליתן משלו לאחרים שהוא ירא לעולם שיחסר לו אף שכבר קיבץ הון רב שיש לו די לאלף שנים והוא כל ימיו לא יהיו עשרים ולכך נאמר זה המשל דבקא זו אינה חיה רק יום אחד והשיגה האיש הזה בעל בשר שמן ואעפ"י כך היתה עינה רעה לגלות לבקתא מיראתה שלא יהא לה די, ומה שאמר שהיה מכסה בסדינים הוא לפי שאי היה ערום מרגיש תיכף בעמידת הזבוב על בשרו טרם שינשכנו והוא מגרשו תיכף בעמידתו אבל לפי שהיה מכוסה בסדינים לא היה מרגיש בעמידתו עליו והיה נושכו בכל פעם שעמד עליו כנ"ל:

בתוס' בד"ה הני תמרי דכדא רבינו שמואל פירש דכרים ור"ת מפרש וכו'. הנה לא תירץ ר"ת על הך קושיא דהוי ליה להזכיר שהתליעו, ונראה דסובר ר"ת כדברי הר"ן דלא מיירי הכא רק לענין בדיקה דאל"כ למה נקט תמרי דוקא בכל פירות כך הוא וע"כ משום דדרכן להתליע לכך לא זכר שהתליעו, גם נראה וודאי כפיר"ת דלא מצינו דכרים רק בענבים לא בתמרים, אבל מדברי רש"י נראה דגורס דכדא ופי' שהתליעו, ונראה לי דמפרש ג"כ דלכך זכר תמרי משום דבהו שכיח שהתליעו אבל מיירי שהתליעו ממש לפנינו ולא הוצרך להזכיר כיון דקאי על דברי שמואל קישות שהתליע וקאמר דהני תמרי דכדא שריין:

בגמרא אמר ר"ה לא שנו אלא שחסר ויתר ביד אבל ברגל טרפה נמי הוי מ"ט כל יתר כנטול. פירש"י יתר אחת כחסר אחת והוי כבעלת רגל אחד וטרפה דהוי כשמוטת ירך בבהמה, דברים הללו צריכין ביאור ראשונה נידון מה שכתב דהוי כשמוטת ירך בבהמה במה שנראה מפירושו דשמוטת ירך מתחילת ברייתו טרפה דהא וודאי שמוטת ירך כזו מכח כל יתר כחסר אחת הוי שמוטה מתחילת ברייתו, וזהו דלא כמו שכתבו התוס' בכורות גבי בכור שנשמטה יריכו דמיירי שנשמט מתחילת ברייתו לכך לא הוי רק מום וזה כבר נתבאר לעיל דנ"ז ע"א בשמעתין דשמוטת ירך, שנית במה שנחלקו על פירושו הרמב"ן והרשב"א בפי' כל יתר כנטול דלהרמב"ן הכוונה ומקומו עמו ולהרשב"א הכוונה כאילו נטול הוא לבדו ואם הוא במקום שאי איפשר שלא יתקלקל מקומו אם ינטל הוא טרפה ובמקום שאם ינטל לא יקלקל חבירו כשר, שלישית לאיזה צורך פירש שמוטת ירך דוקא הא יש ברגל מלבד זה צ"ה ולמעלה מארכובה ולמה פירש כנטול כנשמט הא הוי כניטל ממש:

ואען ואומר נידון מה שנחלקו הרמב"ן והרשב"א ז"ל ועיין בר"ן שהעתיק דבריהם ומה שיש נ"מ במחלקותם, ולי דברי רש"י ז"ל ברורים ומוכרחים דהא בפירוש אמר ר"ה לא שנו אלא שחסר ויתר ביד אבל ברגל טרפה נמי הוי והשתא אי ס"ד שיש יתר רגל באופן שאינה טרפה למה מוקי לה ביד דוקא הא פשיטא דאי יש יתר רגל שיוכל לינטל בלי קילקול חבירו דעכ"פ הוי מום, וכן להרמב"ן ז"ל אי יש יתר במקום שאם ינטל עם מקומו לא הוי טרפה מ"מ פשיטא דמום הוי שהרי אין הטעם במום מכח יתר כנטול כדמוכח מלישנא דר"ה דקאמר לא שנו אלא שחסר ויתר ביד אבל ברגל טרפה נמי הוי מ"ט כל יתר כנטול ש"מ דחסר ויתר ביד לאו מכח יתר כנטול הוא אלא דהיתר עצמו הוי מום א"כ מתניתין ביתר ברגל נמי מיירי, וע"כ כדעת רש"י דכל שיש יתר רגל באופן דהוי מום טרפה נמי הוי שכל שיש לו צורת רגל הוי כנטול רגל חבירו ג"כ, ואי באופן שאין לו צורת רגל כלל לא הוי רק דילדול בעלמא ואפילו מום לא הוי, הן אמת שיש לדקדק לכאורה אפילו לפירש"י חסר זה שאמר שלא נשנה אלא ביד הא מילתא דפשיטא היא שכל שחסר מן הרגל אפי' פרק התחתון דהוי מום דאפילו שרוע וקלוט הוי מום א"כ ברגל נמי יש חסר שאינה טרפה רק מום, ואי משום דבמתניתין קתני או שאין לה אלא שלש דמשמע דאין לה רגל רביעי כלל אבל במתניתין עצמה למה נקט כך, אבל הא לא קשיא דס"ד כשאין לה רק שלש עדיף טפי לענין מום ממה שיש לה ארבעה ואחד קצר, אבל ביתר רגל וודאי קשיא דלפי' הרשב"א והרמב"ן פשיטא דמצי מיירי דהיתר ברגל ג"כ והרי הרשב"א ז"ל לפי פירושו הוצרך להמציא מציאות טרפות יתר רגל כיון שאינו רק כנטול בלבדו והשתא בשביל זה יאמר ר"ה לא שנו אלא שיתר ביד כיון דרוב יתר רגל אינו רק מום לא טרפה פשיטא דמיירי מתניתין גם ביתר ברגל, ובוודאי אין לדחוק ולומר דכוונת ר"ה כך לא שנו דפסול רק משום מום בלבד רק חסר ויתר ביד אבל ברגל טרפה נמי הוי והיינו דביד אין יתר וחסר שיהא טרפה אבל ברגל יש יתר שהוא טרפה ג"כ, אבל מלבד דלשון לא שנו לא משמע הכי כלל כפי גירסת הרי"ף ז"ל לא שנו חסר ויתר אלא ביד הרי דקדק מפורש שלא שנו חסר ויתר רק ביד ולהרשב"א הרי ברגל נמי שנו יתר, ואולי בכוונה העתיק הרי"ף ז"ל בלשון זה כדי להראות פירושו שהוא מפרש כפירש"י ז"ל כמו שהוכחתי וזה ברור:

נשאר עדיין לברר מה שפירש"י ז"ל דהוי כשמוטת ירך, גם יש לי לדקדק במה שסיים רש"י ז"ל דהוי כשמוטת ירך בבהמה הך תיבת בבהמה אין לו שחר כלל דהא בבהמה קיימינן דכך תנן בהמה בת ה' רגלים ועלה קאמר ר"ה לא שנו וכו' א"כ לא הוי ליה לומר רק דהוי כשמוטת ירך, אבל באמת גם בזה דבריו ברורים והוא דר"ה עצמו סובר לעיל משמיה דרב דשמוטת ירך בעוף כשרה ואקשינן עליה ממתניתין דתנן בהמה שנחתכו רגליה מארכובה ולמעלה טרפה ואמר רב עלה וכן בעוף ומחלק לעיל בין שמוטה לחתוכה והיינו דהך נחתכו דוקא הוא ובהא אמרינן וכן בעוף אבל שמוטת ירך למעלה מזה דוקא בבהמה טרפה ולא בעוף, ועכ"פ נשמע מזה דוקא למעלה ממקום זה דהיינו שמוטת ירך מטריפין בבהמה אפי' לא נחתך אבל למעלה מארכובה בהא אפילו בבהמה נחתך דוקא דהא לשיטה זו נחתכו דוקא קאמר מדקאמר רב עלה וכן בעוף ובעוף דוקא נחתך ואפילו במקום הירך וכ"ש למעלה מארכובה, והשתא כמו דסובר הרמב"ם בהדיא דניטל צ"ה דוקא נחתך בהם או ניטלו ביד אבל נברא כך כשר כמו שכתב להדיא דכל נטולה בנברא כך כשר וצ"ה מכלל הנטולה היא כמו כן לר"ה דסובר נחתכו רגליה נחתכו דוקא כל שנברא כך חסר למעלה מארכובה כשר כיון שלא נחתך בידים שם ולא ניטל, הילכך יתרת רגל ג"כ דטרפה מטעם דהוי כחסר רגל עכ"פ לא הוי רק כחסר מברייתה ושוב ליכא בזה לא משום צ"ה ולא משום נחתכו רגליה רק מכח שמוטת ירך דבהא אפילו לא נחתך טרפה בבהמה ודוקא למעלה מארכובה בעינן נחתך דוקא אבל במקום שמוטת ירך דוקא בעוף כשר כיון שלא נחתך אבל בבהמה טרפה לכ"ע, וזהו שדקדק רש"י דהוי כשמוטת ירך בבהמה והיינו דבעוף סובר ר"ה עצמו שמוטת ירך כשר אבל בבהמה מטריף שמוטת ירך ודלא כס"ד דתוס' לעיל דאף בבהמה מכשיר דא"כ הך יתרת רגל אין לו מקום לר"ה לכך פירש דבבהמה שמוטת ירך טרפה וממילא אפי' נברא כך דבהא לא בעינן נחתך דוקא בבהמה רק דוקא שמוטת ירך, אבל צ"ה ולמעלה מארכובה דבעינן נחתך דוקא לר"ה פשיטא דנברא כך כשר ואין לחוש לזה ביתרת רגל, ואף דהרמב"ם כתב גם למעלה מארכובה דאי נבראת כך ג"כ טרפה היינו דלא קי"ל כר"ה ולית לן לחלק בין שמוטה לחתוכה ואפילו בעוף טרפה אבל לר"ה ע"כ מכח שמוטת ירך אתינן עלה, ולפי זה ממילא מוכח ג"כ שלא כדברי התוס' בכורות דנשמטה יריכו מתחילת ברייתו לא הוי רק מום דכאן מוכח ע"כ דנשמט אפילו מברייתו טרפה דלר"ה אין טרפות ביתר רגל רק מכח שמוטת ירך כנ"ל:

ובזה ניחא לי דברי הרב ב"י שכתב בנבראת חסרת רגל להרמב"ם כשרה ולהרשב"א טרפה ותמהו עליו מהך סוגיא דהכא וכן ברמב"ם עצמו מבואר דנבראת חסרת רגל טרפה, ולהנ"ל ניחא דכוונתו שנבראת חסרת רגל במקום צ"ה דלהרשב"א טרפה מכח צ"ה דס"ל דניטל צ"ה ה"ה נברא כך אבל להרמב"ם דמונה נטולה בפני עצמו לענין דכל שנברא כך כשר א"כ ניטל צ"ה דחשיב הרב ז"ל בכלל נטולה אם נבראת חסרת רגל עד מקום צ"ה ומקום צ"ה בכלל כיון שנברא כך להרמב"ם כשר, אבל אי חסר למעלה מארכובה אפילו מברייתו טרפה דרק לר"ה דסובר שמוטת ירך בעוף כשרה סובר נחתכו דוקא אבל אנן דלא קי"ל כר"ה אפילו לא נחתך רק נברא כך ג"כ טרפה, וזהו שלא מנאו הרמב"ם לנחתכו רגליה למעלה מארכובה בכלל הנטולה רק חסר רגל עד צ"ה כשר כדמוכח ג"כ מדברי רש"י ז"ל כמו שבארנו:

שם ההיא גובתא וכו' כל הני חיוי ברייתא הכי אית להו. לעיל גבי וורדא נחלקו הפוסקים אי חסר וורדא או שנמצאו שנים מה דינה וכאן לא זכרו מזה כלום, ונראה לי דהכא וודאי אי חסר