תפארת יעקב על חולין חלק ב קכז

ולבסוף עיברה דבעיברה ולבסוף נטרפה ס"ל לכ"ע דבמעי אמו כיון שהוא בתוכה הוי ירך אמו אף דלא רבי מינה רק פליגי אי בעלי חיים נדחין דכמה תנאי פליגי בהא [בפרק ב' שעירי פליגי רבנן ור' יהודה ועיין בתוס' פסחים דע"ג ע"ב בד"ה הא אמר רב] ובנטרפה ולבסוף עיברה פליגי בזה וזה גורם ואפילו להדיוט רק דלכך פליגי למזבח משום דפליגי בכל גווני אפי' עיברה קודם ובהא לא שייך רק למזבח דבנמצא לכ"ע טרפה אפי' להדיוט ובנולד לכ"ע מותר כיון שאינו ירך אמו מצד דמינה קא רבי רק מצד שהוא בתוכה, ושווין בביצת טרפה בחד גורם דהיינו בספנא מארעא ושפיר שייך ושווין דנחלקו בב' גורמים אפי' להדיוט קאמר דמודים דאסור בחד גורם, אבל לאמימר דסובר טרפה אינה יולדת ואי איפשר שיחלקו ויודו בנטרפה ולבסוף עיברה שאינו במציאות רק ע"כ בעיברה ולבסוף נטרפה פליגי, והשתא במאי פליגי אי לכ"ע עובר ירך אמו ופליגי בבעלי חיים נדחין א"כ אין כאן שום מחלוקת בירך אמו להדיוט דהא בתוכה לכ"ע טרפה ובנולדה לכ"ע כשרה דהא לא פליגי רק בבעלי חיים נדחין א"כ היכי שייך ושווין בביצת טרפה דהיינו הדיוט] דאסורה דבהא עובר ירך אמה הא לא נחלקו כלל בעובר ירך אמו בהדיוט הא לכ"ע ירך אמו ס"ל, ואי משום שנתחדש דירך אמה בתרנגולת הוי ירך ממש לאסור אפילו אח"כ כשנולדה הא זו היא סברא מחודשת ומאיזה צד יחלוק אחד מהן בזה דכי בשביל דסובר ר"י אין בעלי חיים נדחין למזבח יסבור דעוף שוה לבהמה דרק בתוכה אסור ולא כשנולד דמה ענין זה לזה, וע"כ דפליגי בעובר ירך אמו בתוכה דר"א סבר ירך אמו הוי וחל עליו טרפה ונדחה אינו חוזר ונראה, ור"י סובר דלאו ירך אמו אפי' בתוכה כיון דלאו מינה קא רבי ולא נדחה כלל מעולם כיון שלא היה עליו שם טרפות ואי היה נשחטה אמו היה הולד כשר רק שלא היה ראוי בעצמו לקרבן מצד יוצא דופן ומחמת זה לא נקרא נדחה כל שלא נדחה בעצמותו מצד טרפות, והשתא שפיר מודים בביצת טרפה דבהא כיון דמינה קא רבי מודה ר"י דהוי ירך אמה וממילא אפי' אחר כך אסורה, אבל לפי זה קשה כיון דעיקר פלוגתייהו מצד ירך אמה בתוך מעיה א"כ למה להו לחלוק בנולד לענין מזבח ליפלגו בנמצא בתוכה ולהדיוט, ואהא משני שפיר להודיעך כחו דר"י דאפי' למזבח מתיר והשתא דפליגי למזבח באמת להדיוט מותר לכ"ע ואין כאן פלוגתא רק למזבח:

וכמו כן לעיל בלישנא קמא אתי שפיר בפשיטות דקאמר אלא הא דתנן, והיינו דלעיל לא ס"ד לחלק כלל מפני שהוא גופה רק עוף ובהמה שווין דהא הך ושווין בביצת טרפה היינו ע"כ לא בשיחלא קמא משום דגמרה מיבעי ליה וא"כ אין כאן שום סברא בברייתא לחלק בין עוף לבהמה, והשתא שפיר קאמר אלא הא דתנן בשלמא לדידן בלי אמימר נפרש דפליגי בעיברה ולבסוף נטרפה ולכ"ע ירך אמו רק ה"מ בתוכה אבל בנולד לא ופליגי אי בעלי חיים נדחין ומ"מ שפיר שייך על זה ושווין דפליגי נמי בזו"ז גורם בנטרפה ולבסוף עיברה וקאמר ושווין בחד גורם, והשתא לא קשיא כלל לפלגי בהדיוט כיון דבעי לפלוגי גם בעיברה ולבסוף נטרפה בבעלי חיים נדחין דהוא רק למזבח, אבל לאמימר דסובר שיחלא קמא אסור מכח עובר ירך אמו אפילו נולדו אלמא דמועיל עובר ירך אמו שיהא אסור אפי' נולד א"כ ע"כ לא פליגי רק בנטרפה ולבסוף עיברה בזו"ז גורם דאי בעיברה ולבסוף נטרפה אי לכ"ע ירך אמו ס"ל ובבעלי חיים נדחין פליגי הא כיון דירך אמו הוא אסור אפי' נולד והיכי שייך דר"י יתיר ליקרב הא אסור אפילו להדיוט, וע"כ דנחלקו אי עובר ירך אמו א"כ הוי אמימר דלא כר"י רק כר"א, ואי איפשר לומר רק דלא פליגי רק בנטרפה ולבסוף עיברה א"כ ליפלגו בהדיוט ומשני להודיעך כחו דר"י וכל זה ברור לפע"ד, אף שכבר כתבתי בגמרא לפרש בפשיטות מ"מ נראה לי פי' זה עיקר דמיושב שיטת רש"י ז"ל בתמורה על נכון והך להודיעך כחו דר"י בלישנא בתרא אתי שפיר, משא"כ לפי' התוס' וכן לפי מה שפירשתי בגמרא לא אתי שפיר כלל כמו שהקשיתי לעיל דלא שייך בשום פנים לחלוק למזבח באותו דבר עצמו דפליגי להדיוט מכח להודיעך דא"כ בכל מחלוקת בטרפות יחלקו למזבח ולהנ"ל ניחא:

בד"ה והלכתא בזכר למאי דמסקינן וכו' ותימא וכו'. הנה לפי פשטות הסוגיא דהא דפליגי ר"א ור"י אי עובר ירך אמו היינו בנולד דהא יוצא דופן פסול לקרבן א"כ היה מקום לומר דע"כ לא פליג ר"י רק בנולד דאז אין משגיחין מה שהיה מעיקרא ירך אמו כשהיה בתוכה דעכשיו הוא נולד וחשיב בפני עצמו אבל במעי אמו אף ר"י מודה דהוי ירך אמו ואסור, א"כ שם לגבי ניזקין דהנזק היה בשעה שנגחה ואז היה ירך אמו ושפיר משתלם מן הולד דבתר שעת נזק אזלינן וכבר נתחייב בניזקין, מיהו וודאי משמע בהרבה מקומות דבולד בהמה אפי' נמצא בתוכה אינו אסור, וכמו כן לפי מה שבארנו בדיבור הקודם ליישב פירש"י במשנה דתמורה ד"ל ע"ב דלהדיוט כ"ע מודו דמותר בנולד א"כ ע"כ פליגי אפי' במעי אמו, וביותר אני תמה דהוי להו לתוס' להקשות מדרבא אדרבא גופיה דלקמן פרק בהמה המקשה פליגי רבי אמי ורבא בשוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' חי דרבי אמי סובר לדברי האוסר מתיר לדברי המתיר אוסר ורבא פליג עליה ד' סימנין אכשר ביה רחמנא הרי דאפי' נמצא במעי טרפה מותר באכילה ולמה בניזקין פסק ירך אמו, ובוודאי ליכא למימר דהתם מיירי שנטרפה אחר שכלו לולד חדשיו שכיון שכבר היה נגמר לאו ירך אמו הוא והתם לענין ניזקין מיירי שנגחה קודם שכלו חדשיו והוי ירך אמו, דהא וודאי דמשמע כאן בכל הסוגיא שאין לחלק בזה כלל דא"כ אף בפלוגתא דר"א ור"י נימא דמיירי בולד טרפה שכלו לולד חדשיו קודם שנטרפה אמו ולא היינו מוכרחין לעיל לומר דלאמימר דוקא בזה וזה גורם פליגי רק בעובר ירך אמו ומה שהוא אוסר שיחלא קמא היינו שנטרפה קודם שהיו הביצים גמורות, וע"כ דאין לחלק בזה כלל דאי גם בולד אמרינן דאי גמר באיסור אסור ממילא אפי' נגמר כולו אסור דקי"ל כב"ה אפי' כמוה נמכר בשוק אסור בביצת נבלה ואפי' ב"ש מודו בביצת טרפה אפי' נגמרה כולה בהיתר כל שלא יצאו לחוץ אסורין וה"ה בולד בהמה אי נימא עובר ירך אמו:

מיהו נראה לי ליישב בלא"ה דדוקא היכא דשני שוורים נגחו שור אחד אמרינן דאי ליכא לאישתלומי מהאי לא משתלם מהאי כולו רק לפי שכל אחד נגח נגיחה בפני עצמו ואין לשור זה חלק בנגיחתו של חבירו אבל פרה מעוברת שנגחה כל נגיחה ונגיחה היה מעורב בכח שניהם ושפיר משתלם מן הולד כולו אי ליתה לפרה, וכמו כן מה שהקשו להיפוך מתרנגולת אינה קושיא לפע"ד דהכוונה כמו דפרש המונח בה אינו מסייע בנגיחה כך הביצה המונח בה אין ממנה שום סיוע בנגיחה ותם אינו משתלם רק מגופו ממה שהיה לו חלק בנגיחה:

והנה הר"ן ז"ל האריך ג"כ בזה ליישב אותן ההלכות הסותרות זו לזו שנראה בהרבה מקומות דעובר ירך אמו וכאן קי"ל עובר לאו ירך אמו וכן בהך דר"י בתמורה הפריש חטאת מעוברת רצה בה מתכפר רצה בוולדה דהוי כהפריש שני חטאות אחד לאחריות עיי"ש, ולדעתי ליתן כלל בזה שכל מקום שאנו דנין על האם מצד שינוי שיש בגופה אין אומרים עובר ירך אמו כר"י דהכא בולד טרפה אבל כל שאנו דנין על האם מצד חוץ לא מחמת שנשתנה גופה כגון ביוצאה ליהרג שלא נשתנה גופה של האם מן הולד בהא אמרינן שפיר ירך אמו, אבל בנולד שאז וודאי הם ב' גופים אי איפשר להרוג הולד, וכמו בהך פרה שהזיקה שאין בפרה השתנות כלל שמצד זה חייבת בתשלומין הרי הולד כירך אמו, אמנם בהך דר"י בתמורה ענין אחר יש דכיון שאנו רואין כל שיש שינוי באם אין דנין הולד כמוה שאין בו שינוי כמו כן בהקדיש מעוברת שכל ההקדש בא על האם מכח דיבורו וכיון שהוא אין דעתו להקדיש העובר כיון שכל מה שנעשית האם הקדש הוא מכח דיבורו ממילא אין הולד כמוה כיון שאותו הדיבור לא היה על הולד ואדרבא רצה שיהא חולין והוי כמי שיש שינוי באם דכיון שאין שינוי זה בולד אינו כמוה ה"ה בדיבור זה של מקדיש כיון שלא רצה להקדיש העובר רק האם ממילא אין העובר כמוה כנ"ל:

בגמרא כל בריה שאין בו עצם אינו מתקיים יב"ח. פירש"י ונ"מ כדמפרש ר"פ, ולא ידעתי אם הוקשה לו להרב ז"ל לאיזה צורך משמיענו דבר זה ומה נ"מ בהודעה זו א"כ מה יפרש הרב ז"ל בדברי רב לקמן ע"ב לית בקא בר יומא ולית דידבא בת שתא ומה נ"מ בהודעה זו כי נראה ברור שהם מיני זבובים ואינן גדילין כלל בפירות מעצמן רק נולדים מזכר ונקבה כדקאמר בתר הכי, ורחוק לומר דמעיקרא נבראין מן הפירות עצמן ואח"כ פרין ורבין ונ"מ אי נתלשו היום ונמצאו למחר חיים, זהו דוחק כי אין זבובים גדילים בפירות כלל, ואולי משום שנתן ר"ה דרך כלל כל בריה שאין בו עצם מזה הוי משמע ליה דלפי שיש נ"מ לדינא אמרה:

שם קישות שהתליע באיביה. פירש"י דכיון דמהלכת בתוך הקישות משמע דאי אינה מהלכת מותרת, והר"ן ז"ל תמה כיון דמחובר הוי כקרקע ובקרקע וודאי לא בעינן מהלכת רק כל שהיה חיה על הקרקע אסור, והתוס' לקמן סוף פירקין דקדקו מדברי רש"י בתולעים שנמצאין בשוואמן שהקליפה משחרת עליהן מבחוץ רק כשמסירין הקליפה נראה התולע מותר, והר"ן השיג עליהם ג"כ, ובאמת מלשון התוס' שם נראה שלא רצו להתיר רק לפי שאין התולע רוחש כלל רק ברייתו נגמרה ואינו חי ממש רק כשיסיר הקליפה המשחרת ובזה נראה כיון דאכתי לא חי כלל אף שנגמר ברייתו לא הוי שרץ השורץ על הארץ רק שהביאו מרש"י דכתב טפי דמהלכת בקישות, אמנם נראה לי בכוונת רש"י לאו דבעינן שילך בתוך הקישות רק כוונתו שאי היה במקום צר שאינו יכול לילך כלל לא מיקרי שורץ על הארץ כיון שאינו יכול לשרוץ כלל ודוקא כשהוא על הקרקע כיון שהוא יכול לשרוץ הוי שרץ השורץ אפי' אינו הולך כיון שיכול לילך אבל כשהוא בפרי ודחיק ליה המקום כגון בפולין ושוואמן שהביאו התוס' שאינו יכול לזוז גופו כלל ממילא לא הוי כקרקע כיון שאינו יכול לשרוץ כנ"ל, ועיין מ"ש לקמן סוף פרק זה בתוס' שם: