תפארת יעקב על חולין חלק ב קכה

דפלוגתייהו בהתחלה באיסור רק שהיה ג"כ גורם היתר קאמר דמודים בחד גורם של איסור אבל התם דלא היתה פלוגתייהו כלל בזו"ז גורם רק לפי שנגמר בהיתר לגמרי ופשיטא דהכוונה דמודים בלא נגמרו בהיתר ובנבלה לא משכחת לה ביצים גמורות שלא נגמרו בהיתר שאין נגמרות אחר ניבול קאמר דמודים בטרפה ולמה יאמר ומודים באופן אחר שהיה התחלה באיסור וחד גורם מה דבאמת מודו כל שנגמרה באיסור כהך דמעיקרא והוא תמוה לכאורה. ודבר ברור הוא דלפי פירוש זה ע"כ צריך לפרש דטעמייהו דב"ה דאסרי ביצת נבלה אפילו כמוה נמכרת בשוק לאו מדינא דנתנבלו כמו התרנגולת עצמה רק משום דס"ל ביצים גמורות שהם בתוך התרנגולת חשובין כבשר דכל התרנגולת ומה שבתוכה חשיב כבשר ואף דבשר הביצים לא נתנבלו עמה דבפני עצמן הן כיון שהם גמורות אבל בשר חשיבי כל שהם בתוכה לכך גזרו ב"ה אי נתיר לאכול הביצים שבתוכה יאכל גם הבשר עצמו, וב"ש פליגי דביצים גמורות לא גזרינן אטו בשר התרנגולת וכמו כן לא גזרינן ביצת נבלה אטו ביצת טרפה רק ביצת טרפה עצמה מודים דאפי' נגמרה בהיתר גמור כגון שנטרפה ונשחטה תיכף ונמצאו גמורות בתוכה מ"מ אסורין דגזרינן שפיר נגמרו בהיתר אטו נגמרו באיסור ודוקא ביצת נבלה דלא משכחת לה נגמרה באיסור רק לגזור אטו הבשר לא גזרינן אבל בביצת טרפה דיכולה להתגדל באיסור דאז מדינא אסורה שפיר גזרינן אפי' נגמרה בהיתר אטו היכא שגדלה באיסור, ופי' זה מוכרח בדברי ב"ש דכיון דפליגי אי גזרינן ובעיקר הדין לא פליגי כלל א"כ ע"כ דהך ומודים היינו דבהא מודו ב"ש דגזרינן גמורות בהיתר אטו גמורות באיסור וזהו הכוונה ומודים בביצת טרפה שגדלה באיסור והיינו דדוקא בנבלה פליג דאינה גדילה באיסור דלא משכחת לה לכך לא שייך לגזור גמורות בהיתר אטו גמורות באיסור אבל בביצת טרפה דגדלה באיסור דטרפה מגדלת ביצים בטרפותה מודים דגזרינן גמורות בהיתר אטו גמורות באיסור, והשתא פריך שפיר לאמימר דהכא כיון דלא ס"ד בספנא מארעא א"כ כיון דהעיקר בא לומר דב"ש מודו דגזרינן גמורות בהיתר אטו היכא שנעשו באיסור א"כ לא הוי ליה לומר מפני שיכולה לגדל באיסור דמשום זה לא היינו גוזרין כלל דביצה זו מותרת מדינא ג"כ כשנגמרה לגמרי מכח זה וזה גורם רק עיקר הגזירה מכח ביצים שיגמרו באיסור דאז אסורין מן הדין ולא הו"ל לומר מפני שגדילה באיסור רק מפני שנגמרת באיסור ואהא משני בספנא מארעא ואף דאכתי היה יכול לומר מפני שנגמרת מ"מ נקט האמת שיכולה להתגדל מתחילה ג"כ באיסור בספנא מארעא אבל אי לאו דמשכחת בספנא מארעא אי איפשר לגזור רק מכח ביצים שנגמרו באיסור לא מכח ביצים שהתחלתן באיסור דאלו מותרין מן הדין והוי ליה לומר מפני שנגמרת באיסור. והשתא דברי התוס' מבוארים דהשתא דפריך כאן מהך ושווין עדיות ע"כ משום גזירה נגעו ב"ה דגזרי ביצים אטו בשר דביצים נמי חשיבי בשר ואי נתיר הביצים יבואו לאכול הבשר ולמה בשוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותר לאכלן בחלב ש"מ דביצים לא חשיבי בשר כלל ואי אף דלא חשיבי בשר גזרו ב"ה ביצים אטו בשר כיון דגוף אחד הם א"כ התם נמי נגזור ביצים שלא לאכלן בחלב אטו בשר עצמו דוודאי אסור בחלב כמו דהתם מכח לא פלוג חשבי להו ב"ה כבשר, וזהו שדקדקו התוס' בתירוצם דגבי איסור נבלה דאורייתא החמירו וכן בתירוצו של ר"ת ש"מ דפשיטא להו דרק חומר הוא שהחמירו ב"ה לא מן הדין ולולא דהביאו בכאן הך ושווין להקשות על אמימר הוי מפרשינן דב"ה מדינא חשבי לביצים כנבלה וממילא לא הוי מוכח כלל דחשיבי בשר גם לא גזרינן אטו בשר אבל כיון שהביאו כאן הך ומודים דשם ש"מ ע"כ דטעמייהו דב"ה דחשבי להו כבשר וגזרו אטו בשר וב"ש פליגי דלא גזרינן רק ביצת טרפה גמורה בהיתר אטו גמורה באיסור דאי מדינא אסרי ב"ה דהוי כנבלה לא הוי איפשר לפרש הך ומודים רק בגמרה באיסור דזהו היפוך מביצת נבלה דמיירי בעיברה בהיתר וכן ביצת טרפה כך ובביצת נבלה פליגי ב"ש לפי שנגמרה בהיתר ובטרפה מודו לפי שנגמרה באיסור וע"כ משום גזירה נגעו בה ש"מ דחשבי ב"ה ביצים כבשר וגזרו אטו בשר או משום שנמצאו בגוף התרנגולת גזרינן בהו אטו בשר ומ"ש שהתירו לאכלן בחלב, ואהא תירצו בשם בה"ג דרק בנבלה דאורייתא החמירו אטו בשר אבל בשר עוף בחלב דרבנן לא גזרו כ"כ ביצים אטו בשר, ור"ת תירץ דרק התם דאסור בפני עצמו גזרו זה אטו זה אבל בשר וביצים של היתר דשניהם היתר לא גזרו לאכול זה בחלב אטו זה ואהא תירצו בסוף דלאו משום דגזרי ב"ה ביצים אטו בשר התרנגולת רק דגזרו ביצת נבלה אטו טרפה אבל ביצים לא חשיבי בשר, ולא גזרינן בהו אטו בשר כלל, (מיהו יש לדקדק במה שכתבו בסוף דאין נראה תירוץ זה דהא לא גזרינן ביעי דשיחלא בתרא אטו שיחלא קמא דהא לכל התירוצים יקשה דהא ב"ש מודו דגזרינן עכ"פ גמורות בהיתר אטו גמורות באיסור וצריך לומר דדוקא אי ב"ה גזרי ביצת נבלה אטו טרפה שפיר קשיא להו ג"כ דנגזור שיחלא בתרא אטו קמא אבל ממה דגזרי ב"ש גמורות בהיתר אטו גמורות באיסור שיש חשש זה בשיחלא קמא גופה אין ראיה לגזור שיחלא בתרא אטו קמא [ובסמוך יתבאר דבלא"ה יש ליישב קושיית התוס' בזה] ובעיקר קושיית התוס' נראה לי ליישב ג"כ דהא דגזרי ב"ה ביצים אטו בשר היינו דוקא התם ופשיטא דאין הכוונה דיבואו להתיר נבלה דלהא לא חיישינן כלל רק דחיישינן אי יאכלו הביצים ממנה יאמרו שאינה נבלה כלל ומסתמא כשרה היא שאי היתה אסורה לא היו אוכלין הביצים אבל לא שייך לגזור בבשר בחלב שיבואו להתיר בשר עוף בחלב מה דאסור מעולם שהרי אי איפשר לטעות שאין זה בשר אבל כאן יבואו לטעות שאין זו נבלה כנ"ל, וגם דברי הר"ן ז"ל בזה תמוהין לכאורה והם ג"כ מבוארים על דרך זה רק דבריו הם בסגנון אחר קצת ודוק ואין להאריך:

בא"ד ובפ"ק דביצה נמי פשיטא ליה לש"ס דשרי. עיין מהרש"א ודבריו אינם נכונים כלל ואינן במשמע בכוונת התוס' כלל וכוונת התוס' פשוט להביא ראיה שהיה הדבר פשוט להיתר בלי חולק ובוודאי לא הוי פליג רב דאי לא היה פשוט להיתר אפי' נימא כסברת ר"ת אבל וכי סברת ר"ת משנה היא או הלכה עד שבשביל זה הוי מקשה בפשיטות לרב שמא סובר רב דאפי' כל חד היתר גזרינן ומדמקשה בפשיטות לרב ש"מ דהיה הדבר פשוט להתיר עד שאי איפשר שיחלוק רב על זה ולכך קאמר אפי' וכן משמע בתוס' בביצה דשם אי איפשר לפרש כפי' מהרש"א ודו"ק:

בא"ד ומיהו אין נראה תירוץ זה. ולפע"ד לק"מ דדוקא בנמצאו בתוכה גזרינן לב"ה נבלה אטו טרפה ולב"ש בטרפה עצמם כמו שבארנו לעיל, אבל בנולדו והם מותרין מן הדין לא גזרינן כלל לכ"ע, ואמימר בלישנא קמא אינו מתיר רק בנולדו לא בנמצאו דוודאי לא פליג אב"ה דסובר בנבלה בנמצאו אפי' גמורות אסורות שהיה הכל בהיתר וכ"ש בטריפה ואפילו שיחלא בתרא לא מהני דכיון שנמצאו בה אסורין מדרבנן כגופה ולא עדיף זו"ז גורם מנמצאו בנבלה דהוי כולו גורם היתר שאין אחר ניבול שום גרם איסור וקודם ניבול הרי הכל היתר ומ"מ אסורות כשנמצאו בתוכה כ"ש שיחלא בתרא, תדע דאפי' לתירוץ בה"ג ור"ת עכ"פ גזר בה ב"ה ומחמיר אפילו בגמורות דהוויין כבשר וכ"ש כל שנמצאו בה הויין כבשר ואסורין ובנולדו לא גזרינן כלל לכ"ע וזה ברור לפע"ד, ואין להקשות היכי פריך ר"א לאמימר מהך ושווין הא התם בנמצאת בתוכה הא ליתא דכבר בארנו דעיקר הקושיא דע"כ דב"ש מודו דגזרינן ביצת טרפה שנגמרה בהיתר אטו באיסור דאסורה מן הדין א"כ ע"כ דהך גדלה באיסור אסור מן הדין והרי לאמימר מותרת מן הדין דזו"ז גורם מותר ודו"ק:

בד"ה אלא הא דתניא ברייתא היא והוי מצי לאתויי מתניתין דתמורה וכו' שר' יהושע הוזכר בה. לא ידעתי מה תועלת יש במה שר' יהושע הוזכר בה או סתם חכמים דמתניתין דתמורה, ולדעתי ממתניתין לא אלימא ליה להקשות דאיכא למימר כיון דלא קתני במתניתין דר"א אוסר סתמא והיינו בכל האסורין לגבי מזבח דקאמר ת"ק דוולדותיהן מותרות הוי ליה לומר ור"א אוסר ומזה הוי מפרשינן דר"א לא בא לחלוק את"ק רק לפרש דרק כל האסורין משום בזיון קאמר דאין בהם חסרון בגופם רק משום בזיון אז בולד לא שייך בזיון אבל בטרפה דמיחסרא בגופה והעובר ירך אמו אסור אף הולד, וכה"ג איתא במשנה ריש פירקין דר"י קאמר דרוסת הזאב בדקה ובא לפרש וכן בכרס החיצונה ואף כאן הוי מפרשינן דלפרש דברי הת"ק בא לכך מייתי ברייתא דפליג ר' יהושע בהדיא:

בד"ה במאי קא מיפלגי לשון הגמרא משמע וכו' קם ליה אמימר כר"א דשמותי הוא. זהו לפי פירושם מעיקרא דהך ושווין היינו מהך דעדיות אבל אי ושווין על הך דר"א ור"י קאי יש לפרש בפשיטות דלאמימר דמפרש הך ושווין בחד גורם ש"מ דפלוגתייהו בזה וזה גורם כמו שפירש"י, מיהו לשון במאי קא מיפלגי משמע דאינו יודע עדיין במאי פליגי ולפירש"י יודע הוא דזהו עיקר השאלה כיון דשווין בחד גורם פליגי בזו"ז גורם ולא הוי ליה לומר במאי קא מיפלגי, אבל כבר כתבתי בגמרא לפרש על פי פירש"י בפשיטות דלאמימר ע"כ לא פליגי בעובר ירך אמו דאי פליגי א"כ ע"כ דעוף שאני דהוי כגופה דהא אוסר שיחלא קמא א"כ למה קאמר שגדלה הוי ליה לומר שגמרה דמודים בשיחלא קמא בעוף וע"כ דאינו מחלק כלל בין עוף לבהמה א"כ ע"כ לא פליגי בעובר ירך אמו אבל לפי' התוס' דקאי על הך דעדיות קשה דאי משום דאוסר שיחלא קמא הא יש לומר עוף שאני דהוי כגופה ושפיר פליגי ר"א ור"י בעובר ירך אמו בבהמה והך ומודים דעדיות בספנא מארעא:

בא"ד וא"ת ואמאי לא ניחא ליה וכו'. לפי מה שכתבתי בגמרא לק"מ מכמה טעמים חדא דלא ניחא ליה לאוקמא בזה וזה גורם דתיקשי ליפלגו בהדיוט דבהא לא שייך לחלק בין הדיוט למזבח אבל בעובר ירך אמו שפיר יש לחלק דבהדיוט לא דרק למזבח כבר נדחה ממזבח אבל לענין הדיוט העובר יש לו חיות בפני עצמו, דמהאי טעמא קאמר אי הכי דאי פליגי בעובר ירך אמו יש לומר להדיוט לא, ומ"מ גם אי הכי דלקמן ללישנא בתרא אתי שפיר כמו שפירשתי לעיל, ועוד דיש לומר דסובר טרפה אינה