תפארת יעקב על חולין חלק ב קכג

למה קאמר ושווין בביצה הא בולד בהמה גופה שווין בנטרפה ולבסוף עיברה דגדלה באיסור וזה וזה גורם אסור, ולזה כתב לפרש לפירש"י דבלי אמימר הוי מוקמינן פלוגתייהו בעובר ירך אמו ושווין בביצה דכגופה היא אבל אמימר ע"כ לא ס"ל דכגופה היא מדמתיר מכאן ואילך ועוד האריך שם, וכל דבריו תמוהין מאד מכמה טעמים חדא דהא פריך ולישני ליה בשיחלא קמא וקשה היכי איפשר לאוקמא בשיחלא קמא במה נפשך במאי נוקים פלוגתייהו אי בעובר ירך אמו היכי יודו בשיחלא קמא הא לר"י עובר לאו ירך אמו ואי דנחלק בין עוף לבהמה דהוי כגופה א"כ למה מותר מכאן ואילך, ואי דנוקמא פלוגתייהו בנטרפה ולבסוף עיברה הוי ליה לומר ושווין בעיברה ולבסוף נטרפה בולד בהמה כיון דלאמימר אין חילוק בהא כלל דהא אינו סובר דבעוף הוי כגופה מדמתיר מכאן ואילך, גם עיקר דבריו דאי הוי כגופה אין להתיר מכאן ואילך ליתא דמה בכך דוקא היכא דשייך עובר ירך אמו כגון בעיברה ולבסוף נטרפה אמרינן דבעוף כ"ע מודו דהוי ירך אמו דכגופה היא אבל בנטרפה ולבסוף עיברה דלא שייך כלל עובר ירך אמו כמ"ש רש"י בתמורה דל"א והתוס' כאן לקמן פשיטא דלא מהני בהא דהוי כגופה וכל דהוי זה וזה גורם מותר וביותר אני תמה כי לפי דרכו מה זה שכתב בתר הכי דהוכרח רש"י ז"ל לפרש דהך אלא הא דתנן אינה קושיא במאי פליגי ומתרץ דפליגי בזה וזה גורם רק הכל חדא היא ועיקר הקושיא אי הכי והכוונה כיון דמודו בחד גורם ממילא פליגי בזה וזה גורם וקשה אי הכי ליפלגו בהדיוט, והיינו דאי איפשר לפרש בשלמא בלי אמימר מוקמינן פלוגתייהו בעובר ירך אמו אבל לאמימר דאוסר שיחלא קמא קם ליה כר"י דכיון דמפרש הך ושווין קאי על פלוגתייהו דר"א ור"י א"כ רב אשי נמי אי מוקי לה דפליגי בעובר ירך אמו ע"כ ושווין בשיחלא קמא דכגופה היא דאי ושווין בנטרפה ולבסוף עיברה מכח זה וזה גורם לימא ושווין בולד בהמה בנטרפה ולבסוף עיברה עכ"ד, והוא תמוה מאד דפשיטא דהא ליתא דלרב אשי וודאי מצינן לפרושי בשיחלא קמא ומטעם דהוי כגופה אבל לאמימר דלא מחלק כלל בהא דהא מתיר מכאן ואילך ליכא לאוקמא בעיברה ולבסוף נטרפה דא"כ קם ליה אמימר כר"א לא כר"י דהא אוסר שיחלא קמא ואי משום דהוי כגופה למה מתיר שיחלא בתרא, והיה איפשר ליישב דבריו בדוחק שזה שכתב ונראה שזה הכריחו לפרש אלא הא דתנן וכו' הוא לסתור מה שכתב מעיקרא וצ"ל לפירש"י והמשך דבריו כך דצ"ל לפירש"י דאי הוי כגופה אפילו מכאן ואילך ראוי לאסור וזה לא ניחא ליה לרש"י לכך הוכרח לפרש דהך אלא אינה קושיא רק עיקר הקושיא אי הכי ודו"ק, מיהו אי נפרש דברי מהרש"א כך לא אתי שפיר קושיא אחרונה שלו דמאי פריך ולישני ליה בשיחלא קמא כיון דמוקי פלוגתייהו בזה וזה גורם ממילא מודו בחד גורם והוא תמוה דדוקא לפי מה דמוקי באמת ושווין בחד גורם קאמר אלא הא דתנן דפליגי היינו בזה וזה גורם אבל אי הוי משני בשיחלא קמא ממילא לא הוי מוקמינן כלל דפליגי בזו"ז גורם רק בעובר ירך אמו ובעוף מודו דהוי כגופה אם לא דנימא דלאמימר ליתא לחילוק זה כיון דמתיר מכאן ואילך א"כ בטלו כל דבריו קודם ודוק היטב באופן שכל דבריו לא נתבררו לי כלל:

ומעתה אבא לפרש דברי רש"י ז"ל ומתחילה אומר מה הטעם הרחיק רש"י ז"ל פי' התוס' דהקושיא מהך משנה דעדיות כיון דאיתא התם ממש הך ומודים בביצת טרפה כמו בהך דר"א ור"י וזו משנה וזו אינה משנה, גם בברייתא לא מצינו אותה כלל, ונראה לי דדברי רש"י ז"ל ברורים בזה שאי איפשר לפרש כלל דקאי על הך משנה דעדיות והוא דשם פליגי ב"ש בביצת נבלה שכמוה נמכרת בשוק והיינו גמורות לגמרי דב"ש מתירין וב"ה אוסרין וקאמר עלה ומודים בביצת טרפה מפני שגדילה באיסור, והנה דבר ברור הוא דפלוגתייהו דב"ה סברי אפי' ביצים גמורות כיון שנמצאו בגוף הנבלה כשנתנבלה נתנבלו עמה אף שהיו גמורות וב"ש סברי כיון שכבר נגמרו בהיתר קודם שנתנבלו מותרות ולא נתנבלו עמה עכ"פ מוכח להדיא דרק בביצים גמורות התירו ב"ש כמו שאמרו בהדיא שכיוצא בה נמכרת בשוק אבל כל שאינן גמורות מודו דנתנבלו עמה, והשתא מילתא דפשיטא היא דהכוונה ומודים בביצת טרפה דאפי' מצא בה ביצים גמורות אסורות דדוקא של נבלה שלאחר שנתנבלה אינה נגמרת אחר מיתה וע"כ שהיתה גמרה כולה בהיתר לכך לא נתנבלו עמה אבל במצא בטרפה ביצים גמורות בוודאי נגמרו בטריפותה, והשתא אי איפשר לפרש מפני שגדילה באיסור היינו שמעיקרא נוצרה באיסור כגון נטרפה ולבסוף עיברה דהיכי איפשר שיאמר דב"ש מודו בנוצרה באיסור דוקא שהרי לא התירו בביצת נבלה רק כשנגמרה לגמרי בהיתר א"כ ע"כ כל שנגמרו באיסור אפי' נוצרו בהיתר אסרי ב"ש וע"כ הך מפני שגדילה באיסור הכוונה כלפי ביצת נבלה דאי מצא בה גמורות אין לחוש להם לגמרו באיסור שאי איפשר שיתוסף בהם פעולה אחר ניבול שהיא מתה, על זה קאמר דביצת טרפה אף שמצא בה גמורות אסורות דביצת טרפה גדילה באיסור דאף שהיא טרפה גדל הביצה בה וא"כ נגמרו באיסור לכך אסורות, ואין להקשות הא הכא לא ניחא לן לפרש לשון גדילה רק מעיקרא והרי התם ע"כ הפי' לפי שנגמרה באיסור כמו שכתבתי, הא לא קשיא כלל חדא דלשון מפני שגדילה באיסור טפי במשמע לפי שבטרפה יכולה להתגדל באיסור, ועוד דדוקא הכא דקאי על פלוגתא דר"א ור"י בולד טרפה דהתם נמי גדילה באיסור רק דפליגי בזו"ז גורם א"כ עיקר ומודים הוא לפי שרק גמרה היה באיסור שאי היה עיקרה באיסור היתה מותרת לר"י מצד זה וזה גורם א"כ וודאי הוי ליה לומר עיקר הטעם דמודה ר"י משום דגמרה באיסור ולא שייך זו"ז גורם אבל התם דלא פליגי מעיקרא בזה וזה גורם רק בביצת נבלה גמורה שלא נתגדלה באיסור כלל דכולה נגמרה בהיתר קאמר בפשיטות דבטרפה שיש בה גידול איסור אפי' מצא גמורות מודו ב"ש משום שלא נגמרו בהיתר והיה בהם גידול איסור, תדע דע"כ צריך לומר חילוק זה לפי' מהרש"א גופיה שכתב לפירש"י דקאי על ר"א ור"י דלרב אשי ניחא דמפרש דפליגי בעובר ירך אמו ושווין בעוף דהוי כגופה לכ"ע אסור, והשתא תיקשי הא גדלה קתני ולא גמרה דמהאי טעמא לא מוקמינן לה לאמימר בשיחלא קמא והיכי נימא דרב אשי מוקי לה בהכי, וע"כ דלא דמי דדוקא לאמימר אי נוקמא בשיחלא קמא ע"כ אין הפלוגתא בעובר ירך אמו דאם כן היכי מודים בשיחלא קמא דכגופה לית ליה לאמימר כיון דמתיר מכאן ואילך כמ"ש מהרש"א וע"כ דנוקמא פלוגתייהו בזה וזה גורם, אם כן עיקר טעם האיסור שמודה ר' אליעזר בביצת טרפה הוא משום שלא היתה התחלתה באיסור רק בגמר בלבד דאי היתה התחלתה באיסור הרי פליג ר"י דהוי זו"ז גורם ומותר ואין טעם האיסור בביצה רק לפי שלא היתה התחלתה באיסור רק גמרה באיסור לכך אסור דהיכא דהתחלה היתה בהיתר רק גמר באיסור לא שייך היתר דזו"ז גורם א"כ היכי קתני מפני שגדלה באיסור אטו מעיקרא לא גדלה באיסור הא מעיקרא פשיטא דגדלה באיסור ומ"מ מתיר ר"י והוי ליה לומר עיקר הטעם משום שגמרה באיסור דבגמר לא שייך זו"ז גורם אבל לרב אשי דמוקי פלוגתייהו בעובר ירך אמו ובבהמה פליג ר"א דלא חשיב לה גידול באיסור דלא הוי ירך אמה אבל בביצה מודה דכיון דגופה היא וודאי גדלה באיסור ואין כאן קושיא למיתני גמרה דוקא, ומהאי טעמא ממילא לא קשיא מהך דביצת טרפה דעדיות דהתם וודאי בשיחלא קמא דמעיקרא נמי בנבלה ע"כ דעיברה ואח"כ נתנבלה ואפילו הגמר היה בהיתר שאין נבלה מגדלת ביצה כלל דאחר מיתה לא ניתוסף בה דבר ולכך מודו ב"ש בטרפה דטרפה יכולה לגדל ביצים אחר שנטרפה לכך ממילא אסורה לפי שנגמרה באיסור ולא שייך התם לדקדק כלל גמרה מיבעי ליה, עכ"פ נתבאר טעמו של רש"י ז"ל דלא פי' מהך דעדיות:

וראיתי להרב תוי"ט פ"ה דעדיות שם שכתב לפרש ומודים בביצת טרפה אפילו נגמרו לגמרי קודם שנטרפה דומיא דביצת נבלה שכמוה נמכרת בשוק והוא תמוה מאד דכיון דפליגי ב"ש בביצת נבלה כל שנמצאו גמורות שנגמרו בהיתר לא נתנבלו עמה פשיטא דכ"ש דפליגי בנגמרו לגמרי קודם שנטרפה דמותרות דמה בכך דהוי כגופה כיון שכבר נגמרו לא נטרפו עמה כמו שלא נתנבלו עמה רק דמיירי ששחט תרנגולת ונמצאו בה ביצים גמורות דבנתנבלה כה"ג מתירין ב"ש לפי שלא היה שום גידול באיסור דאחר מיתה אין גידול ונגמרו לגמרי בהיתר אבל בטרפה ששחטה ונמצאו ביצים גמורות מודה דאסורות דאף דעכשיו גמורות מ"מ נתגדלו באיסור, אבל אי תיכף שנטרפה שחטה ונמצאו גמורות פשיטא דלב"ש מותרות והרי אמרו כאן בהדיא מפני שגמרו באיסור הרי דעכ"פ בעינן הגמר באיסור, אבל אי גם הגמר היה בהיתר פשיטא דמותרות לב"ש ולא יודו בזה ב"ש בשום פנים וכן פירש"י בהדיא בסמוך דכגופה היא לפי שמעורה בגידין ואגידה בה אבל אי נגמרו לגמרי בהיתר ואח"כ נטרפה הרי אז לא היה אגודין ומעורין בגופה מותרת היא לב"ש, וכפי הנראה הוציא הרב בעל תוי"ט כן מדברי הר"ן כאן שכתב כלשון התוס' יו"ט הנ"ל וכ"כ הב"י בשם רבינו ירוחם אבל הם לדינא יפה כתבו דפשיטא דאנן דקי"ל כב"ה דביצת נבלה אפילו כמוה נמכרת בשוק אסורה א"כ ה"ה ביצת טרפה אבל ב"ש דמתירין בביצת נבלה שכמוה נמכרת בשוק היאך יודו בביצת טרפה שנגמרה קודם שנטרפה עד שכמוה נמכרת בשוק והיאך פי' הך ומודים בביצת טרפה אפילו נגמרה לגמרי קודם שנטרפה דפשיטא שלא יודו ב"ש בזה [ואמת דבתוס' אבאר בס"ד דדעתם לפרש כך בוודאי אבל לא לזה נתכוין הרב בעל תוי"ט הנ"ל] וזה ברור:

ומעתה כיון שנתברר דע"כ הך קושיא מהך ברייתא דר"א ור"י מודים בביצת טרפה אשיב ידי לפרש הסוגיא כולה ע"פ פירושו של רש"י ז"ל ולפשט כל עקמומית שבה הכל לנכון, והוא דקושיית רב אשי לאמימר הוא בלישנא קמא דהוא היה מפרש דפליגי בעובר ירך אמו ור"י סובר לאו ירך אמו אך ה"מ אי עיקר התחלה היה בהיתר לגמרי דהיינו עיברה ולבסוף נטרפה אבל נטרפה ולבסוף עיברה דהיה התחלה באיסור אסור אפילו לר"י, ואף דגם היתר גרם אסור כיון דאיסור ג"כ גרם בהתחלתו ולא היה מעולם