תפארת יעקב על חולין חלק ב קכב

באילמת וגידמת דליכא למיקם מינא דאמה מאן היא רק דפשיט התם מברייתא דריב"ל הכל מודים בפרי עם האם דאסור א"כ מהך דמכילתין דבפרק או"ב הוי להו להביא, ועוד דטובא איכא לקמן צבי הבא על התיישה לענין או"ב וכסוי הדם דאמרינן התם דחוששין לזרע האב והו"ל להקשות מינה דמה בכך הא זו"ז גורם הוא ומותר, גם קשה מהא דאמר רב משרשיא לקמן פרק בהמה המקשה ב"פ שבא על בהמה מעלייתא הולד אין לו תקנה והשתא התם לכאורה הוי כאיסור והיתר דבהמה מעלייתא הוי איסור וב"פ היתר ועכ"פ טפי הוי להו להקשות מזה וליישב דגם זה הוי תרווייהו היתר כיון דבהמה מעלייתא נמי מותרת בשחיטה עכ"פ:

וביותר אני תמה היכי ס"ד דנימא התם זה וזה גורם מותר דא"כ יהא מותר במינא דאמו מצד גרמת האם ויהא מותר במינא דאביו מצד גרמת האב והיכן מצינו שיהא מין מותר בהרבעה בשני מינים חלוקין ממש כגון עם סוס גמור ועם חמור גמור, ומטעם זה ג"כ הוי להו להקשות טפי מהך דבן פקועה להתיר אותו בשחיטה מכח זו"ז גורם מה שבאמת גם מזה לא קשיא דהיכי נימא זו"ז גורם שאין אתה יודע אם להתיר בשחיטה מכח גרמת האם או בלא שחיטה מכח גרמת האב והרי שניהם שווין ובשניהם יש היתר אבל עכ"פ טפי קשה משם ממה דקשיא מהך דכתובות:

ועוד תמוה לי בעיקר קושייתם מהך דפרדות דפשיטא שאין ענין זה להך דכאן כלל דהכא ביצים הללו אין בהם מן עצם הטרפות כלום רק שנתגדלו על ידי אם טרפה אבל אין כח הטרפות בעצמות הביצים דפשיטא דאי לא היתה האם טרפה דג"כ היו אותן הביצים ובהא שפיר אמרינן כיון שלא נתגדלו ע"י אם בלבד רק ע"י האב ג"כ מותרות, אבל לענין כלאים מין באינו מינו לא שייך לומר זה וזה גורם דהיינו שנתיר להרביע במינא דאמו או במינא דאב והרי לולא האב או האם לא היה נולד בריה זו רק אחרת, ואף כאן אי היה במציאות זכר טמא שיוליד מנקבה טהורה או להיפוך נקבה מין טמא וזכר מין אחר טהור פשיטא דלא הוי אמרינן זו"ז גורם להתיר ע"י האב הטהור כיון דלולא האם היה נולדו ביצים אחרים וכח האם הוליד ביצים בדמות זה, וכן התם כיון דהפרד משונה בדמותו ובריה אחר הוא מכח האם היאך נימא זו"ז גורם לסמוך על גרמת האב בלבד להתיר מינא דאב וכן להיפוך במינא דאם כיון דחוששין לזרע האב והרי יש בבריה זו מינא דאב רק אי אין חוששין אין משגיחין על דמותו והכל בתר אם אזלינן כיון שנולד ממנה משא"כ אי חוששין לא שייך התם זה וזה גורם כלל, וגם לפי סברא זו היה מקום להקשות טפי מבן פקועה הבא על בהמה מעלייתא דהתם נמי אין בולד זה שינוי מאם לא היה בן פקועה והיה מקום טפי לומר זו"ז גורם ומותר בשחיטה מכח אמו או להיפוך, אבל באמת גם מהתם לא קשיא כלל דדוקא הכא שאין אנו דנין רק מצד גידולו שנתגדל ע"י האם שהיא טרפה אבל לא שיש טרפות בעצמותו ובזה אמרינן זה וזה גורם אבל בבן פקועה דהתם אין מה שטעון שחיטה מצד שנתגדל באם הטעון שחיטה רק אפי' נולד דשוב אין לו שייכות עם האם כלל טעון שחיטה מצד עצמו דכל בהמה וחיה טעונה שחיטה מצד עצמה, וכן מה שאינו טעון שחיטה אי נולד מזכר ונקיבה שניהם בני פקועה לאו משום שגידולו על ידם שהרי עכשיו יצא ונולד כדרך הנולדים ואין לו עוד שייכות לאם ואב רק שאנו חושבין אותו כאילו הוא ממין שאינו טעון שחיטה או שחוט בעצמותו [כפי פירש"י ותוס' שם לקמן ע"ש] א"כ לא שייך לומר בזה זה וזה גורם, ועוד אבאר לך בפשיטות דהא כאן אמרינן דזו"ז גורם ומ"מ מותר דאין איסור מצד גידול באיסור כל שהיתר ג"כ מסייע אבל לענין הרכבה כיון דעכ"פ שניהם גורמין אין להרכיב על מין שאין בו רק גורם אחד, וכמו כן מבן פקועה לא קשיא דכיון דעכ"פ שניהם גורמין אין לו היתר כלל דלא הצריכה תורה שחיטה רק למי שכולו מגורם שחיטה וכן אינו פטור משחיטה רק כשכולו מגורם שאינו טעון שחיטה אבל איסור מצד גידול באיסור אינו אסור רק כשכל גידולו מאיסור, מלבד מה שכתבתי מקודם דלא שייך כה"ג להתיר מכח זה וזה גורם דלאיזה צד נסמוך הא יש לסמוך על צד זה כמו על זה להתיר בשחיטה ולהתיר בלא שחיטה א"כ ע"כ שני הצדדים בו ואין לו תקנה ועכ"פ דברי התוס' וודאי תמוהין לכאורה:

לכן ברור לפענ"ד דכוונת התוס' כך דקשיא להו דאמימר קאמר בפשיטות מכאן ואילך הוי זו"ז גורם ומותר וקשיא להו הא קי"ל הלכה כר"י בפרדות משום דמספקא לן אי חוששין לזרע האב ולכך אסור בסוס ובחמור דדילמא חוששין וכמו כן אסור בפרד הנולד מחמורה אי פרד זה נולד מסוסיא וכן להיפוך דשמא אין חוששין ולכך אין היתר רק פרד בפרד הנולדים שניהם מסוסיא או הנולדים מחמורה והיכי קאמר אמימר להתיר מכח זו"ז גורם דהיינו צד הזכר שמא אין חוששין לזרע האב ואין כח הזכר חשוב לכלום ואין כאן רק חד גורם דאמו, וזהו שדקדקו התוס' דאיפסקא הלכתא כר"י בפרדות דאין מרביעין רק מינה ממש משום דספק הוא דאי לאו דאיפסקא הלכתא כר"י לא הוי קשיא כלל דהוי מצינן למימר דאמימר פוסק דהלכה כחנניא לקמן פרק או"ב דסובר חוששין לזרע האב ופרד הנולד מן הסוס מותר עם פרד הנולד מן החמור לכך גם כאן הוי זה וזה גורם ומותר, אבל כיון דאיפסקא הלכה כר"י דאין מרביעין רק מינה משום דאינו ברור דחוששין לזרע האב א"כ כאן ג"כ הוי ספק טרפה אפי' שיחלא בתרא, וכמו כן קשה בהיפוך אי אפילו אין חוששין מועיל זרע האב להיות זה וזה גורם למה אין מרביעין רק מינה יהא מותר פרד הבא מסוס עם פרד הבא מחמור דבשניהם זה וזה גורם והוי בזה גרם סוס וחמור ובזה גרם סוס וחמור וע"כ כיון דאין חוששין לזרע האב חשבינן לאב כמאן דליתא והוי כלאים סוס בחמור א"כ הכא נמי אין כאן רק גרם האם בלבד והיא טרפה:

אמנם צריך לבאר תירוץ התוס' על קושיא הנ"ל דבשלמא אי היתה כוונת התוס' להקשות בפשיטות דמה בכך דחוששין לזרע האב מ"מ הא זו"ז גורם מותר שפיר תירצו דהיכא דשניהם היתר בפני עצמם לא אמרינן זו"ז גורם מותר, אבל לפי מה שפירשתי אין תירוצם עולה יפה כלל לכאורה דמ"מ כיון דיש ספק שמא אין חוששין היכי מתיר אמימר שיחלא בתרא מכח האב הזכר, אבל באמת דברי התוס' ברורים דכוונתם דע"כ לא אמרינן אין חוששין לזרע האב ולא הוי גורם כלל רק היכא דשניהם היתר כל אחד בפני עצמו אז אמרינן דכח האב בטל לגבי כח האם אבל היכא דכח האב היתר וכח האם איסור לא אמרינן דבטיל לגבי האם כיון שהוא היתר והאם איסור ושפיר חשוב ההיתר ג"כ ונקרא גורם, וכה"ג פירש"י להדיא בתמורה דף ל"א לענין עובר ירך אמו דדוקא בעיברה ולבסוף נטרפה שייך עובר ירך אמו דמעיקרא שהיו שניהם היתר נעשה גם כח האב ירך האם וממילא נטרף בעצמותו כמו שאר איברי הבהמה אבל בנטרפה מעיקרא ואח"כ נתעברה דכח האם כבר היה איסור וכח האב היתר אין כח האב של היתר נעשה ירך האם של איסור ואף כאן ענין אין חוששין לזרע האב הטעם דבאמו הוי כירך האם וזהו רק היתר בהיתר לא היתר באיסור וזה ברור:

אך בעיקר קושיית התוס' נראה לי דבלא"ה לא קשיא כלל והוא דעיקר דבריהם נבנו על זה היסוד דעיקר הסברא מה שאין חוששין לזרע האב הוא משום כשבא הזרע של אב לתוך בטן האם ונתעברה הוי הכל ירך האם כמותה ולכך לעולם בתר אמו גריר והיינו דקשיא להו הכא אפילו נטרפה ולבסוף נתעברה נימא דהכל ירך אמו הוא דהתם נמי כנטרפה ולבסוף נתעברה דקודם העיבור היה זה סוס וזה חמור, ואהא תירצו דמ"מ היה מעיקרא היתר בהיתר לכך בטל הכל לגבי אם אבל כאן בנטרפה ולבסוף נתעברה קודם העיבור היה איסור בהיתר טרפה וכשרה לכך לא נעשה הכשר ירך האיסור, אבל לדעתי אין צורך לכל זה כי נראה לי ברור דטעמא דמ"ד דאין חוששין לזרע האב דלא חשבינן לזרע האב כהאב ממש רק כח האב וגידולו והרי צאן ובקר חשובין גידולי קרקע ומ"מ פשיטא דלפי שנתגדל ע"י הקרקע לא נעשה מין קרקע וכן כל אדם האוכל ושותה ונתפטם ונתגדל מזה מ"מ אינו רק שהוא מתגדל ומתפטם מזה אבל אינו שב להיות מינו של אותו דבר המתגדל ממנו כי אימת נתגדל כששב לעפרא בעלמא וכמו כן זרע האב הוי כעפרא בעלמא משא"כ האם כיון שנולד ממנה בריה שלימה כמות שהוא חשיב בנה ומינה אבל זרע האב כשהזריע הרי נפרד האב ושוב אין לו שייכות עמו כלל ובשעה שהזריע אין הזרע חשיב כלום ועפרא בעלמא הוא וכשנולד דבר אחר נולד לגמרי ואין כאן רק כח האב וגידולו, והשתא הכא שהעיקר אנו דנין על מה שנתגדל באיסור כי אין איסור בביצה עצמה כלל ופשיטא דנתגדל מכח האב כמו מכח האם משא"כ התם בשביל שנתגדל מכחו לא חשיב בנו ומינו, ונראה לי שזהו ענין שאמרו נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר וכן להיפוך ישראל הבא על הנכרית לא חשיב בנו לשום דבר והיינו מהאי טעמא שלא היה מהראוי שיהא זרע האב חשיב בנו ועיקר היא האם שנולד ממנה בריה שלימה רק גז"ש בישראל כמ"ש הכתוב ומספר את רובע ישראל שאפי' רביעיות שלהן חשיב במספר אנשים ותיכף שהזריע חשיב בנו וזהו, דוקא בישראלית אבל הבא על הנכרית וכן להיפוך לא חשיב זרע האב כלל רק זרע האם ומצד האב אינו כחו לא בנו ומינו כנ"ל:

בגמרא איתיביה ר"א לאמימר ושווין בביצת טרפה. פירש"י ר"א ורבנן דפליגי בולד בהמה טרפה אבל התוס' כתבו דלא קאי רק על פלוגתא דב"ש וב"ה עדיות פ"ה, וכתב מהרש"א דלדברי התוס' ניחא דבלי אמימר ניחא דפלוגתייהו דר"א ור"י בעיברה ולבסוף נטרפה בעובר ירך אמו והאי ושווין דקאי אב"ש וב"ה מיירי בנטרפה ולבסוף עיברה דאסור לכ"ע דגדלה באיסור וזה וזה גורם אסור אבל לאמימר ע"כ פליגי ר"א ור"י בזה וזה גור דאי בעובר ירך אמו קם ליה אמימר כר"א דהא אוסר שיחלא קמא דירך אמו הוא, אבל לפירש"י דושווין קאי על פלוגתא דר"א ור"י ליכא למימר הכי דבלי אמימר נמי תיקשי אי נפרש דפליגי בעובר ירך אמו והך ושווין היינו בגדלה באיסור דזה וזה גורם אסור א"כ