תפארת יעקב על חולין חלק ב קטז

שם אף אנו נאמר. הנה יש בכאן נוסחאות מתחלפות ונוסחת הרא"ש והרי"ף והר"ן אדומין שלא הוריקו ושלקן והוריקו כשרה ובתר הכי אף אנו נאמר אדומין שלא הוריקו ושלקן והוריקו טרפה, ונראה לי שגירסא זו עיקר דלפי הגירסא שלפנינו הך אף אנו נאמר אין לו ענין כלל עם הך דמעיקרא, דמעיקרא הטעם דקוטרא עייל בהו ובתר הכי הטעם דהשלק גילה בהתתייהו, ולפי גירסת הרא"ש ניחא דמעיקרא קאמר דקוטרא עייל בהו ומחמת העשן נתאדמו והשלק העביר העשן וחזרו למראיתן וקאמר ר"נ ב"י דמחמת סברא זו עצמה. אף אנו נאמר אדומין שלא הוריקו ושלקן והוריקו טרפה דמעיקרא לא הוריק מחמת העשן דמאדים ואחר השלק דהשלק העביר העשן נתגלה השינוי שנעשו ירוקין מחמת נחמרו ב"מ, ולפי זה השלק אינו עושה שום פעולה שישתנה רק מעביר הוא העשן וממילא נתגלה אי נשתנו ע"י האש או לא ובלי השלק יכול העשן לשנות להקל ולהחמיר, ולפי מה שפירשתי לעיל בהנך עובדי דלעיל ולפי זה ע"כ הגירסא מעיקרא אדומין שהוריקו ושלקן וחזרו והאדימו כשרה א"כ הך אף אנו נאמר ע"כ הגירסא ירוקין שלא האדימו ושלקן וחזרו והאדימו טרפה והיינו כיון דהעשן מוריק ממילא מה שלא נראה האדמימות מעיקרא הוא מחמת העשן ואח"כ נתגלה האדמימות כשהעביר האש העשן דאל"כ אין ענין זה לזה כנ"ל:

בתוס' בד"ה באלו ב"מ אמרו וכו' אבל ריאה לא חשיב. לכאורה י"ל בפשיטות דלא חשיב ריאה במה נפשך אי ירוקה כמוריקא בלא"ה טרפה ואי ירוקה ככרתי אין זו שינוי כלל דמחמת שלא נפל בה דמה היא כך כדאמרינן לעיל מדר"נ, אלא דא"כ יש להקשות אהא דקאמר לקמן אין ריאה לעוף לא לינפל ולא ליחמר משום צלעות מגינות וקשה בלא"ה היכי שייך בריאה נחמר אי כמוריקא בלא"ה טרפה ואי ככרתי דרכה בכך, וכמו כן אי האדימה, אי אדום בכל גווני כשר מדר"נ אפילו אינה מתלבנת בנפיחה אין זה שינוי ואי דוקא במתלבנת א"כ טרפה בלי האור ומזה ראיה דאף שאמרו ירוקה כשרה מדר"נ אבל אי נפלה לאור באור תלינן, ועוד דלא הוי בדיקה עכ"פ ואנן בדיקה בעינן כמ"ש לעיל בשום או"ה, מיהו י"ל להיפוך דאפילו ירוק כמוריקא כל שנפלה לאור לא איכפת לן דמחמת האש נעשה ומ"מ אינו מזיק לריאה מחמת הצלעות, גם י"ל דהך צלעות מגינות שאמרו לקמן לא אמרו רק על נפולה אבל נחמר בלא"ה לא שייך בריאה מטעם דשינוי מראה פוסל בה בלי האור ומה דכשר בלי האור גם באור כשר וכן הדעת נותנת דלא שייך צלעות מגינות רק בנפולה אבל בנפלה לאור שהיא שואבת החום דרך החוטם לא ידעתי מה יועיל הגנת צלעות, ויתר הדברים בדיני נפלה לאור כתבתי בחידושי יו"ד סימן נ"ב ע"ש:

במשנה ואלו כשרות בעוף ניקבה הגרגרת וכו'. גם משנה זו ראוי לפרש אותה למה נישנית כאן, והנה ניקבה הגרגרת קמ"ל אפילו נקב שיש בו חסרון וס"ד דוקא בהמה בעי כאיסר אבל בעוף בחסרון כל שהוא מיטרף קמ"ל, [מיהו לא ידעתי למה בחסרון גרגרת דבהמה תנן לעיל באלו כשרות עד כמה תחסר עד כאיסר ומ"ש דלא תנן הכי בעוף ומזה נראה דשיעורו כפי ערך איסר בבהמה וצ"ע], או דקמ"ל ניקב ונסדק דס"ד הא דקתני לעיל בטרפות נפסק הגרגרת דהיינו ברובה משום דבהא הוי נבלה אבל ניקב טרפה הוי עכ"פ קמ"ל דכשרה, והכתה חולדה על ראשה במקום שאין עושה טרפה קמ"ל דס"ד עוף המים דמיטרף בשבירת עצם בלבד בלי נקובת הקרום א"כ ממילא כל שנשבר עצם הראש אפילו אינו במקום שתחתיו קרום של מוח טרפה קמ"ל דבעינן דוקא במקום שעושה טרפה דהיינו במקום הקרום של מוח, תדע דאי איפשר לומר דהך שעושה טרפה היינו דוקא נקובת הקרום ממש א"כ למה מקשה על הנך דבדקו נשבר העצם מברייתא דלוי הא מוכח כאן דדוקא נקובת הקרום בעינן וע"כ דשפיר יש לפרש מקום שעושה טרפה ואין עושה טרפה אפילו לא ניקב הקרום רק שהוא במקום הקרום לאפוקי שלא במקום הקרום אז לא איכפת לן שבירת עצם לכ"ע, וניקב הזפק קמ"ל אף דניטל טרפה והמאכל עובר בו מ"מ כשר, אמנם יצאו ב"מ ולא ניקבו לא ידעתי מקמ"ל נהי דיצאו קמ"ל שפיר דכשר אבל למה קאמר ולא ניקבו פשיטא דאי ניקבו טרפה ואפילו לא יצאו, ורחוק לומר דקמ"ל דס"ד דוקא בניקב בפנים שאי איפשר לסתום הנקב בפנים טרפה אבל אי ניקבו בחוץ דיכול לתפור הנקב וממילא יתרפא בפנים קמ"ל כל שניקבו אפילו בחוץ טרפה, ויותר נראה לי דקמ"ל שיצאו באופן שלא ינקבו ולאפוקי היפך בהן דגורם נקיבה כמ"ש התוס' דהוא מטעם סופו לינקב קמ"ל שתהא היציאה באופן שלא יגרום נקב ולכך זכר ולא ניקבו להורות דפעמים שיציאה זו גורמת נקב בב"מ וטרפה מיד, ואיפשר לומר עוד דקמ"ל כל שיצאו ב"מ צריך לבדוק אחר נקב דכיון שהיו בחוץ בקל יכול להיות שניקבו ע"י קוץ וכדומה, ונשתברו גפיה קמ"ל דלא חיישינן לריאה, ונשתברו רגליה אף דדין זה שייך גם בבהמה מ"מ נקט לה בעוף דהוי בהמה כ"ש ואי הוי נקט לה בבהמה לא הוי ידענו עוף דחיותו מועט, ונמרטו כנפיה פירש"י נוצה גדולה ודר"י קטנה ולכאורה משמע מדבריו דלא פליג ת"ק על ר"י ובאמת הא ליתא דפשיטא כיון דלא נקט ניטלה הנוצה בטרפות ש"מ דנמרטו כנפים כולל בין גדולים בין קטנים ור"י פליג דטרפה בקטנה וכ"כ הר"ן, ועמ"ש בתוס' בד"ה איבעיא להו:

בגמרא איבעיא להו הורו בטרפחת לאיסורא כרבי בזפק להיתרא או דילמא הורו בטרפחת להיתרא כרבי בזפק וליה לא ס"ל. כך הוא גירסת רשיי ז"ל והכוונה אי שתי הוראות הוי חדא בטרפחת לאיסורא וכרבי בזפק להיתרא או הוראה אחת היתה בטרפחת להיתר כמו שרבי מתיר בזפק, ופירוש זה תמוה לפע"ד חדא דהיכי קאמר כרבי בזפק והא רבנן ס"ל ניטלה האם כשרה במתניתין והוי ליה לומר כרבנן דר"ט ולמה לו למיתלי בדרבי, ועוד מה ענין זפק לטרפחת שכשירצה לומר דהורו היתר יאמר כרבי בזפק ומי לא סגי ליה לומר דהורו היתר וכי יש סברא בזה דלפי שרבי התיר זפק התירו הם טרפחת, בפרט דלא ס"ל כרבי כלל ואין לנו מדבריו רק שהורו היתר ופשיטא דהוי ליה לומר בפשיטות שהורו היתר ולמה סתם דבריו הורו סתם ופי' דהוראה היתר כהוראת רבי וכי רק היתר אחד יש בטרפות והא כמה מחלוקת יש בעניני טרפות והרבה מכשירים שהיה יכול לומר שהורו כמותו מה שאין צריך כלל והוא תמוה מאד, וכמו כן להך צד דשתי הוראות הוי בטרפחת לאיסורא ובזפק להיתרא גם כן קשה לי כיון דקאמר הורו בטרפחת כרבי בזפק הרי שלא זכר בטרפחת שום דבר מה הורו ובזפק פירש כרבי א"כ מהיכ' תיסוק אדעתין שהם שתי הוראות דא"כ הו"ל לבאר מה הורו בטרפחת כמו שביאר מה הורו בזפק וכ"ש דטרפחת הוי לאיסור ובזפק להיתר ועכ"פ הוי ליה לומר וכרבי בזפק כיון דשתי הוראות הם ומדקאמר הורו בטרפחת כרבי בזפק ש"מ דחדא הוראה הוי בטרפחת והורו בה כמו שהורה רבי בזפק, ומלבד זה קשה קושיית התוס' בד"ה איבעיא להו דר"ט הוי טועה בד"מ וחזר בו בעצמו:

לכן נראה לי דהכא לאו בניטלה הטרפחת הי' המעשה רק בניקב או נימוק ותליא אי נימא דרק באותן שהוזכרו בניקב להטריף הוי ניטל כ"ש אבל אותן שהוזכרו להכשיר דוקא ניטל ולא ניקב ותליא אי ניטל חמור מניקב א"כ כשהוזכר בכשרות ניטל ממילא ניקב לא כדדייק רב עוירא בטחול וכן רכיש בכליות דכיון שהוזכר ניטלו בהכשר ש"מ שיש באבר זה טרפות שאי לא היה באבר זה טרפות הוי להו לשתוק מיניה וממילא כיון שלא הוזכר להטריף כשר ומדזכרו להכשיר בניטל ש"מ שיש חוץ ניטל טרפות באבר זה, והשתא גבי זפק שהוזכר ניקב כ"ש ניטל דכשר דבאיברים שהוזכרו להכשיר ניטל מניקב וממילא בטרפחת דהוזכר ניטל להכשיר ממילא רק ניטל כשר ולא ניקב וא"כ שפיר הורו בטרפחת לאיסורא כרבי בזפק להיתרא והיינו כיון דהורו בטרפחת לאיסור והיינו דניקב גרע מניטל א"כ ממילא הוי כרבי בזפק להיתר דכיון דניקב כשר כ"ש ניטל [ולא הוזכר אבר זה רק משום דס"ד כיון שהמאכל עובר בו הוי כניקבו ב"מ], ואף דמדברי רבי עצמו משמע דסובר ניטל גרע דקאמר אפילו ניטל מ"מ אינהו לא ס"ל בהא כוותיה רק בגוף ההיתר שהתיר רבי ס"ל כוותיה, או דילמא הורו בטרפחת היתר דכיון דניטל כשר כ"ש ניקב ונמוק והיינו כרבי בזפק דקאמר אפילו ניטל ש"מ דניטל גרע מניקב אבל גוף ההיתר לא סבירא ליה דכיון דניטל גרע והוזכר ניקב להכשיר שמע מינה ניטל לא, והשתא ניחא ממילא דלא קאמר נמי דילמא תרי הוראות הוי להיתר דהורו בטרפחת להיתר כרבי בזפק להתיר, ולהנ"ל ניחא דע"כ כיון דהורו בטרפחת להיתר והיינו דניקב כל שכן מניטל א"כ כיון דבטרפחת קתני ניטלה כשר ובזפק תני ניקב כשר ש"מ דניקב דוקא ולא ניטל רק דס"ד דניטל הוי כ"ש מניקב ובזה אמר כרבי בזפק דקאמר אפי' ניטל ש"מ דמודה דניטל גרע רק דמ"מ פסק דניטל ג"כ כשר א"כ ת"ק דקאמר ניקב ש"מ דניטל טרפה, ולפי זה כיון דסלקא בתיקו ממילא ניקב ונימוק האם טרפה וזהו דעת הרוקח דפסק ניקב ונימוק האם טרפה כנ"ל ברור בפירוש סוגיא זו דהכל בניקב הטרפחת הוי ההוראה כמו ניקב הזפק דהכא וממילא תליא אי ניקב דהכא כ"ש ניטל א"כ הכא כשר ובאם טרפה ואי ניקב דהכא אבל ניטל לא א"כ התם כ"ש ניקב דכשרה כנ"ל, ויש לך לפרש לפי הנ"ל בפשיטות טפי דצד הראשון היה דשתי הוראות הוי בטרפחת לאיסור ובזפק להיתר ולא תליא זה בזה או דהוראה אחת היתה ותליא זה בזה דכיון דרבי קאמר בזפק אפילו ניטל ש"מ דניטל גרע מניקב א"כ ממילא כיון דתנן ניטלה האם כשר כ"ש ניקב ומ"מ וליה לא ס"ל דוודאי הלכה כת"ק כיון דת"ק קאמר ניקב הזפק כשר וניטל גרע ש"מ דניטל טרפה דאל"כ היה לו לומר ניטל הזפק כמו שאמר ניטלה האם וזה ג"כ נכון רק דלפי הנ"ל מיושב שפיר גם צד הראשון דתליא זה בזה וניחא טפי שלא זכר מה שהורו בטרפחת דממילא כיון דבזפק הוי להיתר ע"כ טרפחת לאיסור כמו שבארנו:

שם לא שנו אלא שלא היפך בהן וכו' לא נתבאר בלשון זה אי דוקא שהחזירן מהופכין טרפה אבל החזירן כשאינן מהופכין כשרה או דילמא כל שהיפך בהן טרפה, ויש להביא ראיה ממה דקאמר הוא עשך ויכוננך שאם נהפך אחת מהן טרפה וקשה כשם