תפארת יעקב על חולין חלק ב קיד

בחוץ דוודאי נחמר בפנים שהרי אף לדעתם אין הטעם רק דסופו לעבור כמו ארס הדרוסה ואדרבא יש להוכיח להיפוך דהא חזינן דרבי יוחנן בא לאשמועינן דשיעור ירוקתן כשיעור נקובתן והיינו דס"ד דבעינן שיחמרו רובן או כולן דוקא ובוודאי בלי ר' יוחנן אפילו היה נראה משהו מעבר לעבר לא הוי מהני א"כ אף שחידש ר"י דשיעור ירוקתם כשיעור נקובתם ולא חש לבאר דלא בעינן מעבר לעבר כנקובה ש"מ דהא פשיטא ליה דבעינן מעבר לעבר כנקובה, דלא שייך לומר דהא פשיטא ליה טפי דלא בעינן מעבר לעבר עד שלא הוצרך לאשמועינן כלל ושיעור משהו כנקובה הוצרך לאשמועינן דהא חזינן עכשיו שזכר דבמשהו הוי מ"מ אנן מספקינן במעבר לעבר והיכי נימא דר"י פשיטא ליה הא טפי ממה שזכר דבמשהו הוי השיעור, ועכ"פ היה לו להזכיר דבמשהו מצד אחד מיטרפה טפי מנקובה דבעינן נקב מעבר לעבר ומדקאמר רק כשיעור נקובתן ש"מ דלא עדיף מניקב עכ"פ, ור"י עצמו לא סמך על אותו ק"ו שכתב הרא"ש דא"כ לא היה צריך להזכיר דסגי במשהו א"כ היכי סמך דנימא דיהא עדיף מניקב, גם מה שנתן טעם דהוי כארס שסופו לעבור הוא דחוק מאד דשם הדורס הטיל ארס ואותו ארס יעבור לפנים אבל כאן כיון שעכשיו אין כאן חום האש כל שלא שלט האש בשעתו מאיזה צד ישלוט אח"כ שאין שם אש כלל ובמקום ששלט בשעתו שלט וכל שנסתלק האש ולא שלט בשעתו שוב לא ישלוט אח"כ, ואף שהיה איפשר לומר באופן אחר קצת דהאש בשעתו שלט בכולו רק לא איגלי בהתתיה עדיין, אבל מלבד שהם לא כתבו כך אבל בלא"ה היה מהראוי עכ"פ לבדוק בשלקא דאי לא יתראה השליטה בשלקא בוודאי לא שלט האש שם כלל, גם מה שחילקו בין צדדין למעבר לעבר דחזינן דבהנך דלא מיטרפי בנקב בעינן באמת כולן או רובן כגון גרגרת דשיעורו כאיסר ולמה לא נימא דסופו לעבור לצדדין עד כאיסר וע"כ נצטרך לחלק בין מעבר לעבר לצדדין והדעת נותנת בהיפוך כיון ששלט בחוץ בכולו שלט דכשם ששלט במקום זה שלט בסמוך לו ג"כ משא"כ לפנים כיון שיש לו הגנה צד החוץ ממילא יש לומר דלא שלט בפנים, מיהו יש לומר דוודאי נחמר לא שכיח כמ"ש הרא"ש כי אם לא נשרפו כנפיו מיד הוא פורח מן האש ואי נשרפו נשרף כולו ועיקר נחמרו ב"מ מחום האש השואב דרך הפה והחוטם לתוך גופו וא"כ מה שבפנים קודם ליחמר ממה שבחוץ דאי שלט האש מצד חוץ כבר היה נשרף עורו ובשרו רק מבפנים בא לכך פשיטא לן שכל שנחמר מבחוץ דוודאי נחמר מבפנים, אך לפי זה יצא לנו קולא אי נמצא שינוי מבפנים בדקין שאין לחוש עכ"פ כל שלא נמצא בחוץ דשפיר יש לומר דשלט מבפנים ולא בחוץ ועמ"ש בסמוך:

שם הוריקה כבד כנגד ב"מ וכו' בידוע שנפלה לאור ונחמרו ב"מ. הנה דבר פשוט הוא לפע"ד שזה ששאל כנגד ב"מ לא נתכוין לשאול מצד חשש ב"מ דא"כ כשהשיב לו טרפה מה זה ששאל לא יהא אלא ניטלה הא מצד ב"מ אתי עלה, וע"כ דכוונתו להקל מחמת זה דשם אין טרפות בכבד כלל דמקום מרה וחיותא אינו כנגד ב"מ וזהו ששאל בהוריק שם אי טרפה והשיב לו טרפה ושפיר שאל לא יהא רק ניטלה דשם ניטל כשר, ולפי זה מוכח דבמקום מרה וחיותא וכ"ש שלא נשאר כזית בב' המקומות שלא הוריק בוודאי טרפה רק כנגד ב"מ מספקא ליה וזהו דלא כרשב"א ור"ן שכתבו דדוקא כנגד ב"מ מטריפין מחשש ב"מ אבל בשאר מקומות לא איכפת לן הורקה בכבד כלל דמחמת עצמו אינו פוסל, ולפי הנ"ל אי איפשר לומר כן דהא אפי' לבעל האבעיא דמספקא ליה בהוריק נגד ב"מ פשיטא ליה להטריף במקום מרה וחיותא דאי ס"ד דנקט ב"מ להחמיר מחמת זה לא היה שואל ולא יהא אלא ניטלה כנ"ל:

אלא שיש לדקדק בעיקר ענין זה אי ס"ל דלא חיישינן להורקה רק במה שהיא לפנינו כדאמר מעיקרא שיעור ירוקתו כשיעור נקובתו אלמא דלא חיישינן רק למקום שהוריק בלבד א"כ מאיזה צד ניחוש מכבד לב"מ ואי דחיישינן כך ניחוש בכבד עצמו שינטל כולו ולמה לן לחשש ב"מ, ומה שחילקו הרשב"א והר"ן בין צדדים לעומק הוא דחוק מאד דמה נפקא מינה, ונראה לי פשוט לפי פי' זה דכך הכוונה דלפי שהוריק הכבד כנגד ב"מ במה נפשך אי בא החום מצד הכבד היה מהראוי להיות הצד השני להוריק כנגד הצלעות, תדע דהר"ן כתב דבעינן דוקא כנגד ב"מ ואפילו צד הדק דוקא באותו צד שהוא כנגד ב"מ לא בצד שהוא לצלעות דאמרינן מצד הצלעות בא ונחמר הכבד וב"מ לא נחמרו הילכך ממילא כסלא נחמר רק אותו הצד כנגד ב"מ ממילא ע"כ מצד ב"מ בא וא"כ נחמרו הם קודם דאי מצד הכבד לצד הצלעות היה מהראוי להיות נחמר וכיון שלא נחמר מצד הצלעות רק מצד זה ש"מ דכבר נחמרו ב"מ קודם:

והנה הר"ן הביא שיש מי שפי' הך בעיא שאין ב"מ לפנינו אבל אי ישנם לפנינו ולא נחמרו לא חיישינן, ואני תמה דהא במתניתין משמע דכל שנפלה לאור עכ"פ בדיקה בעי והרי הר"ן והרשב"א והרא"ש מפרשים הך בעיא בנפלה לאור א"כ כשאין ב"מ לפנינו לבודקם אפי' לא יהא הכבד נחמר כלל אין ראוי להתיר כיון דנפלה לאור וליתיה למיבדקיה, הן אמת לפי מה שכתב הרא"ש דלא שכיח כלל נחמרו ב"מ מחמת האור דמהאי טעמא סובר דתלינן בחולי כל שלא ידענו דנפלה לאור א"כ מהאי טעמא איפשר דדיעבד כשר כשלא בדקו כלל, וכן נראה לי ראיה ממה שכתב הר"ן דהך האדימו דמתניתין היינו הוסיפו באדמימות דאל"כ פשיטא כיון שאין כאן שינוי, והשתא כיון דהאש מאדים ומוריק א"כ בהוסיפו באדמימות ניחוש דהאש האדים לכך הוסיפו ועכ"פ אין כאן בדיקה, וע"כ דכל שלא ידענו שנחמרה וודאי תולין להקל, גם לשון זה בידוע שנחמרו משמע שדבר ברור הוא ולא ספק וע"כ דאפי' ישנם לפנינו לא מהני דלא איגלי בהתתיה וצ"ע בזה:

ודע שיש כאן נוסחאות מתחלפות כי לפי הגירסא שלפנינו הך בעיא בלא נפלה לאור אבל הרבה פוסקים ס"ל דדוקא בנפלה לאור פוסל שינוי ולא בלא נפלה דתלינן בחולי והרשב"א ז"ל דקדק מלשון רש"י דפי' לקמן בדברי רב אשי לא ניכול אינש רק בשלקא עוף שנפל לאור ש"מ דוקא בנפלה חיישינן, והוא תמוה לפע"ד דנהפוך הוא דמוכח מדברי רש"י ז"ל דאפילו לא נפלה חיישינן דאי עד השתא הכל בנפלה לאור דוקא מה ביקש לפרש בדברי רב אשי בנפלה הא בלא נפלה אפי' נשתנה אחר שליקה כשר וע"כ דבאמת שינוי פוסל אפי' בלא נפלה ג"כ, ואהא קשיא לי' היאך יאמר רב אשי לא ניכול אלא בשלקא מה ס"ד לחוש בעוף שאין רואין שינוי כלל לנחמרו מעיים שלא לאכול רק בשלקא לכך פירש דהך הילכך היינו בנפלה לאור, ולשיטה זו צריך לפרש מה דקתני במתניתין נפלה לאור דאפ"ה הוסיפו באדמימות כשר או דבעי מחמת זה בדיקה בב"מ, והרשב"א ז"ל סיים שיש ללמד על זה מן הדין דאי ס"ד בלא נפלה תלינן בחולי א"כ גם בנפלה היה לנו לתלות כיון דתלינן בזאב ובמשמוש יד הטבח דחזינן נקב לפנינו וע"כ דלא תלינן עיי"ש, והוא תמוה לפע"ד דע"כ לא תלינן רק בזאב דאנו רואין הסיבה שממנה יכול להיות נקב וכן במשמוש יד הטבח, אבל כאן הסיבה להטריף אנו רואין לפנינו שהרי נפלה לאור וסיבה מחמת דבר אחר אין לפנינו שום דבר שנאמר דמחמת סיבה זו נשתנה רק שנחדש מעצמנו שהיה בה חולי שגרם לזה בוודאי טפי תלינן באור שנפלה בו לפנינו ולא בסיבה אחרת שאינו לפנינו כלל, תדע דאי לא ראינו זאב שנטל כלל פשיטא שאין תולין דזאב עשה הנקבים, והשתא ק"ו הוא ומה התם דגם סיבה המטרפת אינה לפנינו לידע מאיזה צד בא הנקב מ"מ כל שאין סיבה המכשרת לפנינו טרפה [אם לא ע"י הקפה] דתולין בחולי המטריף כ"ש כאן דסיבה המטרפת היא לפנינו דהיינו נפילת האור וסיבה המכשרת אינה לפנינו דפשיטא דתולין באור להטריף, מיהו גם מה שהוכיחו הר"ן והרא"ש דבלא נפלה תלינן בחולי מדתלינן בזאב ומשמוש יד הטבח ג"כ אינה ראיה כלל לפי הנ"ל דדוקא התם תלינן בזאב וטבח שיש לפנינו הסיבה הזו שאנו רואין שמחמת סיבה זו יכול להיות הנקב הזה אבל לומר שנטרפה אין לנו שום סיבה לזה הילכך טפי יש לתלות בדבר הידוע לנו סיבתו משנחדש דבר אחר שלא נודע לנו שום סיבה לזה, וכאן אין שום סיבה לפנינו רק שנמצאו ב"מ משונים וירוקין ודבר זה יכול להיות ע"י חולי ויכול להיות ע"י האור ובשני הצדדים אין לנו שום דבר לפנינו לתלות בו הילכך לחומרא תלינן באור משא"כ התם וזה ברור:

ודעת הרמב"ם ז"ל בענין זה אף שהיא ג"כ להטריף בלא נפלה לאור כשנמצאו משונים מ"מ דבריו צריכין נגר להולמם ויש לתמוה הרבה בדבריו ז"ל כמו שאבאר, והוא דבהלכה כ' כתב עוף שנפל לאור והוריק לבו או כבדו או שהאדימו המעיים בכל שהוא וכו' הרי הן כמי שניטלו וכו' ובתר הכי בהלכה כ"א כתב כל עוף שנמצאת הכבד שלו כמראה ב"מ או שנשתנו שאר ב"מ וכו' בידוע שנפל לאור, והנה נראה מבואר בהלכה כ"א שכל השינויים פוסלים בב"מ אפילו לא ראינו שנפלה לאור כמו שכתב בידוע שנפל לאור ולמה בהלכה כ' כתב עוף שנפל לאור והוריק לבו וכו' הא אפי' לא נפל טרפה כשנשתנו כמו שכתב בהלכה כ"א, וביותר תימה שכל הלכה זו מיותרת דהכל מבואר בהלכה כ"א, גם תימה שכתב מעיקרא בכל שהוא מבואר דאכבד נמי קאי דהא מהאי טעמא קאמר כמו שניטלו א"כ קשה חדא דבגמרא פריך לא יהא אלא ניטלה משמע דלא מיטרף בכל שהוא, וליכא למימר מכח ב"מ מיטרף הא זה נזכר בהלכה כ"א ובהלכה כ' לא מיירי בהכי רק בכבד מחמת עצמו, גם מעיקרא לא כתב תנאי בהורקת הכבד ובתר הכי כתב כמראה ב"מ וצ"ע לכאורה להלום דבריו:

לכן נראה לי ברור דהרמב"ם מפרש הא דקאמר שיעור ירוקתן כשיעור נקובתן היינו דדייק דנקט במתניתין נפלה לאור ונחמרו ב"מ והוי ליה לומר נמצאו ב"מ ירוקין פסולין לכך קאמר דבנפלה לאור שיעור ירוקתן כשיעור נקובתן דכיון דיש לפנינו סיבה לתלות בו השינוי תולין בו ולא תלינן בדבר אחר להקל משא"כ בלא נפלה לאור אם נשתנו הב"מ בכל שהוא אין חוששין שמא מחמת האור נשתנו דשינוי קצת מצוי הוא בב"מ לסיבה אחרת כמו נפילת האור, ומהאי טעמא לא מצינו בשום מקום שיהא שינוי מראה פוסל בב"מ