תפארת יעקב על חולין חלק ב קיג

מר' נחמיה אין ראיה דסובר דאין במסמר חשש כילוי ממון ישראל דשפיר י"ל דיש בו משום כילוי ממון ישראל ומ"מ סובר דבודק במסמר משום דס"ל דאין לבדוק ביד דיש חשש מאכיל נבלות הואיל ושיני חולדה עקומות א"כ אי לא יבדוק במסמר ג"כ יצטרך להטריף בלא בדיקה כלל א"כ פשיטא דאינו מכלה ממון במסמר דעכ"פ יש תועלת אי לא ינקב עכשיו במסמר יכשיר משא"כ אי לא יבדוק כלל תהא טרפה וודאי משא"כ לר"י דסובר דבודקין ביד ומ"מ סובר דבודקין במסמר ג"כ ע"כ סובר דאין במסמר משום כילוי ממון ישראל כלל שאין חשש כלל שינקוב במחט עכשיו, וזהו שכתבו התוס' דר"י דקאמר אף במסמר ע"כ סובר דליכא משום מכלה ממונם של ישראל כיון דיכול לבדוק ביד אי הוי בזה משום מכלה ממון לא היה סובר אף במסמר וממילא הא דקאמר ובפלוגתא לאו דוקא דאפי' במאי דפליגי במסמר לא הוי ר"י לא כר' יהודה ולא כרבי נחמיה דר"י סובר דמכלה ממון ור' נחמיה ג"כ מודה לו דיש במסמר משום כילוי ממון רק כיון דסובר דביד מאכיל נבלות א"כ אי לא יבדוק במסמר יטריף א"כ פשיטא דאינו מכלה ממון במסמר אבל אי היה סובר בודקין ביד היה מודה שלא לבדוק במסמר מחשש כילוי ממון וזה ברור בכוונת התוס':

אמנם בעיקר דברי התוס' נראה לי דלא קשיא כלל ושפיר קאמר ובפלוגתא דר"י ור"נ דכבר בארנו לעיל דפלוגתייהו דר"י ור"ל ע"כ בדינא הוא דר"ל סובר דאסור לבדוק במסמר דמשום שהוא חושש שלא ינקב במסמר אינו מעביר יפה המסמר ואינו בודק יפה ור"י סובר דמותר לבדוק במסמר ולא חיישינן שלא יבדוק יפה, והשתא שפיר קאמר דפליגי בפלוגתא דר' נחמיה ור' יהודה דר"י סובר כר' יהודה דמתיר לבדוק ביד ובמסמר לא קאמר רק דמכלה ממון ישראל אבל לא שאסור לבדוק במסמר ומי שאינו מקפיד על זה ויכול להזהר שלא ינקב יכול לבדוק במסמר והוי ר' יוחנן לגמרי כרבי יהודה, ור"ל סובר דר"י אוסר לבדוק במסמר כדקתני בברייתא דרשב"א משום רבי יהודה בודקין ביד אבל לא במסמר, והא דקאמר לר' נחמיה עד מתי אתה מכלה ממונם של ישראל היינו משום דר' נחמיה עצמו שהיה בודק במסמר פשיטא שלא היה מקום לחוש לו שאינו בודק יפה מחשש שלא ינקב לכך קאמר ליה דמהאי טעמא מכלה ממון ישראל דוודאי בודק יפה א"כ קרוב שינקב במסמר אבל לעלמא אוסר מהאי טעמא גופא שלא יבדוק במסמר כי שמא יחוש להפסד ולא יבדוק יפה וסובר ר"ל כר"י ביד אבל לא במסמר וכל אחד כפי שיטתו הוי בפלוגתא דר"י ור' נחמיה, או דהכוונה בפשיטות דלכ"ע רבי יהודה אוסר לבדוק במסמר כדקתני בברייתא להדיא רק לר' נחמיה אמר עד מתי אתה מפסיד ממון ישראל דאפילו לדידך שאין אתה חושש שמא לא יבדוק יפה אבל עכ"פ מכלה אתה ממון ישראל ור' נחמיה סובר דאין לבדוק ביד ובמסמר מותר ואינו חושש לא שמא לא יבדוק יפה ולא לכילוי ממון דבאמת ליכא כילוי ממון כיון שאוסר לבדוק ביד וכ"ע בבדיקת יד כר' יהודה ס"ל ובבדיקת מסמר דר"ל אוסר דחייש שלא יבדוק יפה ור"י מתיר דלא חייש לזה, בהא ר"ל כר"י ס"ל ור' יוחנן כר' נחמיה דלא חייש שלא יבדוק יפה כנ"ל:

בד"ה נבלות והא שחיטה היא וא"ת וכו' וי"ל וכו' ועוד וכו' הנה תירוץ השני תמוה לכאורה דמה בכך דלא ידע הא אי ר' נחמיה היה בודק ביד ור' יהודה אמר לו עד מתי אתה מאכיל נבלות פשיטא דלא קשיא הא שחיטה היא כיון דלר' יהודה הוי נבלה יכול לומר עד מתי אתה מאכיל נבלות, ותירוץ ראשון ג"כ דחוק דכיון דלר' יהודה הוי נבלה יכול לומר לו עד מתי אתה מאכיל נבלות דלר"י בעצמו נבלה היא ומאכיל נבלות, ולדעתי לק"מ שלא אמר ר"י רק שאין טרפה נטהרת מידי טומאתה בשחיטה אבל פשיטא דטרפה לחוד ונבלה לחוד והרי אפי' בבהמה דטרפה ששחטה אינה מטמאה ילפינן מקרא והשתא לולא קרא הוי נבלה ופשיטא דאוכל נבלה לוקה על נבלה וטרפה על טרפה ואי אתרי על טרפה משום נבלה אינו לוקה ומה בכך דלר' יהודה גלי קרא דטרפה נמי מטמאה אבל כיון דכתיב נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה הרי נבלה לחוד וטרפה לחוד ושפיר פריך על מה דקאמר עד מתי אתה מאכיל נבלות והיינו דפריך והא שחיטה היא ואין נבלה רק כשמתה או נתקלקלה בשחיטה וכל שלא מתה ולא נתקלקלה בשחיטה אין זו נבלה רק טרפה וזה ברור. בד"ה מר אמר שמואל בדיק בידא וכן רב וכו' אשמועינן הכא וכו' לכאורה נראה מדבריהם דר"נ עצמו ידע מהך דלעיל רב ושמואל ולוי רק אשמועינן הכא דמעשה נמי עביד, ובהכי הוי ניחא טפי דברי התוס' בתר הכי בד"ה והא תני שכתבו בחנם מקשה וכו' והוא תמוה לכאורה דהא חזינן ר"נ אמר לו לר"ע שהוא אמר לו שמואל בדיק וכן ר"ה אמר לו דרב בדיק ולולא הם לא היה יודע כלל א"כ כיון דלא ידע רק מה שאמרו לו ר"ע ור"ה ומאי קושיא דלא פריך ללוי דהא לא ידע מהך דמעיקרא, ולהנ"ל ניחא דהתוס' כפי שיטתם כאן דלא בא לחדש רק דעביד מעשה א"כ שפיר הוי מצי להקשות ללוי עצמו, אך באמת הא ליתא דהיאך איפשר לומר דר"נ בא לחדש דעביד מעשה דכל עיקר דבריו הם להקשות הקושיא מברייתא כמו שפירש"י בד"ה מר אמר תמהני בזה ולזה אין צריך דעביד מעשה ואי לא ניחא ליה להקשות רק על מה שעבדו מעשה נגד ברייתא דלוי א"כ פשיטא דלא הוי כתבו התוס' בתר הכי בחנם מקשה כיון דלא שמענו ללוי דעביד מעשה, וברור דכך כוונת התוס' שהוקשה להם מה צורך להו להזכיר דברי ר"נ מר"ע ור"ה כיון דכבר הוזכר מעיקרא דרב ושמואל הכי ס"ל ולא הוי להו להביא רק קושיית ר"נ מברייתא דלוי בלבד ולא מה שאמר לר"ע דשמע ממנו ולא מה ששמע מר"ה, וזהו שכתבו התוס' וציינו מר אמר שמואל בדיק בידא והיינו דבעצמו עביד מעשה וכן רב ואשמועינן הכא במה שהביאו דברי ר"נ בזה דמעשה נמי הוי עבדי וזהו שכתבו אח"כ דהך קושיא דמקשה מברייתא דלוי לרב ושמואל בחנם הוא לדידן דהוי מצינן להקשות לעיל ללוי גופא רק לפי שרצו להביא דברי ר"נ כלשונו שנתחדש לנו מזה דעבדו מעשה ור"נ הוכרח להקשות רק לרב ושמואל מה ששמע מר"ע ור"ה דלא ידע מהך דלעיל אבל לדידן בחנם הוא דמלוי עצמו קשה:

ע"ב בגמרא אמר רב שיזבי הני אווזי דידן כעוף של מים דמיין. פירש"י הואיל ותמיד הן במים, ויש לדקדק בלשון זה שאמר הני אווזי דידן דאטו האווזות שהיו בדורות לפניו לא היו כך הא כל האווזות כך הם, והרא"ש בתשובה כתב דאווזות שלנו כאווזות דרב שיזבי הרי שהרגיש ג"כ בלשון רב שיזבי שאין כוללין כל האווזות רק אותן שהיו לפני רב שיזבי, ועל זה כתב הרא"ש דאווזות שלנו ג"כ כך הם אבל לא ידעתי איזה אווזות ממעט רב שיזבי ורחוק לומר דאווז הבר ממעט דאדרבא אלו רגילין יותר במים מאווז הבית:

ונראה לי ברור דאפילו אווזי דרב שיזבי לאו עוף המים ממש הם דהא כעוף של מים דמיין קאמר והיינו דעוף המים אי איפשר לו בלעדי המים רק אותן אווזות שהם תמיד במים נעשה קרומן רך כמו עוף המים ולכך קאמר הני אווזי דידן שאותן אווזות שהיו לפניו היו רגילין במים שהיה לפניהם בריכות מים ומתגדלין במים לכך כעוף של מים דמיין, ולפי זה אותן אווזות שלנו שהן מתגדלין ביבשה ורועין בשדה ואין להם בריכות מים רק לפעמים שטין במי גשמים כשהגשם רב איפשר שאינם בכלל המים כלל, ועל פי זה יש ללמוד היתר קצת לאותן אווזות שיש להם נוצות זקופין בראשיהן ויש להם באותו מקום נקב קטן בעצם והן חיות ומולידות ומזה נראה שאינן בכלל עוף המים כלל לפי שאינן במים תמיד וכל שהן מתגדלין רובן ביבשה אף דלפעמים שטין במים לא מיקרי עוף המים ומה שהן חיות ומולידות מעיד על זה שאינן עוף המים, אמנם לשון הרמב"ם ז"ל עוף המים כעין אווזות משמע דס"ל דכל מין האווז הוי עוף המים ממש, אבל אינו במשמע בלשון הגמרא בדברי רב שיזבי, ומ"מ לפי דבריו יש היתר אחר כי כפי הנראה הם בתולדה כך אין זה נשבר העצם כי נשבר מורה שנשבר אח"כ, ומה שכתב התב"ש דבלשון הרמב"ם ניקב העצם וכל ניקב אפי' בתולדה אינו נראה כלל דזהו דוקא בהנך שהן בכלל נקובה אבל מה דאתינן עלה מכח שבורה שהרי הרמב"ם מנאו בשבורה אינו כשהוא בתולדה דלא שייך שבורה בתולדה, ואמת דלפירש"י לעיל דמכח שסופו ליפסק הקרום הוא וכיון דהקרום מגולה אין נ"מ אם הוא בתולדה, אבל כבר בארנו דאי איפשר לומר כן גם הרמב"ם לא ס"ל כך, ולפירש"י יש קצת היתר אחר דכיון דאין הטרפות מחמת עצמו מועיל סתימה וכיון שנסתם הנקב בבשר שעל העצם הוי סתימה כמו חצר הכבד שניקב ונסתם דכשר לפי שאין טרפותו רק מחמת הכבד, והנה מלבד זה כאשר ראיתי בעיני בכל אווזות אפי' אותן שאין להם נוצות זקופין בראשיהן כמעט אין גם אחת שאין לה נקב קטן בעצם הראש וכאשר יראו אותם נגד השמש יראה לעין נקב קטן מאד עגול ונראה להדיא שהוא בתולדה והוא באותו מקום ממש שנמצא באותן שיש להם נוצות זקופות שם ואם באנו לחוש לזה להחמיר יהיו כל האווזות טרפות לכן כתבתי כל הנ"ל שיש לסמוך להכשיר ומ"מ איני אוכל מאותן שיש להם נוצות זקופות בראשם והבשר עב ונפוח שם כמין שומא דכיון שיש להם שינוי משאר אווזות והנקב ג"כ פעמים גדול קצת יותר משאר אווזות לא מלאני לבי להקל בזה:

שם שיעור ירוקתן כשיעור נקובתן. נחלקו בזה הפוסקים אי בעינן מעבר לעבר כמו נקב או כל ששלט במשהו מבחוץ שלט גם מבפנים והרא"ש האריך בזה ומסיק לאיסור ונראה מדבריו דעיקר הספק בלב וקורקבן שהם עבים ולא בדקין, ולפי זה לא ידעתי מאי ראיה מייתי מהך בעיא דבסמוך מהוריקה כבד דהתם חוששין לדקין אבל בלב וקורקבן לא חיישינן שעבר מעבר לעבר, גם עיקר ראייתו לא הבנתי דכפי הנראה עיקר הסברא לקמן משום דבמה נפשך אי נפל בצד הגב ומשם נחמר היה לו להיות נחמר טפי בצד שהוא לצלעות ואי להיפוך בוודאי נחמרו ב"מ קודם וכללא היא כיון דהוריק נגד ב"מ ע"כ כבר נחמרו ב"מ, תדע דקאמר בידוע שנחמרו ב"מ ש"מ דוודאי נחמרו ולא שייך לומר כשרואין ששלט