תפארת יעקב על חולין חלק ב קיא

דקאמר בלשון יחיד אני שונה אותה והרי ר"ש עצמו אומר וכל שמנו חכמים גבי טומאה שעורותיהן כבשרן הרי דהך משנה דגבי טומאה לדברי הכל היא, ונראה לי דלא קאי רק על עור בית הפרסות ועור הראש של עגל הרך שזכר ר"ש בדבריו הני תרי לא הוזכרו במשנה רק ר"ש מוסיף אותם דשווין לעור שתחת האליה וכל שמנו חכמים היינו יתר הדברים הן לכ"ע ועמ"ש לקמן פרק העור והרוטב בענין זה, מיהו לא יכולתי להבין עיקר דמיון זה גלודה לפיגול וטומאה דוודאי כל הראוי לאכילה ע"י בישול ושליקה וכדומה יש בו פיגול וטומאה אבל לענין הצלה דהעור כמות שהוא בחיים שפיר י"ל דהוי קשה לענין הצלה ומנא לן לדמות זה לזה וצ"ע לפע"ד:

בתוס' בד"ה שבלשון יחיד אני שונה אותה וכו' אבל אין לפרש וכו' הא אמר בפרק החולץ וכו'. שם פרק החולץ משמע בהדיא דכל הני כללי אליבא דר"י אזלי, ולפי זה נראה ליישב דברי בה"ג שהביא הרי"ף שכתב דאין הלכה כר"י אף דכללא הוא רב ור"י הלכה כר"י הא הדר ביה ר"י ותמה הרי"ף דלא מצינו שחזר בו, ולהנ"ל ניחא דמפרש בלשון יחיד שונה אותה היינו דדברי יחיד הם לא שהוזכר היחיד בהדיא, והשתא כיון דס"ל מחלוקת בברייתא וסתם במתניתין הלכה כסתם והיינו לפי הכלל מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם וכל ברייתא ומשנה הוי מחלוקת ואח"כ סתם א"כ הרי חזר בו ר"י דפסק הלכה כסתם משנה אף דדברי יחיד הוא כנ"ל, ועמ"ש לקמן פרק בהמה המקשה גבי גידין שסופן להקשות:

דף נ"ו ע"א בגמרא להביא עור בית הבושת. ערש"י, ונ"ל כוונתו דבא לפרש מה שאמרו להביא עור בית הבושת משום דקשיא לן במה שאמר וכל שמנו חכמים דמה בא להוסיף על מה שזכר מעיקרא ויתר דברים השנויין שם לא שייכין בקרבן וכ"ש בעולה דשליל לא שייך בזכרים, לזה אמרו להביא עור בית הבושת דהיינו גבי נקבה דג"כ הוי כבשר לענין פיגול ובא להוסיף לענין שלמים ושאר קרבן הבא נקבה וממילא נקט עור בית הבושת דנשנה קודם במשנה וממילא שליל נמי בכלל דהא וכל שמנו חכמים קאמר ולא זכרו בית הבושת רק להורות שאין כאן ריבוי לענין עולה דהכל זכר מפורש רק לענין קרבן הבא נקבה ולכך זכר רש"י ז"ל דשליל אינו בזכרים שאי היה שליל בזכרים היינו יכולין לומר שבא להוסיף שליל שלא זכר קודם ומיירי בעולה, אבל כיון דשליל אינו בזכר הוצרך לפרש הך דוכל שמנו שזכר להביא קרבן נקבה ונקט עור הבושת דהוזכר מעיקרא במשנה גבי טומאה וה"ה שליל דהא וכל שמנו קאמר:

בתוס' בד"ה להביא עור של בית הבושת וכו' ועור שתחת האליה וכו'. ואני לא ידעתי דמ"מ לא שייך בכל הקרבנות דהא בעולה ליתא לא במזבח ולא באדם ואי משום דבכבש איתא א"כ הוי להו לומר בפשיטות ועור שתחת האליה נמי איתא אפילו בעולה בכבש עכ"פ, גם לא הבנתי כלל אי עור שתחת האליה קריבה הרי חישב באכילת מזבח ופשיטא דהוי פיגול והוי בכלל להקטיר דבר שדרכו להקטיר וע"כ דבאמת אינו קרב רק האליה לא העור שתחת האליה ומ"מ חשיב כבשר וצ"ע, ומה שהקשו משליל לק"מ כמ"ש בגמ' דעור בית הבושת ג"כ לא היה צריך לזכרו דהא וכל שמנו חכמים קאמר ולא בא לומר רק שלא בא לרבות בקרבן עולה רק בקרבן הבא בנקבה דכל מה שבעולה כבר זכר מעצמו, ומה שתירצו דאין פיגול בשליל וזו קושיא לרש"י דמה ס"ד להקשות משליל, אבל באמת נהי דפיגול ליכא אבל חוץ למקומו איכא ופיגול נמי איפשר דלא אימעיט רק מכרת אבל פסול הוא עכ"פ וכן נראה מדברי התוס' גופייהו דאל"כ מה ס"ד להקשות כיון שאין בו שום פסול ודו"ק:

במשנה ואלו טרפות בעוף נקובת הושט. פירש"י ז"ל דאיצטריך דלא תימא הואיל ולא נפיש חיותה במשהו מיטרפה וכן הכתה חולדה עוף יבשה נמי בלי נקובת קרום מיטרפה, ואני תמה מאד דהא לקמן באלו כשרות תנא לכלהו בכשרות מפורש וכאן טרפות אתי לאשמועינן ולא כשרות, וביותר אני תמה במה שכתב דס"ד הכתה חולדה עוף יבשה מיטרפה בשבירת עצם בלא נקובת קרום וכ"כ הרא"ש והר"ן והוא תמוה דהא לקמן פריך מברייתא דתני לוי נשבר העצם אפילו לא ניקב הקרום ארב ושמואל דבדקו אי ניקב קרום של מוח וקשה הא משנתנו מוכחת כרב ושמואל דבשבירת עצם בלבד לא מיטרפה ומה בכך דתני לוי בהיפוך אם כן תקשה מתניתין אברייתא ועכ"פ אין קושיא על רב ושמואל דס"ל כתנא דמתניתין, וביותר אני תמה דבתר הכי בניקבו הדקין פירש"י דאגב דבעי למיתני סיפא יצאו בני מעיה ולא ניקבו לאשמועינן דביציאה בלבד אפי' עוף לא מיטרף קתני רישא ניקבו אלמא דעיקר הכשרות בסיפא אשמועינן וכאן נקט אגב סיפא ולמה לא פירש מעיקרא כך דאיידי דבעי למיתני סיפא ניקבה גרגרת אפילו בעוף כשר וכן הכתה חולדה במקום שאין עושה טרפה קתני להו ברישא בטרפות אבל גם זה רחוק מאד דכולה מתניתין דאלו טרפות משום אלו כשרות קתני להו:

לפיכך נראה לי דוודאי הכא טרפות אתי לאשמועינן והיינו דס"ד דוקא בהמה דלא מתכשרה רק בב' סימנים כל שנתקלקל סימן אחד ממילא נפסלה בשחיטתה והוי נבלה, אבל בעוף דמתכשר בסימן אחד בלבד אפילו נתקלקל אחד שחיטת השני מטהרת אותו מידי נבלה קמ"ל דעוף ג"כ שוה לבהמה וכל שנתקלקל סימן אחד שוב אין שחיטתו מטהרתו מידי נבלה [והנך תרתי נבלות נינהו ולא נשנו רק משום משנה לא זזה ממקומה], והכתה חולדה על ראשה קמ"ל בפשיטות דכל שהכתה במקום שתחתיו מונח המוח יש בו טרפות דהיינו בעוף המים משא"כ בבהמה אין טרפות בשבירת עצם, ולס"ד דלא ידע לחלק בין עוף המים ליבשה קמ"ל דאפי' לא ידענו שניקב הקרום טרפה עד שיבדוק משא"כ בבהמה אפילו יש נקב או שבר בעצם אפילו לא נבדק כשר עכ"פ דיעבד ודוקא נפחתה הגולגולת דהקרום מגולה משמע דחיישינן אפילו בבהמה כמ"ש לעיל במשנה אלו כשרות בבהמה אבל בשבירה בלבד לא, וניקבו הדקין ג"כ נראה לי דקמ"ל ב' דברים חדא דאפי' בעוף דכשר ביתרת דק מן הדקין ס"ד דאפי' ניקב היתרת כשר דהפרש הולך דרך השני קמ"ל דמ"מ כל שניקבו טרפה, ועוד נראה לי דאף שאמרו בבהמה בהדורא דכנתא דאי ניקב חד לחבריה חבריה מגין אבל בדקין של עוף לא דהחיבור דק וקלוש ופעמים בקל נתפרד וכ"ש כשהוא כחוש, כנ"ל:

שם הכתה חולדה. פירש"י בשיניה ויש לדקדק מקמ"ל לעיל דאין דרוסה בשן הא מתניתין היא כאן, וצריך לומר דס"ד דוק ברגל אין דרוסה אבל בשן יש דרוסה ומ"מ צריך לאשמועינן נמי דאין דרוסה ברגל דלא נימא להיפוך דברגל יש דרוסה וכאן בשן לכך צריך לאשמועינן תרווייהו, כנ"ל:

שם אם ירוקין פסולין אם אדומים כשרים. פירש"י בד"ה אם אדומים וז"ל הלב וקורקבן כמשפטן שלא נשתנה מראה שלהם עכ"ל, משמע דכל שנשתנו והוסיפו באדמימות טרפה, אבל הוא תמוה מאד דמקמ"ל אם אדומים כשרים כיון שלא נשתנו כלל וע"כ דאפילו נשתנו והוסיפו אדמימות כשרה, ולפי זה ה"ה ירוקין אם הוסיפו בירקות ג"כ כשרה דאל"כ למה אמרו דהך ירוקין פסולין לא נאמר רק בלב וקורקבן וכבד הא בבני מעיים ג"כ איתמר דכל שנשתנה ירוקתן טרפה, ועוד דהך עובדא דלקמן דקאמר ירוקין הוי ואכשר ג"כ ע"כ שהוסיפו בירקות דאי לא נשתנו מה ס"ד להקשות הא אנן תנן ירוקין פסולה כיון שלא נשתנו כלל, והשתא קשה באמת מ"ש דנקט במתניתין לחלק בין אדום לירוק ולא איירי רק בלב וקורקבן וכבד כיון דאיכא ירוקין דהוי ממש להיפוך אדומים פסולין וירוקין כשרין ומעיקרא סתמא קתני נחמרו ב"מ ופשיטא דדקין טפי נקרא ב"מ מלב וכבד ואולי לפי שענין נחמר דרכו להיות ממה ששואב החום דרך החוטם לגוף דאי היה בא מבחוץ היה נשרף כל הגוף טרם שיחמרו ב"מ [כמ"ש הרא"ש] ורק ממה ששואב החום דרך החוטם לגוף נחמרו בני מעיים א"כ ממילא לב וכבד וקורקבן קרובים ליחמר טפי מדקין וכל שנחמרו הדקין פשיטא שנחמרו לב וכבד הילכך לא מיירי רק באדומים שהוריקו וצ"ע:

שם ומפרכסת ושהתה מע"ל ושחטה כשרה. יש לתמוה דהא כאן טרפות אתי לאשמועינן ולקמן באלו כשרות הוי ליה למיתני דאי שהתה מע"ל ושחטה כשרה אבל כאן הוי ליה לומר ולא שהתה מע"ל ושחטה טרפה, אבל לא שייך למיתני כאן דין כשרות בלבד כיון דאלו טרפות קתני, גם לא הבנתי כלל הך ומפרכסת מאי קמ"ל פשיטא דאי מתה הוי נבלה וע"כ דעדיין חיה וליכא למימר דקמ"ל דבעי פירכוס בסוף שחיטה דאל"כ הוי מסוכנת שלא פירכסה דטרפה, מ"מ קשה מלבד דכבר שמענו דין מסוכנת לעיל פרק השוחט אבל בלא"ה אי הכוונה כך להיפוך הוי ליה לומר ושהתה מע"ל ושחטה ומפרכסת כשרה ומדנקט הפירכוס קודם שהייה מע"ל ש"מ דלאו להכי נתכוונו כאן:

לכן נראה לי דהך ושהתה או שהתה קאמר כמו וטרפה בכותל דמעיקרא דהכוונה או טרפה והכא נמי הכוונה כך, והיינו דמעיקרא קאמר אלו טרפות בבהמה וכו' דרסה וטרפה בכותל או שרצצתה בהמה כל אלו טרפות וקאמר ומפרכסת או שהתה מע"ל ושחטה כשרה והך פירכוס הכוונה שקפצה מכאן לכאן כדרך העופות הבריאין ופירכוס בעוף הוי כמו עמידה בבהמה, וכן שהייה מע"ל מהני בעוף כמו בבהמה, והיינו דקאמר בגמרא אחת זו ואחת זו צריכה בדיקה דלכאורה תמוה הא לא הוזכר רק שהייה מע"ל ולהנ"ל ניחא בין פירכסה בין שהתה מע"ל בדיקה בעי דבהמה נמי בעי בדיקה, כנ"ל:

בגמרא הניחא למ"ד עד דאינקיב קרמא תתאה. יש לדקדק דהוי ליה לומר אליבא דמאן דבדיק במסמר להיפוך הניחא למ"ד עילאה בלא תתאה אבל למ"ד גם תתאה איזה בדיקה היא זו אפילו יעביר המחט ויחגור בקרום דילמא עילאה תתאה לא אינקיב ולקמן קאמר ליה עד מתי אתה מכלה ממונם של ישראל שהוא נוקב במחט ומכלה ממון והרי אפי' אינו מכלה בבדיקתו אין זו בדיקה כלל, ואולי דכל שהוא חוגר במחט קורע קרום העליון לגמרי ומעביר המחט על התחתון, אלא דקשיא לי הא אפילו למאן דבדיק ביד ג"כ מכלה ממון ישראל דילמא רק עילאה אינקיב תתאה לא ומחמת דוחק האצבע פקע התחתון דהא סומכין על הך סברא