תפארת יעקב על חולין חלק ב קי

ונמצא שאין דין גלודה שהופשט עורה מעל' ומוריד כלל רק באותן מקומו' הדבר תלוי אי נחסר בהם טרפה ואי לא כשרה והוא תמוה לכאורה אמנם ראיתי להרשב"א ז"ל בחידושיו שכתב מצד הסברא דדוקא בניטל כל ראשי פרקים וכל רוחב השדרה אבל בניטל מקצת ראשי פרקים ומקצת מן אורך השדרה בהא וודאי כשר כל שכולו קיים, ואני תמה שהיה לו להרב ז"ל להכריח סברתו מכח קושיא הנ"ל שאם אין אתה אומר כן בטלת כל דין גלודה שהופשט עורה ואינו מעלה ומוריד כלל לא להקל ולא להחמיר, ולסברת הרשב"א הנ"ל ניחא דמועיל דין גלודה בניטלו מקצת ראשי פרקים דאי עור קיים כשר ואי נגלד העור כולו בעינן כלהו ראשי פרקים דוקא, ונראה לי להוכיח מתוך דברי הרשב"א ז"ל מדלא הכריח דבריו מכח הכרח הנ"ל דס"ל הא נמי דלא איבעי' ליה רק בלא נשאר כלום אבל בנשאר פחות מסלע כיון דלא נגלד כולו לא בעינן כסלע דוקא וכ"כ מהרש"ל ביש"ש בשם הרשב"א וליתא ברשב"א רק כמו שכתבתי משמו דלא בעינן כלהו ראשי פרקים אבל הדבר מוכרח ברשב"א מהאי טעמא דאמרן, והשתא לא היה יכול להכריח סברתו דאל"כ דין גלודה למה לי דבלא"ה יש תועלת בדין גלודה דבעינן סלע דוקא ובלא נגלד בפחות מסלע סגי אבל מ"מ י"ל דבעינן שיור בכל ראשי פרקים לכך הוצרך לומר מסברתו דלא בעינן כלהו ראשי פרקים כנ"ל, ועמ"ש לקמן בפלוגתא דרב ושמואל לפי הנ"ל. אלא דמ"מ קשיא לי כיון דעכ"פ הך ואם נשתייר כסלע על גלודה איתמר דבכולו קיים לא בעינן כסלע וכן לא בעינן בכל המקומות דוקא א"כ מאיזה צד נסתפק בכולו קיים ונחסר מן המקומות ההם דיחשב גלודה להטריף כיון דע"כ גלודה זו שאמרו דבעינן שיור בנגלדה כולה מיירי, ולולא פירש"י היה איפשר לפרש דהך בעיא לאו בכל העור קיים מיבעיא ליה רק בהנך שיורים אם ניטל באמצע מקום אורך השדרה חוט דק ומזה ומזה יש רוחב סלע אי נימא כיון דיש רוחב סלע כשר או כיון דניטל מקום השדרה עצמו לא מהני רוחב סלע וכן בניטל מקום טיבורו וראשי פרקים כה"ג אבל בטלה דעתו בזה נגד המפרשים. ודע שיש לדקדק במה ששינה בלשון האיבעיא שלא כסדר שהוזכרו מעיקרא דהיינו שדרה וראשי פרקים וטבור והאיבעיא היא שדרה וטבור וראשי פרקים ובוודאי לא דבר רק הוא שהפכן בעל האבעי', ונראה לי דוודאי לא הוצרך למיבעי בכלהו דבחד מינייהו הוי סגי רק דבעי דרך את"ל דמעיקרא בעי בפשיטות אפי' היה מוסכם דמקום זה דוקא שמא דוקא בנגלדה לא בלא נגלדה והדר בעי אפי' את"ל בלא נגלדה נמי מ"מ בלא ניטל רק מקום טבור י"ל דע"כ לא פליג הך מ"ד דבעינן טבור דוקא רק בנגלדה כולה אבל בלא נגלדה מודה דנהי דבהא נמי בעינן שיור אבל עכ"פ מה דלשמואל מהני אפי' נגלדה כולה מהני עכ"פ לר"א בר' ינאי בלא נגלדה דכיון שיש על פני כל השדרה וגם כל העור אינו מזיק מה שנחסר במקום טבור, והשתא לא הוי מצי למיבעי בראשי פרקים דבהא לא שייך לומר כיון דכשרה לשמואל בנגלדה מהני עכ"פ לרבב"ח בלא נגלדה הא ליתא דכיון דניטלו כל ראשי פרקים ממילא אין כאן רוחב סלע על פני כל השדרה דהתם נמי יש ראשי פרקים של חוליות, רק בתר דבעי בנחסר מקום טבור בעי למ"ד ראשי פרקים דכיון דמקום טבור מהני בנגלדה לר"א ברבי ינאי י"ל דמודה רבב"ח דמהני מקום טבור בלא נגלדה וכיון דלא ניטלו רק ראשי פרקים הרי מקום טבור קיים ואפילו אי בעינן בהא ג"כ שיור מ"מ בהא סגי במקום טבור לכך הקדים טבור לראשי פרקים משום דהאבעיא בראשי פרקים נמשך אחר שיור טבור לא מכח שדרה ודו"ק:

שם אמר רב כל העור כולו מציל בגלודה חוץ מעור בית הפרסות וכו'. בכאן האריכו הרי"ף והרא"ש והר"ן לענין הלכה וטרם שאומר מה שנראה לי בפירוש הסוגיא אומר מה שיש לי לדון קצת בדבריהם והוא מה שתמה הר"ן על הרי"ף במה שכתב שאין להביא ראיה מן התוספתא דלא עדיפא ממתניתין אלו שעורותיהן כבשרן ותמה הר"ן דטעמייהו דבעי מקום מיוחד לאו משום דחשיב כבשר רק כל שנשתייר באותן המקומות הדרא בריא ע"ש, ותמהני מאד איך חשב על רבינו הגדול ז"ל שגיאה כזו שיאמר דטעמייהו דשמואל ורבי ינאי ורבב"ח דלא חשיב עור רק באותן מקומות בלבד ושאר מקומות הוו כבשר אבל כוונת הרי"ף ז"ל פשוטה ומבוארת דכמו דדחינן הך מתניתין דאלו שעורותיהן כבשרן ומוקמינן לה כיחידאה א"כ פשיטא דכמו כן אין להוכיח מן התוספתא דקתני בה בהדיא דיחידאה היא משמיה דרשב"ג וכיון דיחידאה אמרה אין להקשות ממנה כמו דלא קשיא לן ממשנה דאלו שעורותיהן כבשרן לר"י וזה ברור, גם על מה שפסק כשמואל להחמיר כבר כתבתי דגירסת הרי"ף ז"ל עד מקום טיבורו וכלהו נכללו בדברי שמואל ועל פני השדרה דקאמר שמואל קאי, וכן משמע מלשון אראשי פרקים דגריס בדברי רבב"ח, ועוד דכיון דשיעורא דשמואל גדול מכלהו יש לומר דאינהו לא פליגי דהא וודאי מציל רק להקל בא דאפי' בהנך מקומות הדרא בריא ועכ"פ כיון דלא איתברר לן להדיא דפליגי אדשמואל להחמיר כדשמואל עבדינן, מיהו גם מה שתמה הרי"ף על בעל הלכות דכתב דהלכה כרב דהדר ביה ר"י לגבי רב דהיכן הוזכר שחזר בו לגבי רב, ונראה לי דכוונת בה"ג דחזינן דלקמן פרק בהמה המקשה אמרינן לענין גידין שסופן להקשות דהדר ביה ר"י לגבי ר"ל מדקאמר ליה אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותה והיינו דסובר עור הראש של עגל הרך אינו מטמא כבשרו והיינו משום דסופו להקשות כשיגדיל א"כ מוכח ממילא דהדר ביה לגבי דרב דעור הפרסות שאין דרכן להתקשות אינו מציל בגלודה דהוי כבשר, דאי ס"ד דמ"מ סובר דלא הוי כבשר א"כ מנין דהדר ביה לגבי ר"ל מכח דפסק עור הראש אין מטמא דילמא לאו משום דסופו להתקשות רק דאינו מטמא כמו עור בית הפרסות, וע"כ דמשמע לן דטעמיה דר"י בעור הראש לפי שסופו להקשות א"כ ממילא בעור בית הפרסות מודה כנ"ל כוונת בה"ג ז"ל, ויתר הדברים וביאור דברי הרמב"ם ז"ל מבואר אצלי בחידושי לי"ד סי' נ"ט:

אמנם בעיקר פי' סוגיא זו לולא דמיסתפינא מכל האריות הללו שכולם יסדו יסוד מוסד דהך פלוגתא דרב ור"י מישך שייך להך פלוגתא דרבב"ח ושמואל ורבי ינאי ואני תמה היכי איפשר לפרש כן ולמה לא זכרו דברי רב ורבי יוחנן מעיקרא, ועוד כיון דאיכא רב ורבי יוחנן דלא מייחדי מקום כלל מה זה ששאל בפשיטות לעיל היכא ומי אמר לו שיש מקום מיוחד והרי רב ור"י לא מייחדי כלל, וביותר אני תמה אי רב ור"י שייכי לפלוגתא דמעיקרא הוי ליה לומר רב אמר ולא אמר רב כאילו היא מימרא מחודשת ולא קאי אדלעיל ועכ"פ הוי להו להביא הך דר"י ורב מעיקרא גבי מילתא דשמואל ורבב"ח ורבי ינאי:

לכן נראה ברור דרב ור"י לא שייכי כלל להנך דלעיל והיינו טעמא לא מיבעיא אי נימא בהך בעיא דמעיקרא בניטלו אותן מקומות בלבד דכשרה והיינו שאין גלודה רק בניטל כל העור ואז בעינן שיור באותן מקומות אבל לא בלא נגלדה ומעתה ניחזי דאי איפשר שנאמר דכל שנשאר עוד עור חוץ אותן מקומות שוב לא חשיב גלודה הא וודאי ליתא דהא בעינן שיור באותן מקומות דוקא והרי אתה מתיר בשיור במקום אחר, גם אי איפשר לומר שכל שלא נשאר כל העור כולו רק שנחסר מקצת עור במקום אחר אף דכולו קיים חשיב גלודה הא וודאי ליתא שאם אותן מקומות שהם עקרים לא מחשבי לה גלודה כ"ש מקום אחר שאינה נחשבת גלודה בחסרון שם, וברור דתליא בהא אי רובה נגלדה בעינן שיור באותן מקומות אבל אי רובה קיים לא בעינן שיור באותן מקומות. ומעתה כיון שיש טרפות בשיעור גלודה חוץ אותן מקומות שפיר נחלקו רב ור"י לענין עור החשוב כבשר אי מצטרף להציל בגלודה דרב סובר הכל מציל זולתי עור בית הפרסות ור"י סובר דזה נמי מצטרף להציל וכל שנשאר רובא בצירוף אותו העור לא חשיבא גלודה ולרב הוי גלודה עד שיהא רוב משאר העור חוץ בית הפרסות, אלא שיש להקשות עדיין דהא סלקא הך בעי' דמעיקרא בתיקו ואם רב ור"י פליגי באופן זה ממילא איפשט בעיין דאין חסרון באותן מקומות מזיק דאי ס"ד דחסרון באותן מקומות בלבד מזיק א"כ שוב ליכא נפקותא בעור בית הפרסות כלל:

אבל באמת לק"מ דכבר בארנו לעיל בהכרח שאי איפשר שנאמר שאין בהפשטת העור כולו שום נ"מ לענין גלודה דא"כ גלודה זו שהופשט עורה למה נ"מ נשנית בבית המדרש אי נחסרו גם המקומות אפילו אינה גלודה פסולה ואי לא נחסרו אפי' הוא גלודה כשרה ובהכרח שלא נסתפק ר' ינאי בר' ישמעאל רק בנחסרו לגמרי אותן המקומות ולא נשאר כלום אבל בנשאר פחות מסלע או' שלא היה כסלע על פני כל הרוחב ובהמה לא הופשט עורה ואינה גלודה דוודאי כשרה וכ"כ הרשב"א בחידושיו להדיא מסברא וכן מהרש"ל ביש"ש כמ"ש לעיל באריכות, [וכיוצא בזה מצינו גבי כבד לעיל ואף שיש לתמוה למה בכבד פסק הרמב"ם להטריף בנחסרו הב' זיתים וכאן להקל, גם יש לדקדק למה לא בעי התם כמו הכא], והשתא נשאר דין גלודה חוץ אותן מקומות ובוודאי תליא עיקר דין גלודה ברוב עורה כל שנחסר מן המקומות ההם ולא נשאר כשיעור א"כ שפיר נחלקו רב ור"י אי עור בית הפרסות חשיב עור להציל בגלודה וכל זה ברור לפע"ד לולא שכל הראשונים לא פירשו כן, אבל לדעתי אין לנטות מפירוש זה ימין ושמאל כמו שבארנו:

שם אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותה. תמוה לי הא עור שתחת האליה לכ"ע הוי כבשר והיכי קאמר רב כל העור כולו מציל בגלודה חוץ מעור בית הפרסות ור"י סובר אפילו הא מציל אבל עכ"פ כל העור מציל והרי התם בעור שתחת האליה הן לענין פיגול הן לענין טומאה הוי כבשר, ואם באנו לחלק בין גלודה לטומאה ופיגול א"כ מאי מקשה רב אסי מטומאה ור"י נמי לא היה צריך להשיב לו דדברי יחיד הן, ונראה לי דהך עור שתחת האליה היינו בכבש דוקא דעור שתחת האליה שלו רך מאד משמנונית וחשיב כבשר, אבל עור שתחת זנב שאר בהמות לא חשיב כבשר לענין טומאה ופיגול ורב ור"י לא מיירי הכא רק בעור הנהוג בכל בהמות לכך לא פליגי רק בעור בית הפרסות ובשאר עור מודו כ"ע דמציל אבל בכבש שפיר לכ"ע אין עור שתחת האליה מציל כנ"ל אע"פ שאינו נראה לי כן מלשון רש"י ז"ל, ודע שיש לדקדק עוד כאן