תפארת יעקב על חולין חלק ב קט

במה שנשתייר רק כפול ולא שייך זה בעד ולא עד בכלל כלל דכיון דכשרות נקט הרי מפורש דאי נשתייר כפול כשר ודו"ק:

כתב בהג"א דאם יש יתירות כוליות והקטינו כשר ויש להסתפק אי ה"ה כל טרפות שיש בכוליא כגון לקותא וכדומה שכל שיש חסרון זה ביתירות כשר כמו הקטינה או דוקא בהקטינו אמרינן דחסרון זה אינו רק בכליות הצריכין להיות דכיון שהקטינו הוי בהו סימן חולי אבל ביתירות כיון שהם אין צריכין להיות אין הקטנות בהם סימן חולי דמתוך שהם יתירים הם כלים והולכין אבל טרפות אחר פוסל ביתרת ג"כ, ונראה לי קצת ראיה מדברי הרי"ף שכתב בנמצא ג' כליות כשר דכל יתר כנטול והדבר תמוה היכי שייך ליתן טעם על ההכשר משום דכל יתר כנטול דאי לאו כנטול פשיטא דכשר דהא ליכא טרפות ביתרת בעלמא רק משום דהוי כנטול, ולהנ"ל י"ל דקאי על טרפות הכוליא שזכר מעיקרא וקאמר דאי יש ג' כשר דכל יתר כנטול והוי כניטלה כולה ואין טרפות פוסל בה, והראיה שהביא מתורת כהנים ואת שתי הכליות ולא בעלת שלש היינו להורות שאין טרפות בג' כליות מצד יתרונם וכיון דמצד ג' כשרה ממילא טרפות נמי אינו פוסל בה דכל יתר כנטול וכאילו ניטלה כולה, ויתר דיני כוליא מה שיש לדון בדברי הפוסקים מבואר אצלי בחידושי לי"ד סימן מ"ד ע"ש:

שם ל"ש אלא שיכולה לחיות ע"י המראה והלעטה. תמוה לי למה לא מקשה מינה לעיל ריש פירקין לתנא דבי ר"י שהרי זה טרפות חדש ניטל לחי התחתון ומ"ש דטרפות בטחול וכוליא מקשה מינה והוי ליה להקשות מהך דרבי זירא נמי דאיכא תמניא שמעתתא, ונהי דלמסקנא י"ל כלהו נטולי בחד אבל לס"ד קשה, ומזה נראה לי ראיה שאין זה מעיקר הגמרא רק מדברי הגאונים ולדידהו אין קושיא דהם חדשו דבר זה למסקנא דכלהו נטולי בחד או לדידן מכח שאין כמוה חיה אבל לתנא דבי ר"י לא הוי מצי להקשות דהוי אמרינן דע"כ ידעו שיש להם רפואה ולא מצי להקשות רק ממה דמפורש להטריף, אבל לפי מה דכלל עולא ח' מיני טרפות ונטולה אחת מהם כל שאינה יכולה לחיות ונופל תחת סוג מן הסוגים דהיינו נטולה הוי בכלל כל שאין כמוה חיה טרפה:

שם תנא היא האם היא טרפחת היא שלפוחית. לא נתבאר מה בקשו בהודעה זו כיון דכלהו הוזכרו להכשיר א"כ פשיטא שלא נטעה לפרש על אבר אחר שהוזכר להטריף שזה הוא ואבר שלא הוזכר להטריף ממילא כשר הוא, ולכאורה יש ראיה מזה להטריף בכיס השתן וס"ד שנפרש שלפוחית כיס של מי רגלים לכך קאמר דהיא האם אבל כיס של מי רגלים טרפה כדעת התוס' לעיל דהוי בכלל דקין כיון שהמשקה עובר בו, אמנם י"ל להיפוך ג"כ דכל אבר שהוזכר להכשיר בניטל ע"כ יש בו איזה טרפות דאי אין בהם מה צורך להזכירם בניטל כיון שאין בהם טרפות כלל הכל כשר וכיון שלא הוזכרו להטריף כשרים וע"כ לפי שיש בהם טרפות בענין אחר הוצרכו לזכרם דניטלו כשר והיינו טחול וכליות וכן ניטל האם דעת הרבה פוסקים להטריף בניקב ונימוק והשתא אי נפרש שלפוחית כיס של מי רגלים ממילא יהא מוכח דניקב או נימוק טרפה ולכך קאמר דהיינו האם אבל כיס של מי רגלים לא הוזכר כלל להכשיר בניטל לפי שאין בו טרפות כלל כנ"ל:

שם ת"ר איזהו חרותה וכו' עד סוף הסוגיא. הסוגיא הזו צריכה ביאור וראיתי לבארה, והנה הר"ן ז"ל כתב דאם ידוע שפחדה בידי שמים לא בעי בדיקה ולהיפוך בידי אדם לא מהני בדיקה רק אי לא ידעינן בדקינן ע"ש, אמנם מדברי רש"י ז"ל במשנה דפי' על חרותה בידי שמים במתניתין דבגמרא מפרש מנא ידעינן משמע בהדיא דאפילו ידעינן כיצד פחדה בעי בדיקה די"ל שפחדה מקודם ג"כ שלא כמו שפחדה לפנינו וכן מבואר ברי"ף ורא"ש שכתבו ג"כ מנא ידעינן ש"מ דלעולם בעי בדיקה ומהני בדיקה וכן נראה ברמב"ם שכתב כיצד בודקין ולא כתב ואם היה ספק כיצד בודקין ש"מ דאפילו בוודאי בודקין, מיהו תימה לאיזה צורך זכרו הרי"ף ורמב"ם פי' בידי אדם ובידי שמים כיון דלעולם בעי בדיקה מאי נ"מ בזה ואפילו ידעינן בוודאי שלא פחדה מעולם בידי שמים ג"כ מהני בדיקה שמא ע"י חולי צמקה כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה להדיא, גם קשה לי שלא זכרו הרי"ף ורמב"ם, פחד שאר בריות להכשיר וברי"ף אין קושיא כ"כ כיון דהשמיטו לא פסק כוותיה אבל ברמב"ם קשיא, ואי נימא דסובר כיון דבכל גווני בעי בדיקה א"כ לא עדיף שאר בריות מבידי אדם דמהני בדיקה גם לא גרע מבידי שמים דבעי בדיקה א"כ תיקשי בגמרא עצמה מה טיבה של מחלוקת זו בין רשב"א לת"ק בשאר בריות כיון דלעולם בודקין ואי הדרא בריא לעולם כשרה ואי לא לעולם טרפה:

לכן נראה ברור דס"ל להרי"ף ורמב"ם דוודאי בידי שמים אינה צריכה בדיקה כלל דמהיכא תיתי לחוש שפחדה קודם בידי אדם ולמה נחזיק ריעותא כיון דהצימוק שנמצא נודע סיבתו שפחדה בידי שמים ובזה וודאי כשרה לגמרי ולכך זכרו הרי"ף ורמב"ם אופני בידי אדם ובידי שמים דנ"מ בזה דלא בעי בדיקה אבל בידי אדם נהי דלא הדרא בריא מ"מ בדקינן ואי הדרא בריא נדע דלא צמקה מחמת פחד זה רק מעיקרא צמקה בידי שמים, ועל זה אמר כיצד בודקין וקאי בין אי לא ידעינן כלל בין אי ידעינן דבידי אדם ולכך לא כתב אם הדבר ספק דאפילו וודאי בידי אדם בודקין אמנם מה שלא זכר פחד שאר בריות הוא משום דלא נחלקו ת"ק ורשב"א במציאות אי הדרא בריא אי לא ע"י בדיקה ולכ"ע ע"י בריות הדרא בריא ע"י בדיקה רק רשב"א סובר דאפי' הכי טרפה ולדעתו בטלה באמת הבדיקה לגמרי דאי לא ידעינן לא מהני בדיקה שמא פחדה ע"י שאר בריות ואי ידעינן דבידי שמים פחדה לא בעי בדיקה, הילכך כיון שזכר הרמב"ם סדר הבדיקה ש"מ דבידי בריות הוי כבידי שמים דאי הוי כבידי אדם לא הוי מהני בדיקה דאפילו אי תחזור ע"י בדיקה שמא בידי בריות פחדה מקודם וכן אם אין יודעין כלל טרפה ואי ידעינן דבידי שמים אין צריך בדיקה דלא חיישינן טפי כנ"ל, ובהכי ניחא דבגמרא שקלו וטרו אליבא דרשב"א ולא אסקו הלכה כלל רק הביאו עובדא דרבב"ח ולהנ"ל ניחא דהך דרבב"ח הוא ראיה דאין הלכה כרשב"א דהוא בא לשאול בשביל שמצא במדבר ולא נודע לו טיבו של הצימוק ואי הלכה כרשב"א טרפה מחמת חשש פחד שאר בריות דאפילו תחזור בבדיקה לא מהני לדידיה ואי אין הלכה כרשב"א מהני בדיקה, ואתא שאל ביה מדרשא והשיבו לו שיבדוק ש"מ דאין הלכה כרשב"א, ויש לי עוד דברים בדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו וכבר נתבאר אצלו בחידושי לי"ד סי' ל"ו בענין זה:

שם איבעי' להו דאריך וקטין או ברוחב סלע על פני כל השדרה כולה. יש לדקדק מאיזה צד ס"ד להסתפק דבעינן שיעור גדול כ"כ העולה הרבה סלעים כיון דבברייתא קתני ואם נשתייר בו כסלע ומפרש שמואל מקומו על פני השדרה כולה ולמה יסתפק שיהא הכוונה כסלעים הרבה על פני כל השדרה, ונראה לי דמשמע ליה הכי כיון דקאמר שמואל על פני כל השדרה כולה אם כן אי הכוונה אריך וקטין נצטרך לומר דע"כ אינו כשר כשיעור סלע רק שיהא החוט הנשאר ההולך על פני השדרה שוה בכל ארכו מצומצם דאי רחב במקום אחד וקצר במקום אחר א"כ כיון דחזינן דהקפידא שיהא על כל פני השדרה א"כ אי סגי בחוט זה במקום זה סגי גם במקום אחר ואי לא סגי במקום זה מה יתרון יש במה שהוא רחב במקום אחר כיון דלא סגי בסלע במקום אחד רק צריך שיהא מתפשט על פני השדרה כולה א"כ ממילא ע"כ בעינן שהסלע יהא מתפשט בשוה בכל מקום כיון דלא מהני כסלע במקום אחד אלמא דעל פני כולה בעינן א"כ ממילא לא מהני להשלים מה שבמקום אחד רחב למקום השני שהוא דק ביותר שאי היה אותו הדק מספיק היה די שיהא דק בכל השדרה ולא יהא סלע, רק כיון דבברייתא קתני רק כסלע נסתפק בכך ופשיט לו באמת דבעינן רוחב סלע על פני כולה ובמקום שהחוט דק ביותר לכל הפחות צריך שיהא כסלע וזה ברור:

שם רבב"ח אמר ראשי פרקים. פירש"י בכל פרקי חוליותיה ועצמות השוק והירך בעינן כסלע, ולא נתבאר לי מנין לו לפרש כך הא שפיר י"ל דרבב"ח בא לומר דלא בעינן ברוחב סלע על פני כל השדרה כולה רק שהשדרה יש בה חוליות ובכל ראשי פרקים בעינן שיור כסלע אבל לא בכל האורך, ואמת דכפי הנראה גירסת רש"י ז"ל מקום טיבורו קודם לראשי פרקים שפירש מקום טיבורו קודם שפירש ראשי פרקים ולפי גירסא זו יפה פי' דאי רבב"ח להקל אדשמואל בא הוי להו לסדר דברי רבב"ח מעיקרא בתר מילתא דשמואל ובתר הכי מקום טיבורו, אבל גירסא דידן והוא גירסת הרי"ף והרא"ש באמת נסדרו דברי רבב"ח קודם בתר מילתא דשמואל וא"כ שפיר יש לפרש כנ"ל ואף דבהך בעיא דבתר הכי זכר מקום טיבורו קודם יתבאר בסמוך דלא מצי למיבעי רק כך] וגדולה מזו נראה לי מלשון הרי"ף ז"ל דכלהו בדשמואל שייכי ומ"ד מקום טיבורו הכוונה עד מקום טיבורו וכ"כ הרי"ף בהדיא עד מקום טיבורו והכוונה דשמואל סובר דבעינן על פני אורך כל השדרה ור' ינאי סובר רק עד מקום הטבור דהיינו מקום שכנגד זה הוי הטבור ושיעורו עד לאמצע ויותר ולא כל אורך השדרה ורבב"ח אמר ראשי פרקים של חוליות השדרה ושמואל מחמיר מכולן על פני כל האורך, ובהכי ניחא מה שתמה הר"ן על הרי"ף דמסיק להחמיר כשמואל והקשה הר"ן כיון דכל אחד אומר מקום אחר היכי שייך להחמיר הא הוי קולא דלא נשאר בשאר המקומות ואם באנו להחמיר ראוי להצריך בכל המקומות שנחלקו, ולהנ"ל לק"מ דשמואל באמת המחמיר שבכולן וכולן נכללו בשיעורו של שמואל ולפי פירושו של הרי"ף ממילא אפי' אי גרסינן כגירסת רש"י ג"כ אתי שפיר דתרווייהו אדשמואל קאי ולפי גירסת הרי"ף צריך לפרש הך בעיא דבסמוך ניטל מקום טיבורו היינו ג"כ עד מקום טיבורו ועמ"ש בסמוך:

שם בעי ר' ינאי בר' ישמעאל וכו'. יש לדקדק מאי קא מיבעי' ליה הא פשיטא שלא יכחיש שום אדם דגלודה זו ששנו במשנתנו ובברייתא היינו שהופשט כל עורה וכן מפורש בתוספתא להדיא תדע דקאמר ואם נשתייר בה כסלע כשרה א"כ ע"כ דגלודה היינו חוץ אותן המקומות והשתא הך גלודה היכי דמי אי דלא נשתייר כלום אפי' באותן מקומות א"כ גלודה למה לי אפי' לא נחסר רק מאותן מקומות טרפה ואי נשתייר באמת מאותן מקומות אפי' הוגלדה כולה כשרה